יחס הרב הרצוג זצ"ל למודרנה

 היחס למדינה    

הקמתה של מדינת ישראל בתש"ח (1948) התסיסה מאבק אידיאולוגי בתוך חוגי היהדות הדתית. ההתייחסות לתנועה הציונית השואפת למדינה, וממילא למדינה עצמה, נחלקה באופן גס בין השוללים, רובם מחוגי ‘אגודת ישראל’, לבין המחייבים, רובם מחוגי ‘המזרחי’.

לשוללים היו שתי טענות מרכזיות: טענה ראשונה, עקרונית, היתה כי עם ישראל אינו צריך להקים בעצמו מדינה. הגמרא בסוף כתובות1 אוסרת “לעלות בחומה”, ועלינו לסבול עול הגלות עד ביאת המשיח, שיביאנו לארץ ישראל, וימלוך עלינו. הרעיון הלאומי, סברו השוללים, הוא זמורת זר בכרם ישראל.

הטענה השנייה לא היתה עקרונית אלא מעשית: התנועה הציונית – ולאחריה, המדינה, מנוהלת ע"י יהודים חילוניים, תרבותה ומשפטה אינם הולכים בדרך התורה, ואם כן, נזקה רב מתועלתה.

הרב הרצוג נמנה על מחנה המחייבים, והתמודד עם שני הטיעונים. בעניין הראשון, של ג' השבועות, כתב מאמר מקיף2 תחת הכותרת “על הקמת המדינה קודם ביאת המשיח”. במאמר זה דוחה הוא את תחולתן של ג' השבועות בימינו, מחייב את יישוב הארץ, ומיישב בדרכים שונות את שיטת הרמב"ם שהשמיט את מצוות יישוב הארץ מספר המצוות שלו.

לדבריו כבר פקע כוחה של השבועה, שמראש הוגבלה לזמן; ומכל מקום, לאחר שהגויים עברו על שבועתם שלא לפגוע בנו, אף אנו פטורים מהשבועה. אך על טיעונים אלה מוסיף הרב הרצוג טיעון הנובע מקריאת המציאות, לפיה אין כאן מרידה כלל ועיקר: "ממשלת המנדט כבשה את הארץ לא בשביל עצמה

אלא בשבילנו… הערבים היושבים בא“י כבר אבדו שלטונם בארץ, ובמלחמת העולם הראשונה נכבשה לא מידם, שלא היה להם זכות מלכות עליה, אלא מטורקיה…” (תחוקה לישראל, שם, עמ' 127).

אלא שכאמור הרב הרצוג כמעט ולא עסק בהגות, אלא בהלכה, ובייחוד תוך התייחסות לנושאים קונקרטיים שעל הפרק, וכאן אנו מגיעים למישור השני של ההתנגדות למדינה, היינו חילוניותה.

לצד מלחמה נמרצת כנגד אפשרות של מדינה חילונית, שאינה ניצבת על אדני התורה, הכיר הרב הרצוג בכך שמדובר במדינה דמוקרטית, שנוסדה על רקע החלטת האו"ם, והרב הרצוג הוא מבין היחידים שטענו כי אפשר להקים מדינה יהודית דמוקרטית על פי התורה. רובו של הספר “תחוקה לישראל על פי התורה” בא להוכיח את התיזה, כי אין סתירה בין הדמוקרטיה וההלכה.

כבר בכרך הראשון של הספר (תחוקה, א עמ' 2) דן הוא בצורת השלטון – תיאוקרטיה ודמוקרטיה, ומגיע למסקנה:

“הרי נתברר לנו, שהמדינה הישראלית לפי תכניתה המסורתית, איננה לא תיאוקרטיה גמורה ולא דמוקרטיה גמורה אלא נומו קרטיה [נומוס = חוק, א”ו], שיש בה מתולדות הכח של התפשטות והסתגלות, ובפרט בענייני ממונות היה לה כח זה במידה מרובה, כמו כן בענייני המשפט הפלילי יש… גמישות מרובה".

הדברים יתבארו טוב יותר בפרקים הבאים אגב דיון במכשולים שונים שעמדו בפניו בדרך למדינה דמוקרטית ע"פ ההלכה. כבר כאן נציין כי במקום אחד (ביחס לפולחנם של הגויים הכרוך בע"ז) כותב הרב הרצוג כי אפילו אם קבלת המדינה כרוכה בעבירה “גם אז הייתי אומר שהעבירה נדחית מפני פיקוח־נפש של עם ישראל בשים לב למצב האומה בעולם”.3

אמנם הרב הרצוג עושה כל מאמץ כדי להוכיח שניתן להסתדר במסגרת ההלכה, גם אם ההיתר הוא דחוק, כמובא להלן.

היחס לאישה    

בעולם המודרני לא יעלה על הדעת למנוע אישה, לבחור ולהיבחר ולמלא תפקיד ציבורי כלשהו. בהלכה התעוררה בעיה לפני כמה עשרות שנים באשר לזכותה לבחור ולהיבחר, זאת לפי דברי הספרי בפר' שופטים, שהובאו ברמב"ם בהל' מלכים.4

אף כאן נזקק הרב הרצוג לשאלה בהקשר של הקמת המדינה, ואומר: “כי מכיוון שבהכרח תהא הזכות לאינם יהודים לבחור ולהיבחר (כמבואר לעיל) איך נוכל לשלול זכות זו מנשים יהודיות” (תחוקה ח"א, עמ' 95).5 וגם אם נאמר כי בניגוד לנוכרים, זו בעיה פנימית שלנו, יש קושי בדבר, הן מצד האו"ם, שבהחלטתו דורש שוויון זכויות לשני המינים והן מצד חלק גדול של הציבור הדורש זאת.

הרב הרצוג מבחין בין דעתו האישית לבין הכרח המציאות, וז"ל:

“ועתה בנוגע להשקפתי הפרטית הרי היא שלילית, גם מחוץ לדין [כלומר, גם בלי קשר להלכה, הרב הרצוג מתנגד אישית לזכות הצבעה לנשים – א”ו], אבל אין הדבר תלוי בדעתי ולא בדעת הרבנים בכלל… הרי מסתבר שרוב היישוב ידרוש זאת בכל תוקף. וכלום נאסור על היהודים החרדים ללכת לקלפי? אם כן נעשה יהא זה הרס פנימי, והיהדות הדתית תאבד כל כוחה והשפעתה בעיצוב צורת המדינה… וצריך להתיישב בדבר הרבה, ולחפש דרך של היתר… ולפי עניות דעתי יש כאן מוצא" (שם, עמ 97).

הרב הרצוג טוען כי חברות בכנסת אינה בגדר שררה, שכן מוגבלת היא בזמן. כמו כן מסתמך הוא על תקדים שלומציון המלכה, שלא מצינו לה שום התנגדות בחז"ל. ומכאן לומד הרב הרצוג: “הרי זה מראה לנו בעליל שבמקום שקיום הדת דורש זאת, הדין הזה ידחה, כשם שהתירו לכתוב תורה שבעל פה כדי שלא תשתכח תורה מישראל”. אך שוב אומר הוא שאין צורך בכך, וניתן להתיר כאמור.

תוך כדי ניתוחו ההלכתי משלב הוא גם את השקפתו בעניין. המתנגדים לבחירת נשים טענו שזה נוגד את דרכי הצניעות, וממילא יש כאן איסור של “בחוקותיהם לא תלכו” – האיסור ללכת בדרכי הגויים, שאינן צנועות. על כך עונה הרב הרצוג (שם, עמ' 98):

“והנה מצד צניעות אינני רואה בזה טעם ברור, כלום בבתי הדין שלנו אין נשים באות לדין… וכלום בשווקים אין תערובת נשים ואנשים? ומעולם לא שמענו מי שפקפק בזה, ואם נבוא להקפיד לא שבקת חי לכל בריה”.

ואם מצאנו הקפדה על גדרי צניעות בבית המקדש או בשעת הלווית המת, הרי “כשיושבים בפרלמנט ודנים בדברים שקיום הארץ תלוי בהם אין לחוש להרהור, דבעבידתייהו טרידי [=שבעבודתם הם טרודים, א”ו]…“. אמנם, אומר הרב הרצוג, כי מצידנו נדרוש “ספסלים מיוחדים לנשים בפרלמנט”, אבל גם “אם לא נצליח ג”כ לא תהא כ”כ ערבוביא… ואין מדמין קודש (בית כנסת) לחול…“. ובוודאי אין כאן גדר של “בחוקותיהם”, שכן איסור זה אינו אלא בחוק שקשור בעבודה־זרה, אפילו בעקיפין, מה שאין כן בנידון דידן. אדרבה “כבר אמרו רז”ל בסנהדרין [(לט, ב), ביחס לסדרי אומות העולם], “כמתוקנים שבהם לא עשיתם”, משמע שיש דברים מתוקנים גם אצלם שיש ללמוד מהם… והנה הזכות של בחירת נשים מקורה בתביעות של הנשים להסיר את ההפליה המביאה לידי קיפוח זכויותיהן בתור בני אדם, ואין איסור כלל מצד זה”.

במקום אחר מסביר הוא כי מה שנאמר “נשים דעתם קלה” (שבת לג, ב) הוא רק לעניין גילוי סוד, ובפרלמנט אין סודות, אם כי אכן הוא מייעץ לא להכניס אישה לקבינט (שם, עמ' 110).

