שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרֵי פַּרְגּוֹד-הַשְּׁכִינָה...

קץ סתום וקץ מגולה

כתבי הקדש אינם מחולקים, על פי המסורה, לפרקים, אלא לפסקאות הקרויות פרשיות. החלוקה הזאת מתבטאת בצורת הכתיבה בספר התורה. במקום שמתחילה פרשיה חדשה, יפסק הרצף של הכתב ויישאר רווח פנוי מכתב, באורך של מקום תשע אותיות. לפעמים הרווח יישאר עד סוף השורה בה נגמרת הפרשיה הקודמת והפרשיה החדשה תתחיל בשורה חדשה, זוהי פרשה פתוחה. ולפעמים תתחיל הפרשיה החדשה באותה שורה שנסתיימה הקודמת, לאחר רווח פנוי מכתב באורך תשע אותיות, זו תיקרא פרשה סתומה (שו"ע יו"ד רע"ה). 

סתום – מכל - סתום

כך בדרך כלל, אבל פרשת ויחי יוצאת דופן שכן היא כתובה בספר התורה בהמשך לפרשה הקודמת באותה שורה וללא רווח פנוי מכתב. בבאור השוני הזה כתב רש"י ע"פ המדרש: "פרשה זו סתומה (לגמרי) לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו, נסתמו עיניהם וליבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם. דבר אחר, שביקש לגלות את הקץ ונסתם ממנו."

לרשב"ם הסבר אחר לסתימת הפרשה. לדעתו פרשתנו איננה תחילתה של פרשיה חדשה. הפרשיה החדשה מתחילה בעצם בפסוק האחרון של פרשת ויגש; "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד". פסוק זה אינו קשור כלל למסופר לפניו על קנית קרקעות המצרים לפרעה ועל מעמד כהני מצרים, הוא מחובר לפסוקנו 'ויחי יעקב בארץ מצרים', "אלא שלא רצו הקהלות (?) לסיים פרשת ויגש ב'ותהי הארץ לפרעה' " ולכן "משכו" את הפסוק הזה לפרשה הקודמת.

אכן, על פניו נראה ששני הפסוקים הללו עניינם דומה: שם "וישב ישראל בארץ מצרים" וכאן "ויחי יעקב בארץ מצרים". האברבנאל אף מרחיב את הקשר שבין שני הפסוקים: יעקב חשש מהירידה מצרימה. הוא אמנם נמשך בעבותות אהבה לבנו יוסף, "אלכה ואראנו בטרם אמות" (מ"ה כ"ח), אבל נרתע מהירידה מהארץ. רק לאחר התגלות האל, בבאר שבע, שהבטיחו "אל תירא מרדה מצרימה" (מ"ו ג'), הוא ממשיך במסעו. ניתן היה לצפות אם כן, שלאחר המפגש עם יוסף ולאחר שכלו שנות הרעב, ישוב יעקב למולדתו לארץ כנען. מדוע אין הוא עושה כן? מדוע את כל שבע עשרה שנות חייו האחרונות בוחר יעקב לעשות במצרים? מבאר האברבנאל שסיבת הדבר היא אותה התגלות בה אמר ה'  ליעקב  "אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם" ובהמשך, "ואנכי אעלך גם עלה". היינו, שלא יעלו משם עד שיעלם הקב"ה. הפסוק "וישב ישראל בארץ מצרים...ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד", מחזיר אותנו להבטחת "לגוי גדול אשימך שם ובכך מתבארת ישיבתו של יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה.

