ערב רב בימינו

 מכתב גלוי

לתלמידים היקרים בישיבת "תורת חיים" (נוה דקלים)

י' אייר, תשס"ה

תלמידים יקרים:

לפני כמה שבועות דברתי ברבים בבית מדרשכם בענין "ערב רב", ומה היא השקפת גדולי ישראל על כך. לפני ימים מספר העברתם אלי צילום ממכתב ארוך (שנכתב מלפני ט"ו שנים), בו רב חשוב (מישיבת "מרכז הרב") חולק על דברים דומים שכתבתי אז בחוברת "ארץ חמדה". הוא מנמק דבריו, וגם מוסיף שלא הבנתי כראוי דברי הראי"ה זצוק"ל. דרכי תמיד לברוח ממחלוקת, וחז"ל (סנהדרין ז ע"א, ב"ק צב ע"ב ועוד) יעצו לא להגיב. אבל אתם טענתם נגד זה שכיון שלא מדובר בהתקפה אישית, אלא בבירור דעת התורה, אין ראוי להשאיר השגותיו של הרב ההוא ללא מענה כיון שרוב אנשים יסברו "שתיקה כהודאה". ובמיוחד כאשר נודע לי שהפיצו מכתב שלו בהרבה עותקים ושלחו לכמה יישובים וישיבות. ולכן בניגוד לנטייתי הטבעית הנני נאלץ לערוך מענה. והנני מקדים דברי רמח"ל: "הנה ידעת כי המחלוקת והפלפולים שעושים בתורה, הם לשבר הקליפות ולהעביר הקושיות, שהם סוד קש ותבן" ("אדיר במרום", דף לט). וממשיך: "כי המלחמה נראה שנעשית בין תלמיד חכם לתלמיד חכם, ואינו אמת, כי שניהם לוחמים נגד הסטרא אחרא" (שם, דף מ'). ובכן אני מודיע שבכל דברי כאן להלן אין שום התייחסות להרב ההוא, אלא אך ורק לדיעות שהובעו.

מכתבו משתרע על שמונה עמודים, באותיות קטנות, ואשתדל לקצר במענה. [א] ראשית דבריו (בפסקא א') שסוגיית "ערב רב" "לקוחה מספרות הנסתר, זהר, קול התור, לשם שבו ואחלמה, ועוד" ולכן ראוי "שיימנע מלפרסם סוגיא זו בהמון" ומביא סימוכין מדברי הראי"ה שאין לפרסם "ענינים נעלים בהמון שאין ראוי לקבלם".

לדעתי המשיג ערבב ענין שלא בענין. קודם כל, כי סוגיית "ערב רב" איננה סתרי תורה, אלא נגלות התורה. ועוד, גם בסתרי תורה אמנם אין לפרסמם "להמון", אבל אל בני ישיבות היקרים, שהם הם הקוראים מאמר תורני, לא אליהם התכוון הראי"ה. כל המאמרים שכתבתי בנושא זה הינם שזורים עשרות מקורות מחז"ל, ראשונים ואחרונים, ולא היו פובליציסטיים אלא חקרי תורה. והרי ההמון איננו רגיל לקרוא מאמר תורני. גם חוברתי "ארץ חמדה" נרכשה ע"י יודעי תורה. ובכן הכותב דברי תורה עבור בני תורה, כיצד יאשימהו הרב המשיג שמפרסם עבור ה"המון"? ודאי כוונת הראי"ה למי שמרצה בקהל של עמי הארץ, או כותב בעתון כללי חילוני. ואם לפי דבריו, נקשה על כל מי שמדפיס ספר תורני בעניני סוד, והרי חושף את הדברים כביכול בפני ה"המון"? אלא דא בורכא היא.