עוד מציין שם הרב הרצוג עניין עקרוני יותר: לדעתו, אישה שלמדה הרבה יצאה מכלל המון הנשים, ואולי אף מותרת להורות, כלומר לפסוק הלכה, אם כי אין למנות כפוסקת בקהילה. וגם אם הרמב“ם (הל' ע"ז יא, טז) מדמה נשים לסכלים וקטנים, כוונתו רק לומר כי נוטות הן להאמין בכל דבר, ובנשים שבזמנו דיבר, “מכיוון שלא למדו תורה כלל ולא עסקו במשא ומתן, שזה ג”כ מפתח את הדעת, היו עלולות להתעות אחר אמונות תפלות והזיות, כמו הקטנים, משא”כ בנשים שבזמננו… שהן בעלות ידיעות מרובות… נושאות ונותנות במסחר…" (שם, עמ' 111).

ושוב חוזר שם הרב הרצוג על השקפתו:

“אני סובר בהחלט שהמקום ההולם את האישה הוא הבית, ותפקידה המתאים לה שלכך נוצרה, לעשות רצון בעלה בגבולות ידועים, וגידול הבנים, ושלא טוב הוא למין האנושי שהיא תתחרה עם הגבר בים הגועש של החיים מבחוץ, וכל כבודה בת מלך פנימה6; אבל מה נעשה וזרם הזמן חולל שינויים כבירים, ואי אפשר לשחות כנגד הזרם, ואם היינו נתקלים באיסורים מן הדין היה דין אחר, אבל אין הדבר כן”.

סוף דבר: “יש דברים שאין לעשות לכתחילה, ובדיעבד שפיר דמי”.

במקום אחר (תחוקה, ח“א פ”ד עמ' 43) דן הוא בהכשרת נשים לעדות ודיינות על סמך קבלת הקהל.7

לאור כל האמור דומה כי בעניין מעמד האישה לא הזדהה הרב הרצוג – מבחינת השקפתו האישית, עוד קודם לעמדתו כפוסק – עם דרישת השינוי, או לפחות לא עם כולן. גישתו המקלה היתה תוצאה של הכרה במציאות התרבותית, בעקבותיה מצא דרך למלא את דרישות הנשים ורוב הציבור בכללו.

היחס לחילוניים    

פוסקי ההלכה ושומרי המצוות בכלל נחלקים בגישתם ליהודים שפרקו עול תורה ומצוות, כלומר יהודים ‘חופשיים’ (בלשון ימיו של הרב הרצוג) או ‘חילוניים’. גישה אחת רואה בהם כופרים או מומרים,8 שהיחס אליהם במקורות ידוע. הגישה השנייה מתאמצת ללמד עליהם סנגוריה, ולהבחין בינם לבין המומר הנזכר בתלמוד ובפוסקים, בעיקר לאור ההקשר החברתי והתרבותי השונה: בימי התלמוד היו יהודים כאלה אנשים בודדים שהרשו לעצמם להפר את כללי החברה, בעוד כיום חלק נכבד מהעם היהודי אינו שומר מצוות.

הדילמה הציבורית וההלכתית נוגעת גם למעשה, ביחס לעדותם בבית דין, צירופם למניין, כשירותם לתפקיד ציבורי ועוד.

הרב הרצוג דן בשאלת כשרותם כעדים במישור המעשי, כשהופיעו לפניו בבית דין עדים חילוניים. אך הוא דן – באופן ייחודי למדי בספרות ההלכתית – גם באפשרות לקבל חילוניים כשופטים, כאשר ביקש לעצב מערכת משפט על פי התורה. חשוב להקדים, שהרב הרצוג הציב בפני עצמו ובפני התורה אתגר

גדול – להכין תשתית משפטית על פי התורה למדינה המתהווה. חזונו היה שהמדינה תאמץ את המשפט העברי כתשתית המשפטית של כל ערכאותיה, וממילא היה עליו להתמודד עם שאלת כשרותם של שופטים חילוניים, עדים חילוניים וכן הלאה.

במישור העיוני הבין הרב הרצוג כי אינו יכול לדרוש כי המדינה תאמץ את משפט התורה כל עוד זו פוסלת את רוב היישוב – בהיותו חילוני – מלהיות שופטים או עדים, אם נגדיר את החילוני כמומר או “רשע” הפסול לעדות.9 אפשר שתמימות היתה בו בהציעו כי שופטים חילוניים ידונו לפי משפט התורה, אך הוא אכן חיפש דרך להכשיר אותם לדיינות ועדות.

וכך כותב הרב הרצוג:10

“הקושי המזדקר לעינינו ראשונה הוא בנוגע לקבלת עדות. אם נבוא להעמיד את הדין על תלו… נתקל בקשיים עצומים… בנוגע לפסולי עדות מצד עבירה שבין אדם לחבירו, כגון גניבה וגזילה… לא נמצא שום קשיים… אבל מה נעשה בנוגע לפסולים מחמת עבירה שבין אדם למקום או לפסולים מחמת שידועים לחופשים ברקע של אמונה”.11

הרב הרצוג מחפש דרך להכשירם ע“י “קבלה”, כלומר שבעלי הדין מסכימים לקבל עדותם של פסולים לעדות. עיקרון זה, ביחס לקרובים, מופיע כבר במשנה בסנהדרין כד, א – “נאמן עלי אבא…”, ונידון בשולחן ערוך חו”מ סי' לז, כב, ואם כן יש מקום לשקול גם קבלת פסולים מחמת עבירה. ועדיין יש להיעזר בכלל של “הפקר בי”ד הפקר" כדי להתגבר על קשיים בקבלה כזו, כמו התנגדות המיעוט (תחוקה שם). הקבלה תיעשה ע"י החלטת האסיפה המחוקקת (כנסת) לקבל עדים ודיינים פסולים בענייני ממון ועונשין. למרות שאחד מגדולי האחרונים12 טען כי קבלה כזו ביחס לדיינים אסורה במקום שיש בו תלמידי חכמים, כדי שלא יידחה דין תורה, יש להיכנס לדוחק זה של קבלה.

היה מי שהציע כי יתקיימו שתי מערכות משפט, ולצד בתי הדין הרבניים, תתקיים גם מערכת בתי משפט אזרחיים, שידונו לפי אומד דעתם, בהסתמך על תקדים “ערכאות שבסוריא”.13 הרב הרצוג התנגד בתוקף למערכת כזו, שעלולה להתפתח למערכת עצמאית, עם משפט זר הנוגד לדין תורה, וראה בזה הרמת יד בתורת משה.

האמת ניתנת להיאמר, שגם עם קבלת חילוניים לדיינים שידונו לפי דין תורה לא היה לבו שלם, ואף הבין שהפתרון הזה אינו מעשי, ובמקום אחד הוא כותב כי מתעוררת בו “בחילה עצומה מפני קבלה כזו, שלמעשה תעקור לגמרי חלק כ”כ מהלכות דיינות ועדות".14 לכן משתדל הוא לחזק כוחו של השיפוט הרבני,15 תוך הכרה בכך שהשיפוט הכללי לא יהיה על פי דין תורה; אך זו סוגיה המצדיקה מאמר לעצמה.

עדות    

נוח יותר היה הרב הרצוג ביחס לעדות, ושקל, אף למעשה, לקבל עדותם של חילוניים בימינו.16 אמנם נפסק כאביי כי “מומר אוכל נבילות להכעיס”17 פסול לעדות (סנהדרין כז, א). הרב הרצוג מסביר כי תכונת נפשו של אדם כזה היא מושחתת, ועלול הוא להעיד שקר לתועלת כלשהיא. וכאן מעלה הרב הרצוג סברה, כי “אם העד ידוע לבי”ד והם משוכנעים שאדם זה הוא איש אמת וצדק ובעל מידות טהורות בנוגע לבין אדם לחבירו, אין להם לפסול אותו מדאורייתא".18

במקום אחר מסתמך הוא על עדות עם הארץ,19 וכותב:20

“והנה בדורנו זה אנו מדקדקים בעדים על קידושין וגיטין… אבל לא בדיני ממונות, ואני מציע לדון בזה מנהג בתי הדין בישראל שהוא כתקנת בי”ד, וכדרך שאמרו כמאן מקבלינן האידנא סהדותא מעמי הארץ [=כמי מקבלים בזמנינו עדות של עמי הארץ]… לממונות בלבד י“ל שאפשר לתקן לקבל רָעים למקום [=אנשים שאינם מקיימים מצוות שבין אדם למקום] בכח הפקר בי”ד [=בכח הכלל של ‘הפקר בית דין הפקר’, כלומר שלדיינים יש סמכות להוציא ממון גם שלא על פי דין התורה], כל שאין עוקרים לגמרי הדין של פסולי עדות מחמת עבירה, ובפרט שלרבא [=שלפי שיטת האמורא רבא] הם כשירים לעדות אעפ“י שאין הלכה כמותו21…”.22

הרב הרצוג מוסיף לזה גם את מעמדם המיוחד של חילוניים בזמננו, וז"ל:

“ומכאן תצא לנו תולדה שנייה, שבזמן ומקום שרבתה בעוונותינו החופשיות לרגלי סיבות וגורמים כלליים עולמיים, לא רק שאין לחופשים אפילו הגמורים דין ‘מורידין ולא מעלין’, כמו שכבר הביע דעתו הגאון הצדיק בעל ספרי החזון איש שליט”א שאין זה נוהג בזמננו, לפי שהסתר הפנים גדול כל כך, עד שהם כמעט בבחינת שוגגים, אלא מכיוון שלדאבוננו כ“כ ריבוי גדול מישראל בדורנו, אף בא”י, ביישוב החדש, בבחינת חופשים פחות או יותר… והרוב הגדול של הראשים והמנהיגים… הם מסוג זה, אין נסיעה בשבת… הוכחה על שקר בבית דין" (תחוקה ח"ג עמ' 232).

