עצם עניינם של האבות זו הגאולה

ירח טבת מאד לקיתי בו, בכל שנה ושנה היה רבנו

לומד את סוגיית שלשת ימי החושך שירדו לעולם,

הימים שבהם באנו במצור ובמצוק, ונקבעו לימי

תענית, "דעכני בשמונה בו שמאלית וימנית הלא

שלשתן קבעתי תענית". עסקנו בשנים קודמות בסוגיא

זו, ואף עתה בעסקנו בענייני תפילה נזכיר את הדברים.

עניינם של שלושת ימים אלו, בח' טבת, בו נתרגמה

התורה ליונית ובאה במצור, בט' טבת, בו נסתלק עזרא

הסופר ופסקה נבואה ודבר ה' כבר אינו נגלה בעולם,

ויש דעה שהוא יום לידת אותו האיש ימ"ש, שעל ידו

נתפשט בכל העולם קול המונה של רומי, ובי' בטבת,

בו סמך מלך בבל על ירושלים, מקום גילוי השכינה

והשפעת החכמה האלקית בעולם, והביאה במצור

ובמצוק.

ומאז באתנו כל אלה, קול המונה של רומי מהלך

מסוף העולם ועד קצהו, ואנו, בית הדום רגלי אלקינו

שרוף באש, ואחת היא תקוותנו לראות במהרה כי "קץ

שם לחושך".

"ירח טבת מאד לקיתי בו ונשתנו עלי סדרי נתיבו,

סררתי פשעתי יגלה לי טובו האומר לים עד פה תבוא",

בכל שנה היה רבנו זצוק"ל חוזר על מילות הסליחה

הזו, עד לאותה השנה שבה אף אנו לקינו בעשירי לירח

טבת, וחשך העולם בהסתלק רבנו מעמנו, ונסתמו

מאיתנו מעיינות החכמה בעלות התורה עם נרתיקה.

שובה א-ל לאהלי ותגיה את חשכי, מיגון ואנחה

פדה את נפשי, ותהפוך לרוחה את צום החמישי,

לששון ולשמחה צום הרביעי וצום העשירי. 

אנו עומדים לקראת סיום ספר בראשית, הנקרא בפי

הראשונים ספר האבות, כאשר אנו עוסקים ב"תפילות אבות

תקנום", תקנת התפילה של האבות, עלינו לברר לעצמנו

בשפה ברורה, עד כמה שאפשר, את השייכות בעצם שיש

לתפילות שתיקנו האבות, עם מה שנשאר אצלנו מהאבות.

בפרקי דרבי אליעזר פרק מ"ח דורשים חז"ל את חמש

אותיות מנצפ"ך על שם חמש הגאולות, [המהר"ל מעתיק את

המדרש בספר גבורות ה' פרק כ"ו], יש חמש אותיות באותיות

האלף בית שהם כפולות, כאשר אחת מהם נמצאת תמיד רק

באמצע התיבה ואחת מהם תמיד מסיימת את התיבה, בסיום

תיבה לא תבוא אות פשוטה ובאמצע תיבה לא תבוא אות

סופית, [חוץ מב' מקרים, עי' ישעיהו ט' ו' ונחמיה ב' י"ג]. לפי

סדר האותיות אלו אותיות כמנפ"ץ, והגמרא קוראת להם

אותיות מנצפ"ך, ואף דורשת את המילה מנצפ"ך, מלשון דבר

שנתייסד מן הצופים , [עי' תוס' שבת ק"ד ע"א ד"ה גרועי]

היינו הנביאים, שאחד משמותיהם זה צופים, הם אלו שתיקנו

לנו את האותיות הכפולות.