אמרתי לעיל שסוגיית "ערב רב" לא שייכת לסתרי תורה (כלומר לעניני "ספירות", שמות הקודש, עולמות עליונים וכו') אלא היא כל כולה נגלות התורה. הוכחה לכך היא שכך הנושא הוזכר בגמרא (ביצה לב ע"ב). כך הוזכר ע"י הרמב"ם ("אגרת תימן", בספר "אגרות הרמב"ם", מהד' הגר"י קאפח, דף כז) הכותב: "כל מי שסטה מדתו [מן דת משה] שניתן באותו המעמד הגדול, שאינו מזרע אותם האנשים. וכן אמרו חז"ל "לא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני" עכ"ל. גם הגר"א התייחס לכך בפירושו לתורה ("אדרת אליהו", פ' דברים, מהד' שנת תשמ"ח, עמ' 512) וכן ב"אבן שלימה" (פרק יא, פסקא ו'). גם ר' צדוק מלובלין כותב "והאפיקורסים הם מנפשות הערב רב ולא מזרע ישראל כידוע" ("פוקד עיקרים", סוף דף 48, ומביא לזה ראיה מן מדרש ב"ר נג פסקא יב). ואין מספר לספרים שדברו על נושא זה בלי קשר לסודות התורה. גם מה שהכליל "קול התור" כספר סוד, לא נראית לי הגדרה זו כלל.

הערה: דברי ר' צדוק כי מצאצאי האבות לא ייולדו אפיקורסים, הוזכרו גם ע"י הראי"ה. וז"ל: "הכיתות הנוגעות בחייהם של ישראל לשום איבה בין ישראל לאביהם שבשמים וכו' אין בכח כנסת ישראל כלל להוליד גידולים רעים ומאררים כאלה, רק מרוח משחית חיצוני נולדו. על כן לא יתדבקו בישראל להיות עצם מעצמי האומה, כי אם בהכינם להם מפלגה ושיטה מסויימת, יתפרדו מעל אהלי יעקב ויטמעו בין העמים, כי לא לה' המה. וכדברי חז"ל על כיו"ב: 'הני מערב רב קאתו'" עכ"ל ("עין איה", ברכות, דף 49). [וע"ע "עין איה" על שבת, דף 106]

[ב] מה שהשיג בפסקא ב' כי ענין ערב רב דומה ומשיק "לההשערות בענינים הנפשיים", איננו מודה לו. זה "לא דומה ולא משיק" אלא הוא הגדרת מצבנו האקטואלי היום, במיוחד לאור מסירת חלקי א"י לנכרים. ובכל דברי לא דברתי על נפשותיהם. וכן אין כאן "השערות", אלא דברי תורה של גדולי חכמינו!

[ג] פסקא ג' מצטט דברי הראי"ה אודות "בעלי פרינציפים" ("אורות", דף קכב), ומסיים הרב המשיג עלי: "האמנם נשמות גבוהות מאד אלו אינם מצאצאי האבות הקדושים?". ואני תמה עליו. היכן נמצא באותה פסקא שכתב ראי"ה איזכור שהם מצאצאי האבות? אמנם נשמות גבוהות, אבל מאן יימר מישראל? יש כאן התרגשות גדולה של הרב המשיג, בלי חומר מוצק. 

ואוסיף כאן דבר חשוב. הרמב"ם (הל' עדות, פרק ט) כותב שיש עשרה מיני פסולים לעדות. הוא הולך ומפרט עד סוף פרק י"א. ושם מסיים הענין: "המוסרין והאפיקורסים והמומרים לא הצריכו חכמים למנותם בכלל פסולי עדות. שלא מנו אלא רשעי ישראל, אבל אלו המורדים והכופרים פחותים הם מן העכו"ם" עכ"ל. וכן בסוף ביאור י"ג עיקרים, בפרק חלק, של סנהדרין (הרמב"ם בפירוש המשנה, מהד' הגר"י קאפח, עמ' קמה) הוא מגדיר שהכופרים יצאו מכלל ישראל. וצ"ע, הרי הם צאצאי האבות? אלא הדברים תואמים לדבריו ב"אגרת תימן" (מהד' הגר"י קאפח, עמ' כז) שהם מצאצאי הגרים. כי כותב שם שלא יעמדו בנסיון הכפייה על האמונה "כי אם החסידים היראים מזרע יעקב [!] הזרע הטהור והנקי" עכ"ל. וידוע שהרמב"ם איננו מוסיף מלים "סתם" לתפארת המליצה. ולמה הוסיף מלים אחרונות הללו? אלא ודאי כל ישראל הם יהודים, אבל לא כולם הם צאצאי האבות.  