"מעטים ורעים היו ימי שני חיי"

השנים שיעקב חי במצרים, היו הטובות בשנות חייו. כל חייו  עד בואו מצרימה רצופים מאבקים וצרות. עוד בבטן אמו החל מאבקו עם עשיו, מאבק שבעקבותיו נאלץ לגלות מבית אביו ולברוח לחרן.  בחרן עליו להתמודד עם לבן אשר מבקש לעקור את הכל. סופה של התקופה הקשה הזו, בבריחה נוספת המביאה אותו להתמודדות מפחידה, פנים אל פנים, עם עשיו אויבו מאז. אחר כך, צרתה של דינה ומעשה שמעון ולוי והחשש שמא יאספו עליו יושבי הארץ ויכוהו וישמד הוא וביתו. משבא לארץ מגורי אביו וביקש לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. בנו האהוב אבד ועל אובדנו ממאן הוא להתנחם. לא לחינם מעיד יעקב על עצמו "מעט ורעים היו ימי שני חיי" (מ"ז ט'). רק כעת, משנמצא הבן האהוב והמשפחה מתאחדת מחדש והיא מקורבת למלכות, הגיעו ימי הרווחה. הרצון לישב בשלווה אשר לא צלח בארץ כנען, יכול עכשיו להתקיים, ודווקא במצרים. "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן, ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד". לפי זה, אפשר שהציון "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, איננו רק חשבון השנים בהם היה במצרים, אלא קביעה ש"אלה היו חייו ולא קודם...שהן הנה היו ימיו שהיה בהם חיות" (אור החיים הק'). 

געגועים לארץ ישראל

דומה אם כן, שדווקא כאן בארץ לא להם, הגיע בית ישראל אל המנוחה והנחלה. אבל התמונה האידילית הזאת של גלות מאושרת, עתידה להתפוגג במהרה ולהפוך לגלות קשה ומנוונת. מיד עם מותו של יעקב, ועוד לפני שהחל השעבוד בפועל, כבר "נסתמו עיניהם וליבם של ישראל מצרת השעבוד". גם אם חכמת האל גזרה "כי לגוי גדול אשימך שם", הרי הובטח בצמוד "ואנכי אעלך גם עלה". ארץ החפץ, מחוז הגעגועים והתקווה, היא רק ארץ ישראל. על כן מבקש יעקב לגלות לבניו את הקץ, אבל גם הוא נסתם ממנו.

את הקץ הסתום, אי אפשר לגלות, תחת זאת דבריו של יעקב יוצקים בצאצאיו את תודעת ארץ ישראל. שבע עשרה שנות שהותו של יעקב במצרים, היו כאמור הטובות בחייו, אבל הסיפור המקראי מדלג עליהן. כמה סקרנים אנו לדעת האם התברר ליעקב שיוסף נמכר על ידי אחיו וכיצד הגיב, אבל המקרא אינו מספר לנו. אחרי תאור הפגישה הנרגשת עם יוסף, והצגתו (של יעקב) לפני פרעה, "נעלם" יעקב מאיתנו. רק כאשר קרבו ימיו למות, שוב שומעים אנו את קולו. מסתבר, שהוא אמנם כאן ונוח לו וטוב לו ובניו נאחזים ופרים ורבים, אבל רוחו בעבר ובעיקר בעתיד שבארץ ישראל. כך בבקשתו החוזרת ונשנית להקבר במערת המכפלה. כך בברכתו לאפרים ומנשה וכך בברכותיו לשבטים. הכל סובב במפורש או במרומז סביב עתידה של האומה בארץ ישראל. המקרא מצטט את מילותיו האחרונות של יעקב החוזר במפורט על סיפור קנית המערה ומבקש פעם שנייה להקבר בה. הצוואה מקוימת, ולא עוד אלא שיוסף שהבטיח לאביו "אנכי אעשה כדברך", מקיים את הדבר כפשוטו ממש. אף הוא משביע את בני ישראל "פקד יפקד אלקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה". בכך מסתיימת הפרשה והספר, סיום אופיני לספר המספר את תולדותיהם של האבות. סיפורם מתחיל באברהם המצטווה ללכת לארץ ישראל. המילים האחרונות המצוטטות מפיו של אברהם הן: "ה' אלקי השמים אשר לקחני מבית אבי...ואשר נשבע לי לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת, הוא ישלח מלאכו לפניך...רק את בני לא תשב שמה." גם ביצחק, המילים האחרונות שאנו שומעים (אף שהמשיך עוד לחיות שנים רבות) הן דבריו ליעקב: "ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אחריך אתך לרשת את ארץ מגוריך אשר נתן אלקים לאברהם". יעקב, ואחריו יוסף, צועדים  במסלול שצעדו אברהם ויצחק המחבר את הדורות כולם לארץ ישראל, גם בעת גלותם. 

