ואלה שמות ו' מוסיף על הראשונים כי ס' בראשית הוא בריאת העולם. וס' שמות יצ"מ וקבלת התורה הוא תכלית הבריאה. ולהודיע כי זו הגאולה הי' צורך גבוה. כמו כל מה שברא לכבודו ברא. ועיקר הבריאה לצורך האדם שיבין גדלו וטובו וחכמתו הנעלמה כדי להודות ולשבח לשמו ית'. וזה לא הי' יוצא לפועל עד אחר יצ"מ וקבלת התורה. והנה נאמר עליו ית"ש ברוך ומבורך בפי כל נשמה. פי' שכל נשמה היא כלי לקבל הברכה והשפע מן השמים. אבל עוד יתרון יש לנשמה לעשות נ"ר ליוצרה ולהמשיך ברכה לכל העולמות העליונים וכמ"ש תנו עוז לאלקים. ובאמת הכל מאתו ית"ש. אבל כן סידר הקב"ה להיות התחתונים מוסיפין כח בפמליא של מעלה. אך הנשמה סתומה ונסתרת במלבוש הגוף. ולבנ"י נמסרו מפתחות לפתוח הארת הנשמה. וזה בפי כל נשמה. והם ב' הבריתות ברית הלשון וברית המעור שבהם עיקר חיות הנשמה. ברית המעור להמשיך נשמה קדושה והוא כלי מחזיק ברכה. וברית הלשון בכח התורה ותפלה לפתוח מקור כל הברכות. וז"ש ה' עוז לעמו יתן. התורה שנק' עוז. ובזה הכח נא' תנו עוז לאלקים. יברך א"ע בשלום הוא המשכת הברכה למטה כלי מחזיק ברכה. וזה ענין ברוך ומבורך בפי כל נשמה. ובאמת זה מתקיים בכל נשמה בירידיתה לעוה"ז. ובחזירתה לעולם העליון. אבל כפי עבודת האדם זוכה גם בעוה"ז לב' בחי' הנ"ל. ובחי' הנ"ל מתגלים בשבת קודש שיש תוספת נשמה והנשמה מאירה. לכן או' נשמת כל חי תברך כדאיתא בזוה"ק קל"ח בפ' תרומה. וזה זכור ושמור בשבת. זכור במוח ובפה וכמ"ש זכור את יום השבת לקדשו הרי שהאדם יכול להוסיף קדושה לשבת. ושמור לשמור הברכה היורדת לאדם בש"ק. וכ"ז ניתקן ע"י יצ"מ כמ"ש וזכרת כי עבד היית כו' ע"כ צוך כו' לעשות כו' יום השבת:
ובמד' אני ישנה כו' פתחי לי כו' תמתי כו' עמו אנכי בצרה ע"ש. שהתורה לא הי' יכולה להתגלות כ"ז שלא היו בנ"י מוכנים לקבל הדיברות כמ"ש שמעה עמי ואדברה וכמ"ש בפ' יתרו מזה. וזה פתחי לי וכמ"ש בזוה"ק אמור. וזה הפתח שתלוי בנשמת בנ"י כמ"ש בפי' ומבורך בפי כל נשמה:
ואלה שמות ו' מוסיף על הראשונים שספר שמות
בא להשלים את ספר בראשית, הביאור הוא כי ספר
בראשית הוא בריאת העולם, ספר בראשית עוסק
בבריאת העולם, וגם מעשי האבות הוא עדיין בבחינת בריאת
העולם שהאבות העמידו את צורת הבריאה והכנתה לעם
ישראל ומתן תורה, וספר שמות יצ"מ וקבלת התורה
הוא תכלית הבריאה ספר שמות כולו עוסק בבניית עם
ישראל החל מגלות מצרים )שמבואר בחז"ל שהיה זה
בבחינת עיבור לגבי לידת עם ישראל(, וגאולת מצרים היא
לידת עם ישראל, ומתן תורה שהיא השלמתם, וכן בניית
המשכן שהיא ההשלמה למתן תורה, וזוהי תכלית הבריאה,
נמצא כי ספר שמות הוא נתינת התוכן לספר בראשית, עם
ישראל הוא התכלית של הבריאה, ולהודיע כי זו
הגאולה הי' צורך גבוה הגאולה לא היתה להציל את
עם ישראל אלא לצורך השלמת תכלית הבריאה, זהו "צורך
גבוה" שיתקיים רצונו בבריאה, כמו שאמרו חז"ל )אבות
פ"ד מ"א( כל מה שברא לכבודו ברא והכבוד שהוא
תכלית הבריאה יוצא ע"י עם ישראל והתורה, ועיקר
הבריאה לצורך האדם שיבין גדלו וטובו וחכמתו
הנעלמה כדי להודות ולשבח לשמו ית' עיקר הכבוד
של הבורא הוא במה שהאדם שהוא בן דעת מבין את גדלותו
וחכמתו הנעלמה ית' ומשבח ומודה לו וזה לא הי' יוצא
לפועל עד אחר יצ"מ וקבלת התורה נמצא כי עיקר
הבריאה שהיא כבודו תלויה ועומדת במתן תורה, שבזה
קיבלו את התורה שהיא חכמתו הנעלמה, ועל ידה יוצא טובו
לפועל והאדם מקבל התורה שהוא מבין את חכמתו הנעלמה
מודה לשמו זהו הכבוד שהוא תכלית הבריאה, לכך ספר
שמות הוא השלמה לספר בראשית.