[ד] בפסקא ד של מכתב הרב המשיג, מביא דברי הראי"ה [שהבאתי] בענין הצרה הצפויה שהרשעים הבוחרים בדרכי הגוים, עתידים להיות "למשחית ולמפלצת ולבסוף לשנאת ישראל וארץ ישראל" ("אגרות הראי"ה", ח"א עמ' קפג) ומקשה על מובאה זו מדברי הראי"ה עצמו שאפילו "במלחמת מגן" צריכים אנו לזכור כי אלו הם אחינו.

השגה זו מוטעית מפני ב' טעמים. ראשית, בסיפא בדברי הראי"ה מדובר על חוטאים בענינים בין אדם למקום, דברי הרב נאמרו בהפגנות נגד חילול שבת ב"כפר גנים" (עיין כרוז הרב, המובא ב"אוצרות הראי"ה", ח"ב דף 413, שם הזכיר ראי"ה מושג "מלחמת אחים") שם ניסה הרב בדרכי נועם להשפיע על אחים. אבל במכתב המצוטט, על אלו ש"שונאים את ישראל ואת ארץ ישראל", ודאי הם בסוג אחר לגמרי, ועל זה אנו דנים. והא כיצד הרב המשיג הקיש יחד דברים שאינו דומים זה לזה?  

[ה] לענין דברים שכתבתי נגד "אחדות" עם ערב רב בזמננו, מביא הרב המשיג אוסף יקר של מאמרי ראי"ה בענין חשיבות האחדות גם עם רשעים גרועים. אבל נלע"ד שיש להבדיל בין דורנו לדור הראי"ה. כל בן דורנו הקורא מאמר "הדור" של הרב (שנכתב בערך בשנת תרס"ו) על אידיאליות ועדינות של יושבי א"י, מתקשה להבין אם היה כותב דבריו גם על דורנו אנו, שהשחיתות פשתה מאד (במיוחד אחרי עלייתם ארצה של יסודות שליליים, כמ"ש הרב באגרות ח"א דף רסד). הרי על מדוכה זו אנו דנים. כאשר ממשלות ישראל משחררות מבתי הסוהר אלפי מחבלים ערבים, ולעומתם לא יהודי אסיר אחד; כאשר עוסקת ב"איחוד משפחות" ומביאה ארצה אלפי ערבים, ערבים בונים רבבות בנינים בלתי חוקיים ללא שום הפרעה מטעם שלטונות החק, ולעומתם הורסים בכח ברוטאלי עשרות מאחזים (שהוקמו לשם בטחון התושבים) וכו' וכו' (כמו שהרב שמואל טל פירט במאמרו "מבן יוסף לבן דוד", עמ' 12); ספק רב אם דברי הראי"ה חלים גם על אלו.

וכבר אמר הרב צבי נריה זצ"ל שמעולם הראי"ה לא לימד זכות על "יבסקים" (יהודים קומוניסטים ברוסיה שהיו רודפים את אחיהם היהודים). כי כיון שהיו בבחינת "מוסרים", לא אליהם כיון דבריו על "אחדות". והנה לשונו המפורשת של הראי"ה: "התורה כולה שמכללת וכו' את הכלל כולו ואת כל פרטיו, היא התריס בפני הפירודים וכו' ומופיע על ידה הטוב הכללי שמאחד את כולם בכללות קיומה של תורה, מלבד הרשעים המוחלטים העוקרים בית ישראל ופורקים עולה העליון ביד רמה" וכו' ("אורות", דף קסט, פסקא ו'). כלומר, הפורקים עול תורה לחלוטין, אין בסיס על סמך מה מתאחדים.