במקום אחר הרב הרצוג מסביר שיש להבחין בין יחיד מקולקל לבין מצב בו הציבור פרוץ, והיחיד נגרר אחר הרוב.23

צירופם למניין    

אף ביחס לצירוף מחלל שבת למניין אין הרב הרצוג מחליט לאסור, ומבחין בינו לבין מנודה הפסול למניין. “משא”כ במחלל שבת בפרהסיה, הבא באקראי להתפלל בציבור, שברור לנו שעי“ז שלא נצרפנו לא ישוב לשמור שבת מחללו, ואדרבה נדחנו בשתי ידיים; בזה לא אמרו [=חכמים את הדין של לא לצרף]”.24

קירובם    

במקום אחר מתנגד הרב הרצוג לתלות בחילוניים עבירות שספק אם עשאום רק עקב היותם חילוניים. מדובר במקרה שהיה עוד לפני קום המדינה, בשנת תש"א. שמועה יצאה כי באחד מקיבוצי הצפון קרעו ספר תורה ולכלכוהו, ותרעש הארץ.

היו שדרשו להוקיעם עוד בטרם אימות השמועה על סמך הכלל כי “תולים קלקלה במקולקל” (ירושלמי סנהדרין פ“י ה”ב). הרב הרצוג לא הסכים, וטען כי לא מצינו בחז"ל שייחסו אף לרשע כאחאב חטא שלא חטא בו.

“אין מכאן שום ראיה שיש לחפות על רשעי ישראל חטאים שלא עשו, ותורתנו הק' אמת… באמצעים כאלה… לכבוש את האמת… ולטפול עליהם חטא שלא חטאו, ודאי שלא נצליח להטותם מדרכם הרעה, ואדרבה ע”י כך עוד נקשה את ערפם, ונגרום להם להתרחק עוד יותר מן האפשרות של תשובה."25

“לא הרי האפיקורס היום כהרי האפיקורס לפנים. כדברים האלה השמיע הגאון החסיד בעל הספרים חזון אי”ש זצ“ל בימינו, שאין היום הדין של מורידין ולא מעלין, שבזמן הזה שאין ניסים גלויים, ואין במעשי עונשים כאלה משום גדירת הפרצה, אין דין זה נוהג, ואדרבה עלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה כמה שידנו מגעת [חזון אי”ש יורה דעה הל' שחיטה סימן ב אות טז]. ודברי הכהן הגדול מרן הגא“י [=הגאון אברהם יצחק] קוק זצ”ל בכיוון הזה הלא ידועים לכל.

שוב הווה יודע שהחופשים שבדורות האחרונים לא היו לנו טיפוס כזה לפנים בישראל, שלפנים החופשים כבר סר לבם מעמם מארצם ומשפתם, מה שאין כן החופשים בימינו מהסוג הציוני הלאומי, שהם מסורים בכל לב ונפש עד כדי מסירת נפש ממש לע(צ)מם, לארצם ולשפתם, עליהם ועל כיוצא בהם ועל הרבה גרועים מהם כיוונו רז“ל [בעירובין כא, ב] כשאמרו התאנים הרעות אלו רשעים גמורים, שמא תאמר אבד סברם ובטל סיכוים, תלמוד לומר, “הדודאים נתנו ריח”, אלו ואלו עתידים שיתנו ריח.”

הרב הרצוג נזקק לדברים אלו כדי להצדיק קריאתו להשתתפות בשלטון המדינה “אף בתור מיעוט, ולפעול בכל הכוחות בכיוון של החזקת דת קודשנו… עד אשר יערה בחסד עליון מיוחד רוח ממרום וכל ישראל ישובו בתשובה שלמה”.

הצורך והסמכות להתקין תקנות בימינו    

עד כה, עיקר התמודדותו של הרב הרצוג עם המציאות החדשה היתה בדרך של שימוש בעיקרון של ‘שעת דחק’, פיקוח נפש לאומי וכן הלאה. אלא שמעבר לכך הציע הרב הרצוג גם שימוש במנגנון אקטיבי יותר ואפולוגטי פחות: תקנות.

בכמה מקומות חוזר הרב הרצוג על דעתו כי יש צורך בתקנות, וכי בידינו – הרבנות הראשית בשיתוף עם הממשלה או הקהילות – הסמכות לכך.

כידוע, עם כינונה של המדינה עלה מחדש רעיון חידוש ה’סמיכה' הקדומה (שבטלה בתקופה הרומית) והקמת הסנהדרין, שהיא בעלת סמכות לשינויים משמעותיים בהלכה. הרב הרצוג התנגד ליוזמה זו,26 אך הוא החשיב מאוד את מעמדו של ביה"ד הגדול והרבנות הראשית, ושאף לראות בו מוסד רבני מרכזי עליון שכוחו מתקרב לכוחם של ‘סמוכים’. בעניין זה עמד בעימות עם רבנים שהתנגדו להתקנת תקנות בימינו,27 ומותר להניח כי גם השקפת עולם שונה על משמעות מאורעות ימינו עמדה ביסוד מחלוקת זו.

קצר המצע מלנתח את כל החומר בנידון, והספר על תחוקה עוסק בכך רבות,28 ואין לנו אלא לסכם בקצרה את עיקרי הדברים, היינו הצורך, הסמכות והאופן של התקנת תקנות.

על הצורך כותב הרב הרצוג: “המקצוע של דיני ממונות התגדל והתרחב הרבה ע”י התפתחות החיים המסחריים והתעשייתיים, ואין ספק כשאנו באים כיום הזה להשליט את משפט התורה בארץ בכח ממלכתי, עלינו לתקן בשטח הזה כמה תקנות ולהוסיף כמה השלמות, על יסודות קבועים ועומדים… כדרך

שעשו חז“ל וחכמי הדורות אחריהם…” (תחוקה, כרך ב עמ' 5).29

על עניינים מסוימים – “הכשרת” נוכרים, נשים וחילוניים לדיינות ועדות עמדנו לעיל בפרקים הקודמים. עוד ראה הרב הרצוג צורך בתקנות בתחום המעמד האישי (בחלק הממוני שבו), שכן תחום זה היה בסמכות ביה“ד הרבני, והרב הרצוג חשב שללא תקנות לא רק שמשפט התורה לא יתקבל כמשפט המדינה, אלא גם תוחלש סמכותו של ביה”ד הרבני במספר נושאים.

בייחוד העסיקה אותו שאלת הירושות: הרב הרצוג הבין כי ללא תקנה בעניין, אין סיכוי כי דין תורה יתקבל על דעת הציבור. הרב הרצוג כתב קונטרס גדול ובו הציע תקנות נועזות לפיהן הבת תירש כבן, ואף שאלת ירושת הבכור, האם ועוד, יהיו נתונים לשינויים לפי רצון רוב הציבור.30

במבוא מנמק הרב הרצוג את הצורך בתקנה, כשהוא מקדים שאין הוא מציע שינוי מדין תורה כחיקוי למשפט הגויים הדמוקרטיים, אלא כי יש בזה סייג וגדר – חשש שללא שינוי במסגרת הדין, יתקבל חוק זר בניגוד לדין. וז"ל:

“מכיוון שהמצב הוא כזה שאנו דורשים שהמשפט במדינת ישראל יתבסס על דיני התורה”ק [=התורה הקדושה], וההתנגדות לדרישתנו חזקה מאוד מפני הקיפוח של האישה בענייני ירושה, וסכנה נשקפת שיבוא לידי כך שמדינת ישראל תברור לה לספר המשפטים איזה קודקס משל להגויים, הרי אם יש בידינו לתקן תקנות… יש כאן סייג וגדר" (תחוקה, כרך ב, עמ' 3).

יתר על כן, חושש הרב הרצוג, כי “אם בשטח של “ממונא” לא נעשה שום תקנות, אף כשהמצב דורש את זה, ובשעה שמפורסם בין הקהל שיש כח בידינו, תקע ח”ו נפש חלק גדול מהעם מסמכות התורה… ויתחילו לדון שגם בשטח של אישות יש כח בידי הרבנים אלא שהם מפחדים מפני הקנאים הקיצוניים. ואז יתחילו לבחור להם אלהים חדשים, יפנו לתלמודיים מטיפוס ידוע להכתיר אותם לאלופי התורה, והם יגלו פנים בתורה שלא כהלכה…".

יש אף סכנה של ניסיון ביטול הבלעדיות של שיפוט בית הדין הרבני בנישואין וגירושין מצד חילוניים קיצוניים. “על כן אני אומר שגם מבחינה זו דבר חיוני הוא לקבל את הסכמת הרוב להרחבה הנ”ל… אחרי שהתקנות שלנו תנחנה את דעת רוב הנשים ביישוב ודעת המצדדים לטובתן… שהם רוב היישוב – בעניין הירושות" (שם, עמ' 6).31

אולם דומה כי מלבד “הלחץ” החיצוני גם לגופו של עניין צידד הרב הרצוג בתקנות האלו. במקום אחד הוא כותב כי בדורות האחרונים חיפשו דרכיםלתת לבת חלק בירושה, ושח לו הסופר ש“י עגנון, כי כאשר בנים אמידים שלאדמו”ר גדול שהלך לעולמו העמידו דבריהם על דין תורה, ופטרו את אחותם בלא־כלום, “לעזה עליהם כל המדינה”. הרי ש“הרגש הכללי כבר בדור ההוא היה שאין לעמוד על שורת הדין בכגון זה, שכבר לא איכשר דרא, והבנות היו צועקות ומיללות על הקיפוח הזה (משא"כ בדורות הראשונים שהיו מקבלות עליהן גזרת התורה) והיה בא לידי מריבות וקטטות במשפחה, ושנאה עזה, ומחובתנו הקדושה למצוא עצות ודרכים למנוע את המחלוקת בישראל…” (תחוקה, כרך ב, פ"ה (ח), עמ' 110).