והנה נאמר עליו ית"ש
ברוך ומבורך בפי כל
נשמה ויש לבאר מהי הכפילות "ברוך ומבורך" פירוש,
שכל נשמה היא כלי לקבל הברכה והשפע מן
השמים יש לנשמה שתי מעלות, א' הנשמה שנפח הבורא
באדם שמדיליה נפח יש בה כח לקבל את הארת הבורא, את
הברכה והשפע האלוקי מהשמים יש בכח הנשמה לקלוט
ולהשיג, אבל עוד יתרון יש לנשמה לעשות נחת
רוח ליוצרה ולהמשיך ברכה לכל העולמות
העליונים עוד בכח הנשמה לעשות נחת רוח לבוראה ומכח
זה להמשיך את האור האלוקי לכל העולמות העליונים
וכמ"ש תהלים ס"ח ל"ה תנו עוז לאלקים ודרשו חכמים
שעם ישראל במעשיהם מוסיפים כח בגבורה של מעלה,
ובאמת הכל מאתו ית"ש. אבל כן סידר הקב"ה
להיות התחתונים מוסיפין כח בפמליא של מעלה
רצון ה' כי כח יצא כוחו לפועל ע"י התחתונים, ונמצא א"כ
כי הנשמה יש בה כלי קיבול לקבל את הארת הבורא, וכן
כח לפעול ולהמשיך את הארת הבורא לעולמו.
אך הנשמה סתומה ונסתרת במלבוש הגוף ואין בה
כח להשתייך לאור האלוקי, הן לקבל את האור והן להמשיך
את האור ולבנ"י נמסרו מפתחות לפתוח הארת
הנשמה. וזה "בפי" כל נשמה ולא אמרו ברוך ומבורך
בכל נשמה, אלא בפי כל נשמה כלומר הפה הוא השער שעל
ידו נפתח לנשמה האפשרות להתחבר לאור האלוקי, ומהו
הפתח, הם ב' הבריתות ברית הלשון וברית המעור
שבהם עיקר חיות הנשמה כי
הפה ואבר המילה הם ב' המקומות שיש בהם את חיות נשמה,
הפה הוא כח הדיבור ואבר המילה הוא אבר ההולדה שמוליד
אחריו, ברית המעור כוחה הוא להמשיך נשמה
קדושה שבכח הברית שיש באבר המילה להמשיך עי"ז
נשמה קדושה והוא כלי מחזיק ברכה ברית המילה הוא
"כלי מחזיק ברכה", כנגד מה שנתבאר לעיל כי הנשמה היא
כלי לקבל את הארת הבורא, התקון של הנשמה לקבל את
הארת הבורא הוא ברית מילה, כל שהאדם עם ערלה הוא
מכוסה ואטום ואין נשמתו יכולה לקבל ולקלוט ולהשיג את
הארתו ית', ובכח הברית מילה לפתוח את הנשמה להיות
"כלי קיבול", וברית הלשון בכח התורה ותפלה
לפתוח מקור כל הברכות ותקון ברית הלשון הוא
לפתוח את הארת הנשמה לפעול להמשיך הארת הבורא, וזה
ע"י תורה ותפלה שהוא בכח הדיבור, ובכח תורה ותפלה
יכול האדם לפעול בעליונים להמשיך לכל העולמות את
ההארה האלקית.