ובשנים אחרי מלחמת עולם הראשונה, כתב הרב אודות אותם כופרים שנעשים ממנהיגי הדור בפוליטיקה "בהתנער כח העם הזה וכו' קליפה קדמה לפרי וכו' בתת כופר של פריקת עול תורה ומצוות וכו'" ("עין איה", ברכות ח"ב דף 351) וממשיך: "אז אותם המתנשאים הראשונים, שישארו כפסולת בגוף האומה להרבות מכאוביה, להשריש בה כל מדה רעה ושכחת שם ה', המה יצאו ממנה [מן האומה] לאטם, יתפרדו ויתבלעו בין גויי הארץ"" (שם, עמ' 352). כלומר הרב לא צפה שנתאחד עם הכופרים הגמורים, כי לא כולם יישארו בתוך עם ישראל. 

באמת, הראי"ה עצמו כתב חילוק זה מה בין רשעים רגילים לרשעים מוחלטים. והרי מוכרח להיות חילוק, כי באגרתו הנפלאה (סי' תקנ"ה, ח"ב עמ' קפו ואילך) הראי"ה עונה לרידב"ז כיצד ליישב את הסתירה שהוא מקרב את הרשעים "ומצא בזה סתירה לברכת המינים שאנו מתפללים לעקרם ולשברם" (שם). כלומר הראי"ה מודה שיש איזה שהוא יישום לברכת המינים, והוא טורח לבאר מתי זה כן שייך. והוא ממשיך: "והשי"ת יודע כי לא את כל הפושעים אני מקרב, כי אם אותם שאני מרגיש שכח סגולי גדול מונח בפנימיותם" (אגרות, ח"ב דף קפח). והוא עצמו כתב הסימנים להכיר מי הם  (א) כדלהלן: "אור הסגולה מאיר בהם. על כן הם מחבבים מאד את כללות ישראל וחושקים בא"י" (שם, בעמ' קפז). כלומר יש להם יחס חיבה ליהודים, ואדוקים הם בבנין א"י. כלום בזמננו אפשר להחיל סימן היכר זה על אנשי שמאל מובהקים ורודפי המתנחלים? 

(ב) וכאשר הראי"ה הדגיש שיש להתרחק מכעס ושנאת אחים, הוא דייק בדבריו על מי מדובר: "ומלאי רצון וכו' הננו שבים לחבק בזרועות אהבה את כל הנשמה לבית יעקב החפצה לראות בשמחת גויינו ולהתהלל עם נחלתנו" (שמונה קבצים, קו"ב פסקא רע"ד). ומכלל הן אתה שומע לאו, שאלו המפריעים לשמחת גויינו, ושאינם מתהללים בנחלת א"י, אינם בכלל זה. ומי שמעמיק ישים לב לביטוי המיוחד של הראי"ה "כל הנשמה לבית יעקב". אפשר כי בא כאן לדייק, וכדברינו.

(ג) והרי סימן היכר זה לזהות ערב רב כתב הרב גם ב"מאמרי הראי"ה" (עמ' 60). "והם נוטים לאוה"ע יותר מלישראל. אם יחזון ישראל בדוחקא, מתרפין מנייהו וכו' למעבד טב עם עובדי כו"ם" [בתרגום: רואים את עם ישראל בדוחק ואינם נחלצים לעזרתם. אבל עוזרים לאוה"ע]. כיצד הרב המשיג אינו שם לב לדברי הרב קוק שם על אלו שמטיבים לאוה"ע, ומתרפים ידיהם מלהציל את עם ישראל מפני רודפיו? כאשר בתקופה אחרונה ירו עליהם הערבים אלפי פצמרי"ם, אשר די בנפילה מוצלחת של אחד מהן להמיט אסון גדול. והשלטונות "מתאפקים". מה שהממשלה לא פועלת בכח רב לעצור ולהפסיק ירי מרושע זה, ומשאירה אוכלוסיית אלפים בסכנה נוראה, כלום זאת היא "אהבת ישראל"? ורצונם למסור חבלי ארץ לידי אויב, כלום זהו ביטוי של "אהבת א"י"? ומעל לכל, לגרש באכזריות רבה ציבור גדול של עשרת אלפים איש מבתיהם ומנחלתם, ולהטיל עליהם חיי עוני ודוחק. ומשום מה? מה הציפייה שיקבלו מהערבים? כלום הבטיחו לנו שינוי יחס מפני זה? כלום קובעי ההחלטות אינם ממלאים בכך את ההגדרה של הזוהר בענין זיהוי אנשי ערב רב? ומה זה ענין לדברים שהראי"ה כתב בזמנו הוא, אשר אז הרשעים הגרועים ביותר בא"י היו בכל זאת בעלי רוח לאומית ואוהבי בני עמם?