ומכאן לשאלת הסמכות. הרב הרצוג עוסק רבות בשאלה זו. בממונות סמכות זו נובעת מן הכלל התלמודי “הפקר בית הדין הפקר”, והרב הרצוג מקדיש חלק גדול מספרו על ירושות לבירורו של מושג זה וישומו לימינו.32

הרב הרצוג גם מסתמך על תקדימים שונים – תקנות מגורשי קשטיליא, תקנות טוליטולא (נזכרו בטור אה"ע סי' קיח) וכן תקנות חכמי מרוקו, שמשפרות את מצב הנשים (תחוקה, כרך ב, פ"ה (ז), עמ' 109).

לשאלת הסמכות גם השפעה על התחום הנידון. כבר הזכרנו כי הרב הרצוג מבחין בין “ממונא” ו“איסורא”, כאשר הוא מסביר שאין סמכות לתקן תקנות בענייני נישואין וגירושין. עם זאת מאריך הוא לדון באפשרות הפקעת קידושין בנסיבות מסוימות, ואם כי מצד אחד שולל הוא אפשרות כזו, נראה שהיסס בדבר, כשהשאלה היא מהי מעמדה של הרבנות הראשית. הרב הרצוג מסביר כי לכשתחזור הסמיכה – הלא היא העברת הסמכות התורנית העליונה מדור לדור שנהגה בישראל עד לימי הרומאים – יהא כח כזה.33 ואם כי כאמור, שולל הוא אפשרות חידוש הסנהדרין בימינו,34 מוסיף הוא “ובלבי מתעורר רעיון שאפילו אם לא תוחזר הסמיכה, הסכמת רובא דרובא של חכמי… בזה לתת כח מכריע עליון לבי”ד הגדול שבירושלים… אם כי לא… הכוח של סימוכין ממש… כשיהא לנו כח התורה בהסכמת רובם דרובם של חכמי הדור, ובזכותה של ירושלים עיה“ק, ושנטהר ונתקדש במחשבה טהורה וקדושה ובחיי טהרה וקדושה, ונמית עצמנו באוהלה של תורה בירושלים עיר ה' בעיון ובחקירה המפרכים את המעצורים הגופניים והמפילים את המחיצות שבינינו לנותן התורה… אפשר שתהא לנו סייעתה דשמייא לברר כמה ספיקות…” (תחוקה כרך א, עמ' 91).

הרב הרצוג מעלה שורה של שאלות בעניין הפקעת קידושין,35 שיש לדון בהן “לכשתוחזר הסמיכה או לפחות לכשיוסד בי”ד גדול בירושלים עיה“ק… והמשיח עוד לא בא” (שם, עמ' 92).

הרב הרצוג גם מאריך לדון בסמכות בית הדין בימינו בעונשין, ואכן תמה כי דווקא כאן קיימת סמכות, והרבה תקדימים לכך, כנראה יותר מאשר בהפקעת קידושין.36 בין כך מציין הוא כי הרבנים לא ביקשו לעצמם סמכות בתחום זה.37

באשר לאופן התקנת התקנות, הרב הרצוג רואה צורך בשיתוף פעולה בין כח חכמי התורה לכחה של מלכות, ועכ"פ יש לשתף את הנהגת הקהילות.38 ואין כאן מקום להאריך בזה.

אמנם יש להבחין במה מדובר. בהסדר שיתקבל כחוק מדינה, כמו בעניין הירושות או “קבלת” פסולים הנ“ל, ודאי יש צורך בשיתוף פעולה עם הממשלה כאמור. אך כאשר מדובר בתקנות פנימיות בתחום האישות, שבין כך מסור הוא לסמכותו של ביה”ד הרבני, כאן יזם הרב הרצוג, וגם הצליח, להעביר שורה של תקנות שהתקבלו ע"י מועצת הרבנות הראשית. ואם כי בגוף התקנות דלהלן, נאמר כי גם “הוסכמו מהרבנים והקהילות בארץ”. אך הכוונה היא רק להסכמתם הפסיבית.

תקנות אלו, רקען והתפשטותן, נדונו בהרחבה בספר תחוקה כרך ג, חלק ג, וכאן רק נזכירן בקצרה.39

התקנות משנת תש"ד:

1. הוגדל שיעור הכתובה, כך שיכתבו בכל כתובה תוספת לבתולה לא פחות מחמישים ל“י, ולא פחות מעשרים וחמש ל”י לאלמנה.

2. יבם שמסרב לחלוץ ליבמתו, יחויב במזונותיה עד שיחלוץ.

3. לביה"ד כח לכפות אב לזון את ילדיו בחיוב משפטי גמור עד גיל חמש עשרה שנה (החיוב ההלכתי המקובל הוא רק עד גיל שש).

עוד שורה של תקנות התקבלו בשנת תש"י לפיהם:

1. אסור לקדש אישה שלא בשעת חופה ונוכחות עשרה מישראל אחרי רישום במשרד הרבנות.

2. אסור לקדש אישה קטנה מגיל ט"ז.

3. אסור לקחת אישה על אשתו (אימוץ חרם דרבנו גרשום על כל עדות ישראל, כולל הספרדים) ללא היתר נישואין ע"י הרבנים הראשיים.

4. אסור בימינו ליבם, וחייבים לחלוץ.

5. לא יעסוק רב בסידור קידושין ללא שהוסמך לכך ע"י הרבנות הראשית.

בנוסף לתקנות רשמיות אלה מוצאים אנו אצל הרב הרצוג נוהגי בית דין שלמעשה גם הם משנים מן ההלכה הכתובה. כבר הזכרנו את הנוהג לשמוע עדות של חילוניים בבית דין.40

נראה שהרב הרצוג גם הנהיג לחייב בעל לשלם פיצויים לגרושה במצבים מסוימים.41 כמו כן הנהיג הרב הרצוג את האמצעי של מזונות גבוהים (“מזונות הפחדה”) על בעל שסירב לגרש אשתו, כאשר ביה"ד סבר כי חייב לעשות כן, אך אין בכוחו לכפותו.42

בתחום הפנימי, הנוגע לסמכותם של בתי הדין הרבניים, בתחומי הנישואין והגירושין, עלה מפעל התקנות של הרב הרצוג יפה. אך מעבר לכך, ביחס להסדר כללי שישתלב בתוך המדינה – ירושות, קבלת פסולים לעדות ודיינות – לא הצליח הרב הרצוג, בהיעדר היענות לדבר – לא מצד חבריו הרבנים, ולא מצד הממסד המשפטי החילוני.

גישתו ההלכתית בנושאים אחרים    

מה שהצגנו עד עתה עשוי לעורר את הרושם שהרב הרצוג היה בעל “כח דהתירא” (=יכולת ונכונות להקל) גדול ואדם פתוח לחידושים. אך העיון במכלול תשובותיו מלמד שהגדרה זו אינה נכונה, או למצער טעונה סיוג ממשי. בחלק מתשובותיו הוא מהסס, מעלה שיקולים שונים, לקולא ולחומרא כאחד. ואולי אדרבא, מכיוון שמגלה הוא הבנה למבקשי החידושים, נזהר הוא מלשנות דברים מקובלים, וחושש הוא מקלקול שיהא מהקלות שונות. נביא מספר דוגמאות:

1. בהשיבו לרב באורוגוואי, בדבר הקמת מצבה (“מאנומענט”) בבית הקברות לזכר קדושי השואה, מאריך הוא לנתח את השאלה מכל צדדיה – איסור “בחוקותיהם”, איסור הקמת מצבה – ומסיים: “היוצא לנו מכל דברינו שאם יעמדו על כך בדווקא להקים אותו המאנומענט אין יסוד לכנותם ‘עבריינים’. ואעפ”כ הואיל ואבותינו הק' ז“ל לא נהגו במין כבוד זה למתים, אם בקולי תשמעון, הייתי אומר… אחינו, מוטב שלא תחדשו דברים כאלה… והקימו לזיכרון בית לת”ת של תשב“ר [=לתלמוד תורה של תינוקות של בית רבן] או ביכנ”ס גדול… אך אם בכ“ז אתם עומדים על כך, עכ”פ תעשו מצבת זיכרון זאת בבית הקברות…" (פסקים וכתבים, יו"ד סי' קנח).

2. ושוב בנוגע למתים. בעניין קבורת הנשיא ויצמן, הוא כותב כי “בארץ ישראל נהגו לקבור ללא ארון משום ‘וכפר אדמתו עמו’, והמנהג מכמה מאות שנים ובוודאי נקבע ע”פ גאוני עולם וקדושי עליון אלופי הקבלה זי“ע – מאן ספין ומאן רקיע לשנות, וע”כ צריך למסור לשרים הדתיים שיפנו תשומת לב הממשלה לכך… ועכ"פ שלא לקבור בארון שאינו של עץ ואינו מנוקב מתחתיו… (שם, יו"ד סי' קטו).