איך יתגלה - הקץ שנסתם?

ברם, ראה גם ראה: הקץ שנסתם בדברי יעקב, נתגלה ע"י ר' אבא במסכת סנהדרין (צ"ח ע"ב):

"אין לך קץ מגולה מזה שנאמר:

'ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו

לעמי ישראל כי קרבו לבוא' (יחזקאל ל"ו)".

אפשר, שבמטבע לשון זו, ההופכת את הקץ שנסתם לקץ מגולה, מבקש ר' אבא להדגיש שאין די בכיסופים ובגעגועים לארץ ישראל, ויש לבקש את הקץ לא רק ברמזים נסתרים, אלא לראותו עין בעין בגילויים מעשיים של ארץ ישראל הנותנת פריה בעין יפה.

קץ מגולה זה, תובע גם מעמנו להיות שותפים בהגשמתו בבניין הארץ והפרת עריה השוממים.

"ועתידה בת קול להיות מפוצצת בראש ההרים:

כל מי שפעל עם א-ל, יבוא ויטול שכרו" (ויקרא רבה כ"ו).

הרב מנחם פליקס

* מדרשיר – חנן פורת

התשוקה לארץ חמדה

במאמרו "קץ סתום וקץ מגולה" מאיר הרב מנחם פליקס 

את דמותו של יעקב אבינו השרוי באחרית ימיו 

בשלווה בארץ מצרים, אך כל מעייניו נתונים 

לארץ ישראל, והיא משאת נפשו וגעגועיו.

את הלך רוחו יוצק יעקב, הן בצוואתו ליוסף בנו:

"אל נא תקברני במצרים", הן באיזכור קבר רחל 

"בדרך אפרת היא בית לחם", 

והן בברכותיו לבניו - הספוגות אהבה לארץ ישראל 

וציפיה לשוב אליה.

מהרי יהודה – עטויי הגפנים למאכל ולמשתה:

"אסרי לגפן עירה ולשורקה בני אתונו"

ועד לחופי ים התיכון, בואכה צור וצידון:

"זבולון לחוף ימים ישכון, וירכתו עד צידון"

ומעצי הזית הגליל העליון המפיקים שמן ערב:

"מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך"

ועד נחלת יוסף בבקעת שכם ובעמק דותן:

"ברכות שמים מעל, וברכת תהום רובצת תחת".

בשירו של יוסף צבי רימון "שמעתי מאחורי פרגוד-השכינה"

הומה אותה ציפיה לשוב לארץ חמדת אבות

להרי הכרמל, לארזי הלבנון ולערבה אשר תשוב ותפרח.

אלפי שנות גלות רק העצימו את הגעגועים לארץ חמדה

אשר בה תמצא כנסת ישראל 'הנגועה' את אשרה

ובה תשמע הד הרים אשר יצחקו בְּקוֹל מָלֵא':

"הִנֵּה זֶרַע בְּחוּנִים, שָׁבוּ אֵלֵינוּ כִּלְפָנִים".