-

 [ו] פסקא ו' של הרב המשיג עוסקת בעניני גלגולי נשמות, ובענין מעלת קבלת גרים, שני נושאים אשר בהם לא עסקתי בחוברותי, וגם אינני רואה בהם שום קשר לנושא זה של זיהוי ערב רב בימינו, ולכן לא אגיב עליה.

[ז] ישנם סתירות רבות בין מה שכתב הראי"ה לאהוב את הרשעים, ומה שהוא כתב לפעמים לשנוא אותם ("אורות הקודש", ח"ג דף של"ד ועוד). וכן עיין "מאמרי ראי"ה" (דף 91) לשונו: "אחים חביבים שנואים. נשמות קדושות, משוקצות כטומאת הנדה". נסיתי ליישב הסתירה בדבריו ע"י הצבת חילוק, שיש להבדיל בין אדם רגיל לבין בעל דרגא רוממה הנוהג בחסידות. ועוד הצעתי כמה יישובים עמוקים, עיין הדברים באריכות ב"אוצרות הראי"ה" (מהדורה חדשה, ח"א עמ' 171-177). אי אפשר להביא כאן במאמר קצר זה כל ההסברים הנמצאים שם. 

אבל אני מפנה את הלומד לעיין שם (עמ' 177) שם הבאתי חילוק אחר. מהר"ל ("נצח ישראל", דף סז) קובע שאפילו לרב יהודה (קידושין לו ע"א) הסבור שהרשעים אבדו שם "בנים" לה'; זה בבחינה פרטית אבל הוא מודה שבבחינת "כלל ישראל", כל יהודי ואפילו רשע בלי אמונה ממשיך להיות בן לה'. ובכן אפשר שהאהבה המשובחת אף לרשעי ישראל היא מצד ה"כלל" שבהם. ומי שכל נשמתו דבוקה באהבת כלל ישראל, צד זה גובר כאשר הוא מתייחס לרשעים. כך הובא בשם רצי"ה זצ"ל ("מתוך התורה הגואלת", ח"ד דף לו). וכך מפורש בדברי הראי"ה (שמונה קבצים, ח"ג פסקא רעד; "אורות", דף קעא, פסקא ה: "ביחש לחיבורו של כל יחיד עם כללות האומה, כל אחד מישראל הוא צדיק וקדוש" עכ"ל. 

אבל להשיג אהבה אצילית זו צריך להיות אותו האדם מרומם ונעלה מאד. כי כך לשון הראי"ה: "הקשור בקשר של אהבה אל הכלל כולו וחפץ בתקנתו, הרי הוא מקושר גם אל הרעים והחטאים שבו, ובזה יש מוצא [כלומר: אפשרות] לפגימה בקדושת הנשמה הטהורה וכו'. וסוף דבר שהוא מברר את עצמו כל כך עד שהוא מתקשר בתמצית הטוב של הכלל כולו, שבאמת כללות הכלל הוא לעולם טוב. וכו' אלא שמי שזו היא דרך עבודתו, צריך שיברר את עצמו מאד, ויהיה זריז וזהיר שמעשיו ורעיונותיו וכל הרגשותיו יהיו באמת נתונים לטובת הכלל כולו וכו' [ואז] לא תאונה אליו רעה" עכ"ל ("אורות הקודש" ח"ג דף שיט). הרי שבאמת הראי"ה ואלו שהם כמוהו יאהבו את הרשעים, ואפילו הם רשעים מוחלטים, באהבה מצד קשורם לכלל. אבל יש תנאים מוקדמים [כנ"ל] אשר רובנו לא ממלאים אותם. ולכן אנו מנועים מכך.  