3. במועדון ברית החשמונאים בירושלים היה מי שהציע כי בטכס אזכרה לז’בוטינסקי יעמידו שולחן עטוף שחורים ועליו תמונת המנוח במסגרת שחורה, ועל ידה שני נרות דולקים, והאנשים יקיפו אותה אחרי המסדר שיארגנו לכבודו ויעמדו דום. הרב הרצוג אוסר זאת, כי יש בזה משום חיקוי דרכי הגויים (יו"ד סי' קטז).

4. בעניין העמדת חופה בבית כנסת, הרב הרצוג מספר כי כשהתמנה לרב בבלפסט שבאירלנד מצא כי נהגו שם לערוך חופה בבית כנסת ולא היה בכוחו לשנות זאת בשום פנים, והצליח רק לבטל את הנגינה בפסנתר בשעת החופה. “ואולם כאן בארצנו הק' [=הקדושה] הרי ת”ל [=תודה לא־ל] אין לנו מנהג רע זה, וכל המשנה ידו על התחתונה, לא מיבעי [=לא רק] אצל האשכנזים שאין לשנות ממנהגים לעשות החופה תחת כיפת השמים, אלא אפילו אצל הספרדים שאינם מקפידים על כך ועושים החופה בבית, ודאי שעלינו להתנגד לחדשות לעשות החופה בבית מקדש מעט… ועל הגולה ללמוד מארץ ישראל ולא שאנחנו נלמד מהחדשות שנעשו בארצות מערב אירופה, שלבנו היה דווה עליהם ושלא היה לאל ידינו למונעם" (שו“ת היכל יצחק, אה”ע ח"ב סי' כז).

5. בעניין קבורת נשים גויות ליד בעליהן הישראליים החמיר מאוד הרב הרצוג, תוך כדי כך שהוא תוקף את נישואי התערובת: “ובעניין הנשים הנוכריות הרי בעוונותינו הרבים פרץ הדבר מאוד בארץ מולדתם בגרמניה… והרפורמה43 הארורה שם במדינה ההיא היא שהסירה את המחיצות שקבעה תורתנו הק' שבכתב ושבע”פ בין ישראל לעמים… ומהמון ישראל נגררו אחריהם וכיוון שנפרצו המחיצות נכשלו בנקל…".

וממשיך הרב הרצוג: “הרי יסוד מוסד שבי”ד שבכל דור חייבים לעמוד על המשמר… וכשרואים שמתפרצים באיזו עבירה עליהם לעשות גדר וסייג לתורה… הנה מכיוון שתקלה זו של נישואי תערובת נפרצת במיוחד במדינות שישראל נהנים שם משווי זכויות, הרי מחובתנו לקנוס ולענוש ולתקן גדרים יתר על הדין למיגדר מילתא [=לגדור את הדבר]. ואם אין בכוחנו לכוף לגרש את הנשים הנוכריות בחיים, אבל עכ“פ במותם זו חובתנו…”. לכן אין הרב הרצוג מסכים שייקברו בבית קברות יהודי, אפילו לא בחלקה נפרדת (שם יו"ד סי' קכה).

6. גם בעניין הגירות בימינו, הרב הרצוג מסכים ומחזק כמה בתי דין בחו"ל שקיבלו עליהם שלא לקבל גרים, כי אם בתנאים מיוחדים.44

יתר על כן, מפקפק הוא בתוקפם של גיורים של נישואי תערובת, שנעשו לשם אישות. בהשיבו לרב משוויץ, מחזק הוא את פסקו שאסר לקבל מורה שיש ספק בגיורה של אשתו, ואומר: “אע”פ שנפסקה ההלכה דבדיעבד גם המתגיירים לשם דברים אחרים, לא לשם שמים, גרים הם, יש לי לכך סברא חזקה מאוד, שבזמן הזה אין הדבר כך. הואיל ולפנים היה כמעט כל יהודי מוכרח לשמור את המצוות, כי אחרת היה נמאס ונבזה בעיני עמו כפושע ישראל, וע“כ היו מחזקים בכך את האומדנא שגוי כזה שבא להתגייר באמת החליט בדעתו לשמור את השבת וכו' כי אחרת יהיה קרח מכאן וקרח מכאן ואוי ואבוי לו; אבל בזמננו שנשתנה המצב ואפשר להיות מנהיג בישראל ומחלל שבת… מאין האידנא [=בימינו] שבאמת גמר הגוי בדעתו – עכ”פ בשעת ההתגיירות – לשמור את היהדות?" (יו"ד סי' פט).45

7. במקום אחר דן הרב הרצוג בחובת מזונות של אב לילד שנולד לו מנוכרית. היה מי שהעמיד על הצד המוסרי שבעניין, ועל כך עונה הרב הרצוג: “ומה שעורר כ”ג [=כבוד גדולתו] לחייבו מצד המוסרי ומבקש הרחמים, הנה הרחמן יציל את עמו ממקרים כאלה. אבל בכל מקרה כזה כשהוא פורש ממנה ודאי יש להשתדל למנוע אי נעימות (ובפרט אם מוסרים את הבנים לאב לגיירם, יש להשתדל באופן פרטי ככל האפשר לטובתם). אבל לפסוק דין כללי מן התורה לחייב את האב אין רשות בידינו, אפילו לעשות לחץ מוסרי פומבי… ועוד שעלול לחץ כזה להתעות המון העם לחשוב חס ושלום שנישואי תערובת יש להם זיקה ע“פ תורתנו הקדושה ותצא מזה סכנה גדולה, בייחוד המדינות הנאורות שישראל עומדים שם במגע עם שכניהם הנוכרים ומושפעים מהם הרבה, והחכם עיניו בראשו. סוף דבר ישתקע הדבר ולא ייאמר!” (שו“ת היכל יצחק אה”ע, ח“א, סי' כב = פסקים וכתבים אה”ע, ח"ו, סי' פח).

8. אמנם לא כל “חדש אסור מן התורה”. בעניין כשרותו של שור מסוג “זבו”, הרב הרצוג מתווכח בתקיפות עם החזון איש שרצה לאוסרו, שכן יש בו שינוי מה לעומת השור הרגיל. הרב הרצוג טוען כי אסור להחמיר בדבר, ובעיקר לא לומר על המותר כי אסור הוא מן התורה (יו"ד סי' כ).

סוף דבר, לצורך חיוני – מדינה יהודית דמוקרטית ע"פ ההלכה, מתח הרב הרצוג את “כחא דהיתרא” עד קצה הגבול; אך בשאר הנושאים, דן הרב הרצוג לגופו של עניין, תוך התחשבות בערכים תורניים, כמו שמירת מנהגים, חשש מנישואי תערובת ועוד, וידע גם להחמיר בשעת הצורך.46

גישתו למדע   

דיו רב נשפך בשאלת היחס בין ההלכה והמדע. אחת הבעיות בהקשר זה היא כאשר מוצאים סתירה בין ממצאי המדע לבין האמור בספרות חז"ל או אף הראשונים. יתר על כן, גם כשאין סתירה של ממש השאלה היא אם ועד כמה מקובלות עלינו הנחות המדע, שעל פיהן יקבעו הלכות למעשה. כך, למשל, הרבו האחרונים לדון בדבר נאמנות הרופאים.

ושוב שתי גישות יסוד לנושא. האחת טוענת כי לחז“ל נגלו כל תעלומות הבריאה – “סוד ה' ליראיו”47 – וקביעותיהן עדיפות על פני קביעות של כל מקור אחר; ואילו הגישה השנייה אינה מייחסת עליונות לחז”ל בתחומים לא הלכתיים ובהם בקביעות מדעיות.

פרופ' דב פרימר פרסם מאמרים בנושא, והמאמר האחרון מוקדש לתיאור גישת הרב הרצוג בזה.48 משום כך אקצר בנידון, ובעיקר אביא דוגמאות נוספות מתוך ספרי השו“ת שנדפסו לאחר כתיבת המאמרים הנ”ל.

כללית ניתן לומר כי הרב הרצוג דגל בגישה השנייה, המתחשבת במסקנות המדע.49 אם כי הוא מבחין בין קביעה מפורסמת, מאומתת ע"פ הניסיון, לבין השערות בעלמא.50

נביא כמה דוגמאות בנידון:

1. בעניין שור הזבו שנזכר לעיל דן הרב הרצוג בשאלה אם ומתי סומכין על הכרת המציאות על פי אחרים. בגמ' בשבת (פה, א) מצינו כי סומכים על בני שעיר החורי ביחס לשיעור היניקה מהקרקע של שתילים לעניין כלאים, ואומר הרב הרצוג כי אין ללמוד מכאן לסמוך על בני נכר:

"ששם הוא עניין של מומחיות מדעית, שמאחר שנתקבל ונתפרסם שהם מומחים ושאינם משתמשים בשום רוח טומאה אלא בניסיון מדעי, סומכין עליהם, דוודאי מה שמצאו בניסיונות שונים הרי זה דבר סמכא, ועוד, שאלה לא כיוונו להורות לישראל בכלאים, והרי עדותם מן הניסוי הוא כמסיח לפי תומו, ועניין שלדעת כמה ראשונים זוהי נאמנות מן התורה, או כעדות הרופאים, או כעדות ערכאות, או כעדות קפילא, מטעם אומן לא מרע אומנותיה (עי' יור“ד סי' צח, א בט”ז ובש"ך).