מילה כאמור היא להסיר את הערלה המכסה על הנשמה,
אבל ברית הלשון היא דיבור שהוא להביא גלויים חדשים,
הדיבור של האדם הוא לא רק שומר על הקיים הוא מחדש
דברים חדשים, על כן ברית הלשון היא הממשיכה והמחדשת
הארת השם בעולם.
ב' חלקים אלו רומזים בפסוק: וזה שכתוב תהלים כ"ט
י"א "ה' עוז לעמו יתן" חלק זה של הפסוק מתייחס לכח
הנברא להמשיך הארה מלמעלה, וזה ה' עז לעמו יתן, היינו
שנתן להם התורה שנק' עוז. ובזה הכח נא' תנו עוז
לאלקים האפשרות ליתן "עוז" לאלוקים היינו לפעול
להמשיך את הארת הבורא הוא ע"י התורה שהיא נקראת
עוז, הצורך בברית הלשון הוא שיהא בכח הלשון של האדם
בלימוד תורתו ובתפלתו להמשיך את הארת הבורא בעולם,
כאשר האדם מתקן את הלשון וכורת במקום זה ברית, יש
בכוח הלשון בלימוד התורה והתפלה להביא את אור ה'
בעולם, "יברך את עמו בשלום" הוא המשכת
הברכה למטה כלי מחזיק ברכה חלק זה של הפסוק
מתייחס לאור שהבורא ממשיך לנשמה, ע"י השלימות שיש
לאדם בברית המילה הרי הוא מקבל "ברכה" את הארת
הבורא וזה ענין ברוך ומבורך בפי כל נשמה "ברוך"
היינו שברכת הבורא חלה בנשמה, "מבורך" היינו שהנשמה
היא מברכת וממשכת את הארת הבורא.
ובאמת זה מתקיים בכל נשמה בירידתה לעוה"ז.
ובחזירתה לעולם העליון כל נשמה בירידתה לעולם
מקבלת את הכח להמשיך את אור השם, וכן בחזירתה לעולם
העליון היא מקבלת את האור מכח המעשים של האדם, אמנם
בעוה"ז אין בהכרח שתתגלה ההארה בנשמה, וכן אין בהכרח
שתתגלה ההארה שהמשיך ע"י מעשיו אבל כפי עבודת
האדם זוכה גם בעוה"ז לב' בחי' הנ"ל ככל שהאדם
יותר מחובר לנשמה שלו הוא זוכה לקבל בעוה"ז את ההארה
האלוקית בנשמתו, וכן הוא זוכה להמשיך בפועל לעוה"ז את
ההארה מכח נשמתו, כי כאשר האדם מחובר עם נשמתו
בעוה"ז אזי יש לה בטוי חזק בעוה"ז גופא וממילא יש
ביכולתה להמשיך הארה בפועל בעוה"ז ובחי' הנ"ל
מתגלים בשבת קודש שיש תוספת נשמה והנשמה
מאירה. לכן אומרים נשמת כל חי תברך כדאיתא
בזוה"ק קל"ח בפ' תרומה. וזה זכור ושמור בשבת.
זכור במוח ובפה וכמ"ש זכור את יום השבת
לקדשו כי זכירה היא במח, וחז"ל דרשו זכור בפה על
קידוש בדברים הרי שהאדם יכול להוסיף קדושה
לשבת כאמור, כח הדיבור והמחשבה ממשיך את ההארות
מלמעלה שזה ברית הלשון להמשיך את ההארה מכח
הנשמה. ושמור לשמור הברכה היורדת לאדם
בש"ק וזה כנגד החלק בנשמה שבכוחו לקבל את ההארה
האלוקית, ובשבת בכח האדם לקבל את ההארה האלוקית
וכ"ז ניתקן ע"י יצ"מ כמ"ש וזכרת כי עבד היית
כו' ע"כ צוך כו' לעשות כו' יום השבת. ביציאת
מצרים עם ישראל קיבל את כח הנשמה נתקן ברית הלשון
וברית המעור, כי קיבלו את התורה ועשו ברית מילה, וכיון
שנתקנו ב' הבריתות, אזי בכוחם הן להמשיך הארה ע"י
הנשמה, והן לקבל את ההארה בנשמתם, ועל כן שבת היא
רק מכח יציאת מצרים ששבת יש בה את הארת הנשמה
שנפתחה ביציאת מצרים.