ובכלל, דברי הרב המשיג מרוקנים מן תוכנם את כל הפסוקים בענין "שנאת רשעים" (והם הרבה פסוקים, כמו תהלים כו, ה; וכן לא, ז; וכן קא, ג; וכן קיט, קיג). ובמיוחד הגערה הנבואית "הלרשע לעזור ולשונאי ה' תאהב?" (דהי"ב יט, ב) וכן מאמרי חז"ל (פסחים קיג:) ועוד. וכיצד יפרשו פסוק "הלוא משנאיך ה' אשנא, ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים, לאויבים היו לי" (תהלים קלט, כב), כיצד עשה זאת דוד והמשתדלים ללכת בעקבותיו? והרי אף הראי"ה לא הוציא פסוק זה מפשוטו, אלא כתב (אגרות ח"ב דף קפח) שפסוק זה מתקיים נגד אלו שאבדו את הסגולה הפנימית. הרי שסוף כל סוף הפסוק כן מתקיים בפועל על מי שהוא. (ושם בדף קפז, כתב סימני ההיכר שזה במי שאבד את הסגולה). 

אלא האמת היא שיש לקיים בהם גם אהבה וגם שנאה. כדברי הרב על נושא זה עצמו אודות הצורך להתעלות מעל פני "שטחיותן של כמה הלכות" ולהגיע לאהבת הבריות, ומסיים "ובזה באה עבודת רוח גדולה, איך לקיים את כל הצינורות במעמדם" ("אורות הקודש", ח"ג דף שיח). כלומר "אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך". ולא כהבנתו של הרב המשיג, שעלה לקומה ב' ואינו אוחז בקומה א', והוא בנין שלא יעמוד. והנה אנו רואים אצל חז"ל שבחרו "מיתה יפה" למי נהקג בבית דין, ובכך קיימו מצוות "ואהבת לרעך כמוך" (סנהדרין מה ע"א). הרי שמצד אחד כן הרגו את הנידון, ובו זמנית גם קיימו מצוות אהבה. וכידוע שהיו צמים אותו היום שבצעו עונש מוות. (אפשר לקיים בבת אחת שתי מטרות).

וכאן עלי להעיר לכל הבא לעסוק בסוגיא זו של קירוב רשעים. אי אפשר לשפוט בשטחיות ובמהירות, ועל פי מאמרים מסוימים של חז"ל או של הראי"ה. הראי"ה עצמו כותב "והרבה הרבה מאד יגעתי באנחתי עד שהעיר ה' את רוחי" ("אגרות" ח"ב דף קפ"ו). ומוסיף: "אבל הדרך שאני הולך עליה בעבודת ה' ית"ש ידע אדוני שהרבה עמלתי עליה, בדמי ובבשרי במוח עצמותי, ובכל כוחותי, עד שהאיר ה' את עיני" (שם, סוף דף קצו). וגם אני הדל הכותב כאן, בסוגיא זו של יחס התורה לרשעים הנני עסוק כשלושים וחמש שנה (מאז ספר "בית יחזקאל". עיין מאמר ארוך של כשמונים עמ' ב"אוצרות המוסר", עמ' 865-944) ועיינתי הרבה מאד בדברי הראי"ה, שוב ושוב, עד שבזהירות הסקתי מסקנות.

