"וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו" (בראשית לב, כב)
בשני מונחים שונים נקראת התשורה רבת הערך ששלח יעקב אבינו אל עשו לקראת פגישתם. מאות רבות של בהמות, עדרים עדרים, הקדים יעקב ושיגר אל אחיו, ההולך עם ארבע מאות אנשיו לקראתו (וכבר ציינו כי 400 איש הם מספר של גדוד לוחמים, כאמור בדוד המלך ההולך לתקוף את נבל הכרמלי: "וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו חִגְרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ... וַיַּעֲלוּ אַחֲרֵי דָוִד כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ").
הכתוב מכנה את המשלוח לעשו בשם מנחה: "וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו". בהמשך, כשנפגשים שני האחים – לאחר ההשתחוויה (של יעקב), החיבוק (של עשו) והבכי (המשותף) - שואל עשו "מִי לְךָ כָּל הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי" (ודומה שאינו רוצה להשתמש במילה מנחה אלא בתיאור יבש וניטרלי יותר, כביכול אינו יודע מדוע זה ראה יעקב צורך לרצותו), ונענה: "קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ".
מתנת הפיוס ששלח יעקב נקראת כאן בשמות מנחה וברכה. המנחה היא השם הרגיל במקרא למתנה הניתנת למלך או לאדם חשוב כדי לבטא כפיפות לו. דוגמה אחת מרבות, מספר שופטים: "וַיָּקֶם ה' לָהֶם מוֹשִׁיעַ אֶת אֵהוּד בֶּן גֵּרָא בֶּן הַיְמִינִי... וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָדוֹ מִנְחָה לְעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב" (פרק ג').
גם הברכה משמשת במשמעות זו. כששומעת אביגיל אשת נבל הכרמלי על יחס בעלה לשלוחי דוד, היא נוהגת כמנהג יעקב. היא מכינה תקרובת ומשלחת אותה ביד נעריה, וממהרת לצאת אחריהם. כשהיא רואה את המחנה המתקרב היא משתחווה לדוד ארצה, ואומרת לו: "וְעַתָּה הַבְּרָכָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵבִיא שִׁפְחָתְךָ לַאדֹנִי וְנִתְּנָה לַנְּעָרִים הַמִּתְהַלְּכִים בְּרַגְלֵי אֲדֹנִי". דוד עונה לה גם הוא במטבע של ברכה - "וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ וּבְרוּכָה אָתְּ אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה מִבּוֹא בְדָמִים" - לוקח מידה את מנחתה, ומשלחה בשלום: "רְאִי שָׁמַעְתִּי בְקוֹלֵךְ וָאֶשָּׂא פָּנָיִךְ" (והיא הלשון שנוקט בה יעקב כאן: "אֲכַפְּרָה פָנָיו בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי... אוּלַי יִשָּׂא פָנָי").
כעלות המנחה
בעברית היום, בעקבות לשון חכמים, המונחים מנחה וברכה באים לביטוי רב בשדה התפילה. מנחה הוא שמה של תפילת בין הערביים, והברכה היא הנוסח שבו מברך האדם את יוצרו בתפילתו ולאורך סדר יומו, מקומו ועד משכבו.
דרכה של הברכה התנ"כית אל הברכה החז"לית הינה פשוטה – ברכה היא השפעת טוּב ("וה' ברך את אברהם בכל"), וכן איחול וייחול לטוב, כברכה שבירך יצחק את יעקב; וכן נתינת תודה על הטוב, כדברי עבד אברהם לאחר שהצליח ה' דרכו: "בָּרוּךְ ה' אֱ-לֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי" (יש שקישרו ברכה זו לכריעה על ברכיים כדרך התפילה, וכדברי משורר תהילים: "בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה, נִבְרְכָה לִפְנֵי ה' עֹשֵׂנוּ"; ואמנם, בפסוק שלפני ברכתו של העבד נאמר: "וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַה'").