בתחלת המאמר הובא כי יציאת מצרים היא ההשלמה
לבריאת העולם, כי בה יצא לפועל גלוי שם השם, הטעם כי
עיקר הגלוי הוא באדם המבין את חכמתו הנעלמה, כדי
שהאדם יוכל לקבל את הארת החכמה הנעלמה צריך את
שתי הבריתות, ב' בריתות אלו יצאו לפועל ע"י יציאת
מצרים, ברית הלשון -מתן תורה, ברית המעור- ברית מילה
שיצאו ממצרים מלו )ועיקר תקון הברית היה בגלות מצרים,
כמבואר במאמר תרנ"ה(, ולכך רק יכלו לקבל את
הארה האלוקית, וזהו השלמת הבריאה שיהיה אדם שיש בכח
נשמתו לקבל את ההארה האלוקית.
ובמדרש שמו"ר ב' ה': וירא מלאך ה' אליו הה"ד אני
ישנה ולבי ער אני ישינה מן המצוות ולבי ער לעשותן
פתחי לי כו' תמתי בסיני שנתממו עמי בסיני ואמרו כל
אשר דבר ה' נעשה ונשמע, אמר ר' ינאי מה התאומים הללו
אם חשש אחד בראשו חבירו מרגיש, כן אמר הקב"ה כביכול
עמו אנכי בצרה ע"ש. לכאורה יש בדברי המדרש שתי
דרשות עה"פ "תמתי" פי' אחד לשון תמימות, ופי' אחר לשון
תאומים, ולכאורה שתי דרשות שונות הם, אמנם לפי המבואר
פירוש המדרש שהתורה לא הי' יכולה להתגלות כ"ז
שלא היו בנ"י מוכנים לקבל הדיברות כמ"ש
תהילים נ' ז' שמעה עמי ואדברה, וכמ"ש בפ' יתרו
מזה עמו אנכי בצרה פירושו שההתגלות של הבורא אינה
יכולה לצאת לפועל בלא עם ישראל, כל עוד עם ישראל לא
קיבלו את התורה בסיני אזי כביכול הקב"ה ג"כ בצרה, כל
עוד עם ישראל בגלות ואינו יכול לשמוע את דבר השם, אזי
אין דבר השם יכול להתגלות, וכמו"ש בתהלים "שמע עמי
ואדברה" שדיבורו של השי"ת תלוי בשמיעת עם ישראל,
וממילא דברי המדרשים קשורים זב"ז כל עוד לא "נתממו"
אזי "עמו אנכי בצרה", וזה מה שדורש המדרש עה"פ
פתחי לי אחותי כו' תמתי וכמ"ש בזוה"ק אמור ח"ג
צ"ה שהקב"ה אומר לעם ישראל "פתחי לי" שבלא
הפתח שאתם פותחים לי אין אני יכול להתגלות, וזה הפתח
שתלוי בנשמת בנ"י כמו שכתבנו בפירוש ומבורך
בפי כל נשמה שכח הנשמה תלוי בפתח שהוא הברית,
כאשר עם ישראל יפתחו את הפתח שהוא הברית הלשון
והמעור, יזכו להארת הנשמה למתן תורה, ועי"ז יביאו
לתכלית הבריאה, כי גאולתם היא הבאת הבריאה לתקונה.
)וגם בדברי הזוה"ק שם מבואר כי הפתח היה ע"י דם מילה
שהוא כאמור הפתח לנשמה לקבל את הארת התורה(.
מבואר במאמר כי גאולת ישראל ממצרים היתה תקון שתי
הבריתות, בזוה"ק מבואר כי במצרים ה"דיבור" היה בגלות,
כח הלשון, וכן במצרים שהיא "ערוות הארץ" היה תקון של
המילה שאמנם הפרו אבל אח"כ ביציא"מ מלו את עצמם,
תקון שתי בריתות אלו פתחו את הפתח בנשמה לקבל את
אור השם.
[שיעורים בס' שפ"א]