בפסקא ז' הרב המשיג מרבה להקשות על אותו ההסבר הבסיסי הנ"ל שנתתי לדברי הראי"ה שענין אהבת הרשעים לא נאמר לכל הציבור, וחילקתי בין חובת אדם רגיל לבין "חסיד". [אמנם המשיג כתב את דבריו לפני הופעת "אוצרות הראי"ה" במהדורה חדשה בהרחבת הנימוקים, ולא ראה דברי]. המשיג מציע יישוב אחר, יישוב שלו לענין הסתירות בדברי הראי"ה אודות שנאת הרשעים, כי כביכול הם נאמרו רק בתחום הלימודי והתיאורטי (כלשונו: "אך אין מדובר בכך שמדה הכרתית ביקורתית זו תבוטא במדיניות החיצונית המעשית"), אבל למעשה אין "שנאה" כלל. ובחכמתו ובבקיאותו מביא כמה וכמה מאמרי הראי"ה הקוראים לא לשנוא אותם. 

אבל לאותו "חילוק" של הרב המשיג שכתב ע"פ פלפול וסברא הנ"ל, איננו מביא שום ראיה לשונית מסגנון הראי"ה וכיו"ב. וחושבני שעדיף יותר אותו יישוב שאני הצעתי, כי יש לי ראיה ומקור מדברי הראי"ה עצמו. הרי הראי"ה עצמו כותב שאין ראוי לכל אחד ואחד לנהוג באהבה גורפת זו. וז"ל: "אבל מי שבא להתקשר אל אהבת הכלל ונפשו עופלה בקרבו בפניות פרטיות שלו, אע"פ שניצוצי טהרה של אהבת הכלל כולו ג"כ יש בו, מכל מקום אין הנשמה שלו מרוכזת ומאוחדת כראוי וכו'. על כן אנו מוצאים חוש טבעי בהרבה בני אדם, בעלי יראה ותורה, שאינם חפצים להתקשר כי אם באהבת הטובים שבבני אדם ובסגולת האומה. וזהו באמת דרך נכון לפני כל אותם שלא נתבררו כראוי" עכ"ל. ובכן, כאשר מדברים לכלל ציבור לומדי תורה, ברור שיש מקום לחשוש אצל הרבה מהם שמא עדיין יש "פניות פרטיות" (למצוא חן בעיני הבריות, או "לא לעורר בעיות ואי נעימות" וכדומה). 

וכן הראי"ה הזכיר לחילוק זה באותה אגרת תקנ"ה (עמ' קפז) "ונשמות [מקולקלות] כאלו, אם יזדקק לקרב אותם מי שאין בו דעה עמוקה וכו' [עיי"ש במה מדובר] הוא עלול להתקלקל הרבה ח"ו וללמוד ממעשיהם, ולהדבק בצד הרע שבהם, והוא מחויב להתרחק מהם. והשי"ת נותן בלבבו רצון זו של שנאה ושל התרחקות, כדי שלא יבולע לו" עכ"ל. הרי שהרב מצא סיבה ותועלת לשנאה זו. וחושבני שמרבית ציבור בני תורה הם בסוג של הבלתי יכולים להבחין בין הצד הסגולי לבין הצד הבחירי. וזה פשוט.

וכך המשיך הראי"ה ("אורות הקודש" ח"ג, דף של"ד) "מי שחסר לו החוש של שנאת הרשעים, יוכלו התכונות, המעשים והדיעות הרעות להדבק בו ולפוגמו וכו'. וראוי לאחוז במדה ידועה של גבורה, שהוא מכרת בשנאה פנימית לרשעים הגדולים, מרימי יד בתורה. ומדה זו היא כמו סנדל לנשמה" וכו' [עכ"ל]. כלום מדבריו משמע שזה רק חומר לימודי? האם אין כאן הנחיה והדרכה להיות בפועל במצב זה? ולמה הרב המשיג מוציא את הדברים מפשוטם?