ומכ“מ סבורני שכשהמדע הזואולוגי קובע למשל שזו היא בהמה ביתית מצויה רק ביישוב ולא במדבר, ושהיא בהמה ולא חיה, היינו שהמבנה על גופה הוא מבנה הבקר לגמרי ואת הקרנות אנו רואים שאין בינם וקרני השור ולא כלום, אלא המשונה הוא החטוטרת שגובהה אי אלו סנטימטרים וששערות זקופות יוצאות ממנה, לית דינא ולית דיינא שהחלב אסור בהיכרת ושא”צ כיסוי51 ושהיא בהמה לכל הדברים. אעפ“י שאינה נמצאת אלא במדינה רחוקה שלא ידוע לה יישוב יהודי ושאין עליה מסורת…”.

הרב שם מאריך בנידון, עכ"פ כאמור מסתמך הוא, בין היתר, על קביעת המדע הזואולוגי כי שור לפנינו, המותר אכילה.

2. בדבר כשרות ויטמינים שבמרגרינה מסוימת, כותב הרב הרצוג (יו"ד סי' כט) “ובנוגע לחקירה עד כמה יש לסמוך על הבדיקות הקיימות בדרך כלל, כבר דיברו מזה רבותינו הגאונים… ודעתם דעת תורה שיש בה כדי סמיכה, וזה הווה בימיהם שהמדע הכימאי לא היה עדיין מפותח וק”ו לימינו אלה ובפרט כשמומחים מצהירים בוודאות גמורה לא באומדנא, אין שום ספק שסומכין עליהן…".

3. התבטאות חריפה בהקשר זה מצינו אצלו ביחס לבדיקת דם. לפי המדע בדיקת דם יכולה לשלול אבהותו של אדם, עקב אי התאמה בין דמו לבין זה של הילד. לעומת זאת מן התלמוד הבבלי במסכת נדה דף לא ע"א עולה לכאורה כי הדם בא לוולד רק מן האם ולא מן האב.

דעות שונות בין הפוסקים בנידון. הרב הרצוג מתייחס באמון לבדיקה זו, ובמכתב לרב עיר מסוימת הוא כותב: “לא אכחד כי כמעט בושתי ונכלמתי מדברי כ”ג [=כבוד גדולתו]… ביחס של ביטול כלפי בדיקת הדם מהבחינה השלילית, כלומר מבחינת האפשרות שיש לה לברר שאין זה בנו של זה. מה שייך לדבר על נאמנות הרופאים בדבר שנתקבל לברור מכל גדולי המדע הרפואי בעולם כולו? חז“ל אינם אומרים בשום מקום שקיבלו הלכה למשה מסיני שיש בבעלי חיים…52 וא”א שימסור כך הואיל והיום נתברר כשמש בצהרים שאין דבר כזה במציאות. ואולם הם ז“ל קיבלו את הנ”ל לאמת ובנו הלכות גדולות על ההנחה הזאת, הואיל ואריסטו קבע כן ונתקבל מפי כל החכמים הגדולים שבעולם, ואיזה הבדל גדול בין המדע הרפואי שבימיהם ושבימינו, ובין הקשר שיש בין כל חלקי העולם כאילו עיר אחת, למה שהיה בימיהם?

אני זכרתי מתוך קריאה בספרי הרפואה שזהו דבר שאין בו ספק, וכ"ת [=וכבוד תורתו] מליט משמועות כאילו זו מחלוקת בין פוסקי הרפואה?!

במחכ"ג [=במחילת. כבוד גדולתו] טעות גמורה היא מצדו, הנה לו העתק המכתב של המומחה הממשלתי הרפואי־משפטי וגם יהודי נאמן לתורה, המפורסמות אין צריכין ראיה…

חבל שבעוד המדע הולך וכובש עולמות ומגלה סודי סודות, אם כי גם הוא טועה לפרקים, אנו בקשר לענייני המדע הנוגעים לתוה“ק משקעים ראשנו בחול כהעוף הידוע ותו לא מידי. הכרחי שנעמיד מתוך הישיבות הק', מהעילויים שבהם, אנשי מדע בכל מקצוע כזה, ולא נהיה זקוקים לאחרים בענייני פיזיולוגיה, כימיה, חשמל ובכל הנוגע לתוה”ק".53

ואכן למעשה במקרה שהובא לביה“ד הגדול לערעורים בנשיאותו של הרב הרצוג, ציווה ביה”ד על בדיקת דם של הבעל שטען כי אינו אבי התינוקת, ונאמר שם כי במקרה שהבדיקה תורה בהחלט שאיננו האב יפטר ממזונותיה.54

4. הרב הרצוג לא רק מסתמך על קביעות מדעיות. במקום אחד הוא אף אימץ שינוי בהלכה מן המקובל על סמך קביעה רפואית. כידוע, מיד לאחר המילה, על המוהל למצוץ את הדם מאותו מקום. בגמרא (בבלי שבת קלג ע"ב) מבואר כי ללא מציצת הדם יש סכנה לילד. והנה כיום טוענים רופאים כי אדרבה, המציצה עלולה להדביק את הילד במחלה.

הרב הרצוג קיבל קונטרס מרופא ירא שמים בנידון, ואומר: “היות וחכמי הרופאים מחליטים היום ש’יש חשש סכנה לילד מפי המוהל', צריך לעשות המציצה ע”י ספוג בשפופרת של זכוכית, ומשום כך “העומד על כך שהמציצה תעשה דווקא בפה הרי הוא לדעתי טועה ומטעה בדבר שיש בו חשש סכנה… ולפנים עשו בפה ונתקיים בהם ברוב המקרים שומר פתאים ה'… אכן מעתה שכבר נקבעה הדעה בין גדולי הרופאים המומחים חלילה להתעקש” (יו"ד סי' פד).

5. בעניין אחד נזקק הרב הרצוג להסבר הידוע על “שינוי הטבעים” כדי ליישב סתירה בין הגמרא למדע. בתלמוד במסכת בבא בתרא דף קיט ע"ב נכתב: “אמר רב חסדא: ניסת [=אישה שנישאת] פחות מבת עשרים – יולדת עד ששים, בת עשרים – יולדת עד ארבעים…”. מכאן השלכה מעשית באשר לאישה שנישאה לאחר גיל שלושים: כבר בהגיעה לגיל ארבעים – בטרם מלאו עשר שנים לנישואיה – יוכל הבעל לטעון כי אין סיכוי שתלד, ונזקק הוא לגט או להיתר נישואין כדי לקיים מצוות פריה ורביה. הרב הרצוג התייעץ עם גדולי הרופאים והתברר לו שבימינו אין זה כך, ואם כן “יוצא ברור שאמנם בדבר זה נשתנו הטבעים, שלא יתכן שהמדע הגניקולוגי של העולם כולו לא היה מזכיר דבר זה… ויתכן מאוד שניסת יותר מעשרים יולדת למעלה מארבעים…” (שו“ת היכל יצחק אה”ע ח"א סי' ו).

6. בעניין הימום בהמה לפני השחיטה, סוגיה שהעסיקה את רבני אירופה שנים רבות, עמד הרב הרצוג בפני בעיה. היו גויים שטענו על סמך בדיקות כי בעת השחיטה הבהמה חשה בכאב ולכן יש להממה קודם במכת חשמל. הגאון ר' יחיאל יעקב וינברג כתב קונטרס ארוך בעניין זה, בו הציע להתיר הימום לפני השחיטה, ושלחו לכל גדולי הפוסקים. הרבנים העלו ספיקות הלכתיים וחשש גם מפני הפִרצה שבדבר.

כאשר הרב הרצוג נזקק לשאלה, הוא מעלה ספקות הלכתיים ואחר כך מציע לענות למערערים כי:

"א) אין אנו משוכנעים שאמנם גילו אנשי המדע כיום שהתודעה Consciousness של הבהמה נמשכת בשחיטה 13 שניות. תנועות או תנודות שבתוך המוח אינן מוכיחות. באדם נניח שהן ראיה על מציאות התודעה, אבל בבהמה יתכן שהן אינן אלא תנועות כאילו מכניות רפלקסיביות.

ב) אפילו אם דבריהם אמת, הנה הטעם העיקרי של מצוות השחיטה הוא למעלה מהשכל, מפי הקב“ה, וזוהי אמונת ישראל. הטעמים שהרמב”ם (מו“נ ח”ג פמ"ח) ובעל החינוך (מצווה תנא) נותנים אינם אלא טעמים נוספים ולא העיקר… זהו בעצם עניין סודי נשמתי מסתורי, אלא שזוהי גם הקלה שבהמתות בע“ח וגם מוציא דם באופן הכי יעיל” (יו"ד סי' ח).

הרי שהרב הרצוג אינו מכחיש את המדע, אלא מחפש דרך שלא יסתור את הדין, ועכ"פ מצווה דאורייתא אינה נסוגה מפני קביעה מדעית. לגופה של הצעת ההימום, הרב הרצוג, בשלב זה, אינו מתיר אך גם אינו אוסר, ומקווה שלא יצטרכו לזה.

