את הדברים הבאים פרסם אבי נוסבאום סטנדאפיסט ישראלי מוכר: אתמול בערב הופעתי יחד עם אדיר מילר ומני עוזרי לאנשי זק״א. מסוג ההופעות שאתה חושב עליהן מהבוקר עד לשעת המופע: איך מצחיקים אנשים שכבר 55 ימים בעיקר בוכים? ובואו- זה לא שבלי המלחמה מדובר בקהל הרגיל שלי: באולם נכחו רק גברים חרדים, ומוסיקת הרקע הייתה שירים חסידיים ביידיש.
כמה דקות לפני המופע נכנס לחדר האומנים מנכ״ל הארגון, הרב צבי חסיד. בדרך כלל כשה״לקוח״ מגיע אל מאחורי הקלעים, זה כדי לתת קצת רקע על החברה ועל העובדים, שיעזור לנו בהופעה. אבל מה שהרב צבי סיפר לנו היה ההפך המוחלט: כלומר, גם הוא סיפר על מה שה״עובדים״ שלו עושים ורואים בשבועות האחרונים, רק שזה לא היה מסוג החומרים שיעזרו לנו בהופעה, להפך. עד כדי-כך שכשקראו לי לעלות לבמה, קצת התחרטתי שלא נשארתי היום בבית מול החדשות.
ואז התחיל המופע. דיברתי איתם קצת על העבודה המוזרה שלהם, וקצת על המצב, ועל זוגיות, וילדים, ועל הגיל, ועל כאבי גב ועל וויכוחים עם האישה ועל כל מה שמצחיק אותי ואת הקהל שלי באולמות כל שבוע (כשאין מלחמה), והתפלאתי לראות עד כמה זה מצחיק גם אותם, ועד כמה הם נהנים. כל-כך נהנים, שאפילו התנצלתי שאני קצת חורג בזמנים. ״זה בסדר, אנחנו נשמח שתאריך״ צעק לי מישהו מהקהל. –״טוב ככה זה אצלכם בזק״א, נותנים לכם אצבע אתם רוצים את כל היד…״ השבתי לקול צחוקם המתגלגל. מי כמוהם יודע להעריך רגע של הומור שחור.
כשירדתי מהבמה ניגש אלי ישראל, הבן של הרב חסיד, שגם הוא עובד בזק״א (כנראה הפרוטקציה הגרועה בעולם.) -״נו, ראיתי שנהנית בסוף, אה?״ הוא שאל אותי, כנראה כי קלט את החששות שלי מלפני המופע. –״כן, מאוד! החבר׳ה מקסימים. הרגשתי בבית.״ השבתי. –״אתה בבית״ אמר ישראל. ״כולנו באותו בית.״
בדרך הביתה חשבתי לא מעט על המשפט הזה. הנה, אנשים שלכאורה ״מה לי ולהם״- וכבר חודשיים שאנחנו הכי ביחד שיש: נדהמים ביחד מהאכזריות של האויבים שלנו, וזועמים ביחד על הצביעות של העולם, מאוכזבים ביחד מהפוליטיקאים שלנו, וגאים ביחד בחיילים שלנו, ובוכים ביחד, וכואבים ביחד, ולצערנו גם מתים ביחד. ורק בקשה נאיבית אחת נשארה לי מכל הערב הזה, ומכל התקופה האפלה הזו- שנזכור את זה גם כשהכול ייגמר, ונחזור לחיות ביחד. הרי בסוף, ממש בסוף, כולנו מאותו בית.
ועוד מילה אחת קטנה- הדהים אותי לגלות שכל האנשים בזק״א, כולם כולל כולם הם מתנדבים. וזו אמנם גאווה גדולה למתנדבים, אבל גם בושה גדולה למדינה. הגיע הזמן שהארגון הזה, שהפעילים בו זמינים 24/7 גם בשגרה, יזכו לקבל מהמדינה תנאי העסקה מלאים. מגיע להם.
בהמשך לדבריו של אבי אני אוסיף עוד נקודות שמראות כמה אנחנו באותו הבית : לראות איך בבית החולים איכלוב ההורים של אחד הלוחמים המאושפזים בבית החולים לא זזים ממיטת בנם.
מכיוון שלאב יש שיעור קבוע בו הוא משתתף כבר שנים רבות במקום מגוריו, חבריו לא הסכימו לוותר על השתתפותו בשיעור כמידי שבוע והחליטו כולם להגיע למרכז הרפואי איכלוב ולקיים שם את השיעור ובית החולים סידר להם מקום לשיעור כי אנחנו מאותו הבית.
לראות ביום שישי שעבר איך מגיעים חבילות עם הקדשה לכל משפחות המגוייסים בראש צורים משכנינו תושבי העיר החרדית ביתר כי אנחנו מאותו הבית.
לראות את צוות המילואים של הבן שלנו באגוז שהוקפץ מיד למלחמה ב 8/10 והלוחמים של הצוות הגיעו מכל רחבי הארץ וגם הגיעו חבר׳ה מהצוות שטיילו בעולם הם מייד הפסיקו את הטיול וחזרו.
הגיע גם צבי שהיה חייל בודד בצוות מארה״ב יומיים לאחר ההקפצה ללא שום התלבטות למרות שידע שהוא אמור להתחתן פחות מחודשיים לאחר מכן כי יש מדינה להלחם עליה ומשפחה/צוות ובית שלא עוזבים.
אז עכשיו צבי לקח חופשה מהמלחמה לארה״ב והתחתן עם בחירת ליבו.
והיגיעו ללוות אותו ארבע לוחמים מהצוות כי אנחנו מאותו הבית…
ולסיום לראות את המכתב, ששלח הרב דניאל חיים אלתר, בנו של בעל ה׳פני מנחם׳ מגור וראש ישיבת ׳פני מנחם׳, בו הוא מעודד חייל מחסידיו שגוייס וכותב לו: ״מאד התרגשתי לקרוא את מכתבך, וזכותך גדולה מאד מאד. אני מקנא בשבת שלך.
אם תיאלץ לבצע מעשי חול לצורך פיקוח נפש של כלל ישראל הרי אין זה ׳חילול׳ כי אם קידוש השבת, קידוש התורה וחיי עם ישראל״.
כי ככה זה כשכולנו אבל כולנו מאותו הבית…