המשורר הפלאי יוסף צבי רימון היה תלמידו ונאמן רוחו 

של הראי"ה קוק זצ"ל, ובשירו זה אנו שומעים

את הד שירו של הרואה הגדול במוצאי שבתות:

"...וּבְנֵי הַנְּפוּצִים מֵעֲבָרִים – 

יֵאָסְפוּ יַחַד לַעֲדָרִים

וְיָרֹנּוּ בְּרֹאשׁ הֶהָרִים – 

לְלַקֵּט כָּל-הַנִּפְזָרִִים

אֶל-אֶרֶץ תְּאַנִי וַעֲנָבִי

וֵא-לֹהֵי אָבִי לִי יָבִיא – 

אֶת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא".

(מתוך שירו של הראי"ה למוצאי שבת, "ישמח לבי")

שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרֵי פַּרְגּוֹד-הַשְּׁכִינָה...

(מִשִׁירַת הַנֶּחָמָה)

שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרֵי פַּרְגּוֹד-הַשְּׁכִינָה,

כִּי הַיַּרְדֵּן יְחַדֵּשׁ גַּלָּיו כְּקֶדֶם,

וְנָהַם בִּגְאוֹנוֹ לִקְרַאת קְהַל גּוֹלֵינוּ,

וְשָׁתַק, וְהִתְוָה לָהֶם שְׁבִיל עֲבוֹר בְּקִרְבּוֹ.

הֵי, הֵי! יִצְחַק לְאַחַר כַּךְ מָלֵא,

כְּבִימֵי יְהוֹשֻעַ קָרְכֶם, גֶּזַע תַּרְשִׁישִׁים,

גַּם שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עוֹד יַעַמְדוּ לָכֶם בְּצַו,

אָשְׁרְכֶם עַד בְּלִי דָי, אָשְׁרְכֶם לְעוֹלְמֵי-עוֹלָמִים!

שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרֵי פַּרְגּוֹד-הַשְּׁכִינָה,

כִּי הַכַּרְמֶל וְהַלְּבָנוֹן יְחַדְּשׁוּ כָּל הוֹדָם,

הַשְּׁחָקִים יַעַנְדוּ אַרְזֵי-הַלְּבָנוֹן כְּבִימֵי שְׁלֹמֹה,

וְהַכַּרְמֶל יִיף [??] לִמְאֹד, כַּפֶּלֶא בִּנְבוּאוֹת יְשַׁעְיָהוּ,

לְעֵת אָבַד גּוֹרַל אַשׁוּר לִפְנֵי שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָיִם.

הֵי-הֵי! יִצְחֲקוּ הֶהָרִים בְּקוֹל מָלֵא,

הִנֵּה זֶרַע בְּחוּנִים, שָׁבוּ אֵלֵינוּ כִּלְפָנִים,

וְאֵלִיָּהוּ יְבַשֵּׂר טוֹב, קְהַל צוֹפִים עַל הֶהָרִים,

וּבֶן-דָּוִד יֶאֱתֶה, מֶלֶךְ מְיֹעָד לִימֵי אַחֲרִית!

שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרֵי פַּרְגּוֹד-הַשְּׁכִינָה,

כִּי עֲצֵי-פְּרִי לְמַכְבִּיר יִפְרְחוּ בָּעֲרָבָה,

וּמַעְיְנֵי-מַיִם יְשׁוֹקְקוּ, יַרְווּ אֶת הַגּוֹלִים,

וְדִבֵּר שָׁם אֵ-ל עַל לֵב כְּנֵסִיָתוֹ הַנְּגוּעָה,

וְהֵם מֻצָּלִים מִדְּאָבוֹן, מֵחֶרְפַּת יָמִים וּזְמָן.

וּבָכוּ בְּחֵיקוֹ, בְּנָדְדָם אֶל אֶרֶץ חֶפְצוֹ בָּהּ,

תְּרוּעוֹת בַּמּוֹלֶדֶת לְעֻמָּתָם, תְּרוּעוֹת-שְׁחָקִים –

לֹא אֲבַדְתֶּם, לֹא כְּלִיתֶם, הֵן תִּחְיוּ לְעוֹלָמִים!

י.צ. רימון