7. הדוגמה האחרונה מעוררת עניין, שכן היא לכאורה סותרת את האמור עד כה. הגמרא במסכת שבת דף קז ע“ב אומרת כי מותר להרוג כינה בשבת כיוון שאינה באה מזכר ונקבה, אלא מן הזיעה, לכן אינה חשובה בריה. יש שהחמירו בימינו, מכיוון שאנשי המדע אינם מסכימים לתיאור זה (פחד יצחק לר"י למפורנטי, ערך צידה). אך הרב הרצוג כאן אינו מקבל חומרה זאת וכותב: “ואמנם המדע החדש כפי שידוע לי, אינו מודה ב”גינירטיו ספונטניא”55 אבל אנו אין לנו לעניין ההלכה אלא דברי חז“ל” (פסקים וכתבים, או"ח סי' מג). אולי סבור הרב הרצוג כי קביעת המדע כאן אינה בטוחה דיה.56

 

האיש ומשנתו    

האם יחסו המיוחד של הרב הרצוג למודרנה בא לידי ביטוי בחייו הפרטיים? כללית נראה לי שהתשובה שלילית. אין בידינו די ספרים המתארים תולדות הרב הרצוג, ואני כותב מתוך ידיעה אישית והתרשמות ממה שנכתב אודותיו.

אכן הרב הרצוג למד מדעים ושלט בכמה שפות, אך במהותו היה איש הלכה, ולא פסק פומיה מגירסיה. לצד עבודתו הציבורית כרב ראשי, ולעתים כעסקן מדיני, היה שקוע כל כולו בלימוד הגמרא והפוסקים. הוא נהג כרב ‘קלאסי’, למרות הצילינדר שחבש על ראשו.

ציוני היה בהשקפת עולמו, אך אהב בני תורה מכל החוגים, עזר להם, ואף התקבל על ידם. שימש כנשיא “ועד הישיבות” ועמד בקשרים הדוקים עם כל גדולי ישראל. רק לאחר המאבק על גיוס בנות לשרות לאומי, בשנת תשי"ג, כאשר הרב הרצוג לא הצטרף לעמדתם הנחרצת לאיסור של החוג החרדי בראשות החזון איש, נחלש מעמדו בעיניהם. ובהזדמנות אחת אף ביזוהו, וכפי ששמעתי הרב הרצוג נפגע מאוד, ונחלש מכך.

תפקידו הציבורי כרב ראשי הקנה לו מעמד מיוחד. הרב הרצוג חש בכובד האחריות המוטלת עליו, ולכן הציע תקנות שונות כמובא לעיל. אלא שהרב הרצוג מטבעו איש נוח לבריות היה ושנא את המחלוקת. לכן התווה את דרכו בכתובים, אך לא היה מוכן לכפות את דעתו. כך היה בעניין חידוש הסנהדרין (תחוקה כרך ג, עמ' 260) וכן לגבי הצעת התקנות בירושות. וזו לשונו בפתיחה לספר על ירושות (תחוקה, כרך ב, עמ' 1): “אני התוויתי את הגבולות הכי רחוקים… של אפשרות התקנות… הדבר לא בא לידי הצבעה, אבל ניכר היה שרוב הרבנים שליט”א החברים לא היתה דעתם נוטה לתקן שום תקנה… עכ“פ כדאי שיישאר זכר לדורות ממאמצי בעניין זה שהיה באמת מכוון לשם שמים”.

גם בפסיקותיו יש וביקש כי עוד רב יצטרף אליו.

בהשקפתו המדינית מתון היה, והתנגד לפעולות המחתרות – אצ“ל ולח”י, שהיו בהן לעתים גם פגיעה בחפים מפשע. הקפיד מאוד על שפיכות דמים, גם של גויים. מכח רגישות זו גם תמך בחוק ביטול עונש מוות (ראה תחוקה כרך ג, עמ' 93).

לסיום יש להוסיף הערה חשובה. הרב הרצוג טען כאמור שניתן ליישב בין הלכה ודמוקרטיה, ואם כי הצעותיו לא נתקבלו, הרי תפיסתו היסודית נשארה ומטביעה חותמה עד היום. הציבור הדתי לאומי אכן משלים עם שניהם. ואם כי אינני יודע מה היה אומר הרב הרצוג כיום באשר לשאלת תורה ומדינה, אין ספק שעדיין אותו ציבור דתי שבחר להשתלב במערכות המדינה, שואב השראתו ממרן הרב הרצוג. במישור ההלכתי־משפטי ודאי הוא כי תורתו של הרב הרצוג היא המובילה בדבר אפשרות הטלת שלום בין התורה והמדינה הדמוקרטית, אף שאין היא זוכה, כך נדמה, להכרה ולהערכה הראויה.

כתובות קיא, א: “השבעתי אתכם בנות ירושלים… אם תעירו… שלא יעלו בחומה… (יחד ביד חזקה – רש"י)…ימרדו באומות העולם… שהשביע הקב”ה את העכו“ם שלא ישתעבדו בישראל יותר מדאי”.  ↩

פורסם בתחומין ד (תשנ“ג, עמ' 13, תחת הכותרת ”על הקמת המדינה ומלחמותיה“, וכן פורסם (בכמה תיקונים) בספר על התחוקה, כרך א נספח א. עותק אחר (בשינויים קטנים) נדפס בספר הציונות הדתית, ירושלים תשל”ז, כרך א, עמ' 60.  ↩

ראה תחוקה, ח"א פרק שני, עמ' 18.  ↩

וז“ל הרמב”ם שם פ“א ה”ה: “אין מעמידין אישה במלכות שנאמר עליך מלך ולא מלכה. וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש”.  ↩

הרב הרצוג מנתח שם את שיטות הראשונים, ואומר כי לפי רש“י דיינות – בדיני ממונות – אינה שררה. ולפי תוספות, בניגוד לרמב”ם, נשים אינן באיסור משימות וכן משמע בירושלמי. ואם כן, קבלה תועיל, על פי הסוגיה בסנהדרין כד ע“א המאפשרת לבעלי דין לקבל עליהם עדים אודיינים פסולים. דוגמה לדבר, כתקנת קהל, מצינו בשו”ע חו"מ, סי' לז, כב.  ↩

על פי הפסוק בתהלים מה, יד.  ↩

בתגובת הרב הרצוג להצעת החוקה של ד“ר ליאו כהן (תחוקה, ח"ג עמ' 22) כותב הרב הרצוג כי למרות שניתן להתיר מינוי אישה לדיינות זה דבר לא בריא כשהוא לעצמו. ”גם מחוץ לדין אין זה מדרכי החכמה לבטל את הטבע, את הפיזיולוגיה והפסיכולוגיה. בכל הכבוד שלבי רוחש לאחיותי בנות ישראל היקרות, מצד טבען אין נשים מסוגלות לשבת על כס המשפט; או שירחמו בדין, או מפחד שמא ירחמו, יטו לקצה ההפוך“. ועיי”ש עוד עמ' 64.  ↩

ליהודי מומר סטטוס שונה מסתם יהודי, ומופלה הוא לרעה ביחס להלכות שונות, כשחיטה, עדות, ריבית ועוד. המונח מומר עבר גלגולים שונים, עכ"פ ניתן למצוא אסמכתא במקורות, כי אין הכוונה למי שהמיר דתו דווקא, אלא גם למי שכופר בתורה או אינו מקיים מצוותיה, ראה חולין ה, א, ואין כאן המקום להרחיב בדבר.  ↩

ראה סנהדרין כז, א, ושו“ע חו”מ סי' לב ובעיקר סעיפים ב ו־כב.  ↩

תחוקה, כרך א, עמ' 39.  ↩

דברים דומים כותב הרב הרצוג שם, עמ‘ 200: "הנה אילו היה רוב הציבור דתיים… לא היינו צריכים לשום תקנה, אלא יודעים אנו שרוב הציבור לא יסכימו לפסול דיינים יוריסטים [=משפטנים] מודרניים, ואנשים ישרים, טובים לבריות, משום שהדתיות שלהם מפוקפקת, ואם נעמוד על זה ולא נאחז בעיקרון של מוטב שיאכלו וכו’ (קדושין כא, ב) יצא מזה שיתמנו שופטים בניגוד גמור וגלוי לתוה“ק [=לתורתנו הקדושה]… יוכחש דין התורה לגמרי והמדינה תבחר לה קודקס גויי…”. וראה עוד תחוקה, שם, עמ' 206, 212, 215.  ↩

נתיבות המשפט חו“מ סי' כב (חדושים) סקי”ג.  ↩

סנהדרין כג, א. ראה ויכוחו של הרב הרצוג עם הרב ש‘ גורן זצ“ל, בתחוקה ח”א נספח ג, ובעיקר עמ’ 164, 173, 200.  ↩

תחוקה, שם נספח ט, עמ‘ 229, וראה עוד עמ’ 212, 219.  ↩

תחוקה שם, נספחים ה־יב.  ↩

בפסקים וכתבים, י"ד סי' צג, גם כשצידד להקל בעדות חילונים שבימינו, אומר הרב הרצוג, שאין המקום להקל בזה ביחס לדיינים.  ↩

הכוונה היא לאדם שעובר על דיני תורה חמורים, כמו אכילת בעלי חיים שלא נשחטו כהלכות כשרות, לא מתוך כניעה לחולשה אנושית (“לתיאבון”) אלא מתוך התרסה או אידיאולוגיה (“להכעיס”).  ↩

תחוקה, כרך ג‘ עמ’ 232, הרב הרצוג מסתמך שם גם על דברי ר“י אייבשיץ כי עבריין שלא נפסל על ידי עדים יכול להעיד, וכן על סניפים נוספים, ואכמ”ל.  ↩

חגיגה כב, א: “אמר רב פפא כמאן מקבלינן האידנא סהדותא מעם הארץ? כמאן – כר' יוסי”, ועי‘ טשו"ע סי’ לד, יז ובאור הגר“א שם סקל”ט. הביטוי עם הארץ בלשון חז"ל מכוון בעיקרו לאנשים פשוטים ונטולי השכלה, שאינם מודעים לפרטי ההלכות ואינם מקפידים עליהם.  ↩