במאמרי (לפני ט"ו שנה) הבאתי דברי הראי"ה ב"גנזי הראי"ה" (חנוכה, דף 8), ודברי הראי"ה כבר נתפרסמו ב"ה במלואם ב"שמונה קבצים" (ח"ח פסקא רכח), האומר שחובת כל אדם להתחיל בשנאת הרשעים עצמם, ורק אח"כ עליו להגיע לשלב של "שנאת הרשעה" עצמה. ושם כותב הראי"ה שאותו אדם המדלג ומשמיט שלב חיוני זה, סוף שייכשל וגם ה"אוהב רשעים" הזה יגיע לידי אהבת הרשעות עצמה. וכעת אני שואל, כלום מסגנון זה אפשר לחשוב שזה רק חומר לימודי והכרתי? האם אין כאן סירוס פשוטם של דברים כדי להציל איזו תיזה של הרב המשיג? אני מצהיר: מן הראוי לכל ת"ח לעיין במקורות ורק אח"כ להסיק מסקנות. ולא להיפך, לעמוד על איזה עקרון ולכופף את כל המקורות מפני ההחלטה הראשונית שלו. ועוד אני קורא בתמהון דברי הרב המשיג המפקפק במובאה זו של הראי"ה, וכותב בהערה 21 שהרצי"ה התנגד לפרסום דברים הללו שב"גנזי הראי"ה". הרי אין אנו דנים כאן על דעת רצי"ה (כבודו במקומו מונח) אלא על דעת הראי"ה, והיא כאן מפורשת בדבריו! וכמו כן כתב הראי"ה בהיתר שנאת רשעים בכמה מקומות בסוף מאמרו "אפיקים בנגב", שזכיתי לההדיר ב"אוצרות הראי"ה" (ח"ב עמ' 121-122). ובכן הרב המשיג נוהג סלקטיביות בבחירת ציטטות שלו. [ומי יודע עוד כמה וכמה מאמרי הראי"ה ברוח זו עדיין "גנוזים" ומוסתרים מעיני עולם התורה, ע"י הקובעים לא להמשיך בהבאת הדברים לדפוס והפצתם?]

 [ח] בפסקא ח' הרב המשיג מקשה עלי על שהבאתי מדברי אדמו"רי החסידות לחיזוק חילוק שחילקתי, ומביא דברי כמה אדמורי"ם אחרים שלא סברו כמו אלו שהבאתי. אתמהה! כלום אמרתי שכולם אומרים אותו הדבר? רק הבאתי אלו שסבורים כמו שכתבתי. 

ודברי "משנה ברורה" (סי' א', ביאור הלכה ד"ה ולא יתבייש) נראים גלוים ומבוארים, והם תמיכה גדולה לדברים שלי, עיי"ש. קשה לראות כיצד מוציאים הדברים ממשמעותם הפשוטה.

[ט] מה שכתב הרב המשיג אודות לגטימיות של החלטות הממשלה בענין הצרת צעדיהם של המתנחלים, דבר זה נראה לפחות בשנה זו מגוחך. הלא כל רוב פרלמנטרי להחלטתם קבלו ע"י שוחד ההקצבות (300 מליון לחרדים, 600 מליון למפלגת עבודה, 700 מליון ל"שינוי"). וגם כפפו שרי הליכוד וח"כ ע"י פיטורין או איומי פיטורין. וכל זה חוץ מן תמיכה המפלגות הערביות. והרי על זה בכה הצדיק רצי"ה זצ"ל ("להלכות ציבור", עמ' רמ"ז עיין שם). חושבני שגם כל מי שלא הסכים אתי לפני ט"ו שנה, צריך כבר לראות כמה נכוחים הדברים בימינו.

סוף דבר, אני סבור שהרב קוק לא חלק על הגאונים הראשונים והאחרונים. הוא רק הרחיב וביאר דבריהם. צמצם את היישום של דבריהם, אבל לא ביטל את יישומם. אי אפשר להגיד כי מאז הראי"ה באה לנו "תורה חדשה". כל המקורות שהבאתי תואמים את המסקנה שכתבתי. אני מציע הדבר לפני כל מעיין. יתן שעתיים או שלוש לקרוא את המקורות בסבלנות ועיון, ויחליט אם האמת אתי. יקויים בעז"ה "והאמת והשלום אהבו", וכדברי חז"ל ביבמות יד ע"ב אודות תלמידי בית הלל ובית שמאי.

כן דברי החותם לכבוד התורה ולומדיה,

ובציפיה לגאולת ישראל

משה צוריאל

מחבר ומלקט "אוצרות הראי"ה"