דרך מפותלת יותר עברה על המנחה המקראית עד שהגיעה לבית הכנסת. המנחה, כאמור, היא מתנת פיוס וריצוי, הניתנת לאדם נכבד או מוקדשת לגבוה. מתנתם של קין והבל לה' מוגדרת כמנחה, ובדיני הקרבנות התייחד השם מנחה לקרבן מן הצומח שקומץ ממנו עולה על המזבח. ברם, המנחה בתנ"ך מוסיפה לשמש כשם כללי לקרבן, גם לזבחים מן החי. כך למשל נאמר בבניו של עלי הכהן בתחילת ספר שמואל: "וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד אֶת פְּנֵי ה' כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים אֵת מִנְחַת ה'", ובכתוב שם מבואר כיצד לקחו בחזקה מבשר הקרבנות. לפיכך, כאשר מתנבא מלאכי אחרון הנביאים "וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת", כוונתו על פי פשט לכלל הקרבנות שישובו לעלות לרצון לפני ה', ולא רק למנחות.
בפרק ט"ז במלכים ב' מספר הכתוב על חטאיו של אחז, שבנה בירושלים מזבח כתבנית המזבח שראה בדמשק, והעביר אליו את העבודה ממזבח הנחושת שבנה שלמה. כך ציווה אחז את אוריה הכהן: "עַל הַמִּזְבֵּחַ הַגָּדוֹל הַקְטֵר אֶת עֹלַת הַבֹּקֶר וְאֶת מִנְחַת הָעֶרֶב וְאֶת עֹלַת הַמֶּלֶךְ וְאֶת מִנְחָתוֹ". מהי מנחת הערב? יש שהבינו שבאותה תקופה הקריבו קרבן תמיד אחד ביום, בבוקר, ובערב הסתפקו במנחת סולת. ברם, הפרשנות המקובלת היא שזהו כינוי לקרבן התמיד של בין הערביים, וכפי שראינו שגם זבח קרוי לעתים מנחה.
על כל פנים, השעות שבהן קרבו קרבנות הבוקר והערב הפכו להיות ציוני זמן מקובלים בקרב העם. אם כיום אנו מסתמכים על הזמן הבינלאומי המאופס לפי קו גריניץ' שבלונדון – בעבר התייחסו לנקודות זמן קבועות במהלך היום על פי עבודת הקודש בירושלים. במלחמת יהושפט במואב (מלכים ב' ג') נאמר: "וַיְהִי בַבֹּקֶר כַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְהִנֵּה מַיִם בָּאִים מִדֶּרֶךְ אֱדוֹם..."; וכך גם נקראה שעת אחר הצהרים – במעמד שמכנס אליהו בהר הכרמל אנו קוראים על ניסיונותיהם של נביאי הבעל להוריד אש מן השמים, "...וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב".
הווה אומר, המנחה הפכה להיות שם לזמן שבו קרבים קרבנות התמיד. בשלב שני, התייחדה המנחה דווקא לכינוי זמנה של מנחת בין הערביים, וכך נקבע שמה של התפילה הנאמרת בשעה זו בשם תפילת המנחה (דרך אחרת מן האמור כאן נוקט רמב"ן בפירושו לתורה בשמות י"ב ו'. לדבריו השם מנחה אינו קשור לקרבן כלשהו, אלא פירושו זמן "מנוחת השמש והשקט אורו הגדול", אולי בדומה לתיאור המופיע בפרשת פילגש בגבעה בספר שופטים: "הנה נא רָפָה היום לערֹב").
דורון, תיאודור ודורה
ידועים דברי חז"ל על יעקב אבינו, שנקט שלוש דרכים לקראת פגישתו עם עשו – דורון, תפילה ומלחמה. דורון זה מנין בא? כיוון ששינתה המילה מנחה את משמעותה, נזקקו חכמינו למילה היוונית דורון כדי לקרוא למתנתו של יעקב. בתרגום השבעים מופיעה המילה "דורון" כתרגום למילה מנחה בפרשתנו, וזהו גם התרגום הקבוע למילה קרבן (באופן מפתיע מעט, גם המילה שוחד זוכה בדיוק לאותו תרגום).
המילה היוונית דורון משמשת יסוד לשמות פרטיים רבים ברחבי העולם. השם תיאודור פירושו מתנת האל (Theodore), וזהו המשמע גם של השם הנפוץ דורות'י (מקורו ביוונית: Dorothea), או בקיצור: דורה. אף את השם דורון עצמו ניתן למצוא מחוץ לגבול ישראל. באגדות היוונים מסופר גם על פנדורה, האישה שקיבלה מתנות רבות (פָּן – הַכֹּל; דורה - מתנה), אך פתחה בסקרנותה מתנה אחת יותר מדי, והביאה לעולם את הביטוי תיבת פנדורה.
יעקב עציון - כתב עת ממעמקים