תחוקה ח"ג עמ' 238.  ↩

הסתמכות, אף כסניף בעלמא, על דעה דחויה בתלמוד, צריכה עוד בירור, ועי‘ עוד תחוקה ח"ב, עמ’ 158, ששם דן הרב הרצוג בעניין.  ↩

הרב הרצוג מזכיר גם את דברי האחרונים שמקלים בעדותם של חילוניים בדורותינו, משום שקרובים להיחשב כשוגגים – שו“ת רע”א, בנין ציון, זקן אהרן ועוד. אולם ראה מה שכתב הרב הרצוג בתחוקה ח“א, עמ' 39, שם היסס להכשיר עדותם של אלו ”ובפרט שת“ל עדיין לא הגענו למצב שכזה עד שיהיו עבריינים נידונים כמעט בדין שוגגים”.  ↩

תחוקה ח“ג, עמ' 233 וז”ל: “ומכיוון שפסולם של שאר רשעים הוא מילתא בטעמא הנ”ל, יש להתחשב עם המצב הפרוע… וקצת יש לעורר מהספרא ‘הכרת תכרת הנפש ההיא – נפש ולא ציבור’ (ויקרא ז, כ) שאין הציבור נכרת, שמשעה שנפרץ הדבר כבר נתערערה המזידות, והבן".  ↩

ראה פסקים וכתבים, או“ח סי' יג. דין מנודה מובא בשו”ע או“ח סי' נה,יב, ולא ברור לי מדוע הרב הרצוג לא הזכיר דברי המשנה ברורה שם בשם הפמ”ג בסקמ"ו כי מחלל שבת בפרהסיה אינו מצטרף למניין.  ↩

תחוקה ח"ג, עמ' 229.  ↩

ראה תחוקה, כרך ג, ח"ד, נספח 13, עמ' 260.  ↩

ראה קובץ אגרות מאת החזון איש אגרת צו, ושם גם נזכרה התנגדותו של הרב מבריסק לתקנות. אמנם אין צריך לומר שאף הרב הרצוג נגש לנושא בחרדת קודש, ואומר כי קביעת תקנות כאלו, היא עבודה קשה, אחת “העבודות הקשות שבמקדש – משפט התורה” (מבוא לתחוקה, כרך א, עמ' לא).  ↩

ראה ערך תקנות במפתח שבסוף כרך ג.  ↩

כעין זה במקום אחר: “אשר לתקנות בי”ד ותקנות הקהילות – ובנידון שלנו: תקנות המדינה ע“פ חכמי התורה המוסמכים – הנה קיים הבדל יסודי בין ”ממונא ואסורא“… בנוגע לאיסורא – קדושין וגטין וכד' מה שנקרא ביוריסטיקה המודרנית Religious Law – אין בידינו לתקן… אכן בנוגע לדיני ממונות – Civil Law – יש כח גם בידינו…”.  ↩

קונטרס זה מופיע כיום בכרך ב של תחוקה לישראל.  ↩

חומר נוסף בנושא הירושות ימצא המעיין במבואי לספר על תחוקה כרך ב הנ"ל, וכן במאמרו של בן ציון גרינברגר, Rabbi Herzog's Proposals for Takanot in Matters of Inheritence published in Jewish Law Association Studies V, The Halakhic Thought of R. Issac Herzog, edited by B.S. Jackson, Scholars press, 1991.  ↩

ראה בעיקר תחוקה כרך א, פ"ו, כרך ב, פרקים ב, ד,ה, ט.  ↩

ראה תחוקה, כרך א, עמ' 83.  ↩

ראה תחוקה, כרך ג, ח“ד (13), עמ' 260. כיוצ”ב גם לא רצה להסתמך על סמכות “משפט המלך”, ראה שם, וכן כרך א נספח ג, כי אם בתחום מוגדר בדיני עונשין, ואכמ"ל.  ↩

למשל, בבעל שנשתטה, נעלם או מסרב לתת גט (תחוקה, כרך א, עמ' 92).  ↩

ראה תחוקה, כרך א, פ"ו, עמ' 72 ואילך.  ↩

ראה תחוקה, כרך א, פ"ה, עמ' 55.  ↩

ראה בעיקר תחוקה, כרך ג, ח"ג (9) עמ' 151.  ↩

וראה עוד מאמרו של אמו“ר, ד”ר ז' ורהפטיג, שפורסם בתחומין טו.  ↩

ראה לעיל ליד ציון להערה 24.  ↩

ראה תחוקה, כרך ב, עמ' 163, 168.  ↩

ראה תחוקה, כרך ג, חלק ג, נספחות עמ‘ 200, ופסקים וכתבים, יו"ד, סי’ קנח־קס.  ↩

על יחסו לרפורמים, ראה עוד תחוקה, כרך א, עמ‘ 13, 73, 92, 94; פסקים וכתבים יו"ד, סי’ עז. במקום אחר יוצא הוא – יחד עם עמיתו, הרב י' ניסים – בקריאה לקונסרבטיבים שלא יציעו תיקונים בקשר לגירושין (תחוקה, כרך ג, עמ' 210).  ↩

ראה תשובותיו, יו"ד סי‘ פו – באירלנד; סי’ פז – בארגנטינה; סי‘ צ – בדרום אפריקה; סי’ צט – בקולומביה.  ↩

וראה עוד שם סי' צב, צג.  ↩

וראה עוד פסקים וכתבים או“ח סי' מד – לא התיר בישול ע”י נוכרים בשבת, כדי למנוע חלול שבת דאורייתא הנעשה ע“י יהודים, ולאחר העלאת השיקולים השונים, חשש הוא שמא תצא מזה תקלה, ויבואו להקל שלא בשעת הצורך. וע”ע עוד שם סי‘ מז – לעניין כתב לועזי בשבת, וסי’ סז – לעניין חשמל בשבת, אולם עי‘ יו"ד סי’ נה – לעניין אישה שאינה רוצה לקצוץ ציפורניה קודם הטבילה, ששם הקל, והדברים ארוכים, ואכמ"ל.  ↩

ראה סוטה ד, ב; י, א.  ↩

המאמר הראשון – קביעת אבהות ע"י בדיקת דם במשפט הישראלי ובמשפט העברי פורסם בשנתון העברי כרך ה, ושוב עם תוספות בחוברת אסיא, מס' 35 (כרך ט, תשמ"ג).  ↩

ראה שו“ת היכל יצחק, אה”ע, ח"א סי‘ ח (=פסקים וכתבים, אה"ע, סי' ז); Judaism: Law and Ethics;, (קובץ מאמרים של הרב הרצוג שלוקטו ע"י בנו, הנשיא חיים הרצוג) 1974, The Science Press עמ’ 152, 166.  ↩

ראה פסקים וכתבים, או"ח סי' יא; Judaism (הערה קודמת), 171.  ↩

ההבדל בין חיה כשרה לבין בהמה כשרה היא כי חלב בהמה אסור באיסור כרת, ושל חיה מותר, וכן דם בהמה שנשחטה אינו טעון כיסוי ושל חיה חייב בכיסוי.  ↩

כאן חסרות כמה מלים, וכנראה הרב הרצוג מתייחס לגמ' בנדה שם.  ↩

המכתב פורסם במאמרו של פרופ‘ דב פרימר באסיא (שנזכר לעיל בהערה 55), בעמ’ 49.  ↩

ראה שו“ת ישכיל עבדי לגר”ע הדאיה, ח“ה אה”ע סי' יג.  ↩

מונח לטיני המציין אביוגנזה, כלומר היווצרות חיים עצמית, כגון מכח תנאים מסוימים. המדע המודרני המוקדם פסל תיאוריה זו וקבע כי כל היצורים החיים נוצרים מיצורים חיים שקדמו להם.  ↩

על חשיבות לימוד המדעים חוזר הרב הרצוג גם במכתבו לרב שלמה ששון, בשנת תש“י (תחוקה, כרך ג, עמ' 240), לאחר שעומד הוא על חשיבות החזרת תועים בתשובה בעקבות קטע עיתון בנוגע לארכיאולוגיה שהובא לידיעתו, הוא כותב: ”ת“ל יש לנו ישיבות… יהי רצון… וילכו הלוך וחזק, אבל חסר לנו מאוד… אוניברסיטה דתית! אינני מכווין לסמינר רבני חרדי, כדרך ישיבת ר”י אלחנן בניוארק וכד‘. לדעתי סכנה גדולה כרוכה בדבר שכזה, הסמינרים עוד לא העמידו לנו אף גדול אחד. כשנכנסו בהם גדולים יש מהם שיצאו קטנים ויש שיצאו גדולים, אבל לא הסמינרים עשו אותם לגדולים. זה יביא בוודאי לשינוי יסודי במהות הרבנות בישראל, והדבר מסוכן מאוד. אני מכווין לאוניברסיטה ממש, שתחנך רופאים, כימאים, מהנדסים, תוכנים, מתמטיקאים, רוקחים, זואולוגים, ביולוגים, חשמלים וכו’…". ובהמשך שם מכתב נוסף בו מתנגד הוא למדעי הרוח הכוללים ביקורת המקרא. [שמעתי שדברים אלו נאמרו בזמן שעוד לא היה סדר ערב בישיבה־אוניברסיטה שבניו־יורק, אבל מני אז קיבל המוסד אופי ישיבתי, ובסייעתא דשמיא יצאו ממנו למדנים גדולים – הערת העורך.]  ↩

הרב איתמר ווארהפטיג