וכך היא לשון המדרש "ר' אליעזר אמר חמש אותיות נכפלו

כולן לשון גאולה, כ"ף כ"ף שנגאל אברהם אבינו מאור כשדים

שנאמר לך לך מארצך, מ"ם מ"ם שנגאל בו אבינו יצחק

מפלשתים שנאמר לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד, נו"ן נו"ן

שנגאל בו אבינו יעקב מיד עשו שנאמר הצילני נא, פ"א פ"א

בו נגאלו ישראל ממצרים שנאמר פקד פקדתי, צ' צ' בו עתיד

לגאול את ישראל בסוף מלכות רביעית שנאמר איש צמח שמו

ומתחתיו יצמח, וכולם נאמרו לאברהם ואברהם מסרן ליצחק

ויצחק מסרן ליעקב ויעקב מסרן ליוסף ולאחיו שנאמר פקד

פקדתי אתכם, ואשר בן יעקב מסר סוד הגאולה לבתו סרח,

 וכאשר בא משה ואהרן ועשו אותות לעיניהם הלכו זקני

ישראל אל סרח בת אשר, אמרו לה בא אדם אחד ועשה אותות

לעינינו כך וכך, אמרה אליהם אין באותות אלו ממש, אמרו לה

והלא אמר פקד פקדתי אתכם, אמרה להם הוא האיש שבא

לגאול ישראל, שכך שמעתי מאבא שנאמר ויאמן העם כי פקד

ה' את בני ישראל".

כל הבריאה נבראה על ידי האותיות 

אכן יש מערכת אותיות מיוחדת לבריאת הגאולה

אותיות האלף בית, הם אלו שבהם ברא בורא העולם את

העולם, האותיות כולם, הם וכל צירופיהם, הם המאמרות של

מעשה בראשית. אין במאמרות אלא ביטוי של אותיות,

הצירוף של האותיות אלו לאלו יוצרות מאמר, נמצא

שהאותיות הם עצם המאמרות של מעשה בראשית. האותיות

עצמם הם המאמרות, הם הדברות של עשרת הדברות, הם כל

התורה כולה, והם כל המשמעות שישנה בכל הבריאה כולה,

הכל נמצא באותיות ובצירופיהם.

האותיות נושאות בתוכם את המערכת של הדיבור, של

המשמעות, כל מה שרוצים לגלות נמצא באותיות. אין

אפשרות לגלות דבר אלא על ידי אותיות וצירופיהם, בין אם

אלו אותיות של לשון או אותיות של רמז, אבל מתכוונים פה

לצרף עניין לעניין, בדל משמעות לבדל משמעות אשר יוצרים

משמעות גדולה ושלימה, הצירוף של המשמעויות זה הדיבור,

וכביכול בורא עולם ברא את העולם במאמר, "בעשרה

מאמרות נברא העולם" (אבות ה' א') "בדבר ה' שמים נעשו

וברוח פיו כל צבאם", על כל הבריאה כולה נאמר "כי הוא

אמר ויהי הוא ציוה ויעמוד" , כל 'אמר', כל 'ציוה', כל ' דיבר',

זה תמיד צירוף של אותיות, אותיות מצטרפות יחד למילים,

ומילים מצטרפות יחד למאמר. וכך, הבסיס לכל מאמר זה

אות, וכל האותיות כולם הם הבסיס לכל המאמרות כולם,

נמצא אם כן, שכל הבריאה כולה יש לה את אותיותיה שלה,

הבריאה כולה נבראה באותיות, אותם אותיות שבהם נבראה

כל הבריאה כולה .

עתה, עלינו להבין, הבריאה של דרך הטבע, הבריאה של

סדר העולם , הבריאה של המערכת הטבעית המסודרת, כל

המאמרות האלה, הם כולם מאמרות בסגנון אחד, יש להם את

האותיות שלהם, זה אופן אחד של האותיות, אכן, יש אותיות

מיוחדות שבהם נבראה הגאולה. הגאולה צריכה אותיות

מיוחדות, לא יתכן שהיא תבוא מאותה מערכת של אותיות

שבהם נברא העולם, כל המערכת הזאת של האותיות מצטרפת

למשמעויות שנמצאות בעולם, אבל הגאולה היא דבר נוסף,

זה דבר אחר, דבר שמגיע מלמעלה כדבר בפני עצמו שלא

מצטרף לשום סדר מסדרי הבריאה, הוא תמיד לחודיה קאי,

עומד לעצמו, נמצא לבד, וכדרך שהבריאה של המציאות הזו

הנקראת גאולה עומדת לחוד, ולא מצטרפת לשום סדר, אלא

היא דבר שכאילו עומד בפני עצמו, כך צריכות לבוא אותיות

כאלו, שהם אותיות שאי אפשר להכניסן לשום סדר אחר, אלו

הם אותיות מנצפ"ך.

אותיות מנצפ"ך באות בשתי משמעויות –

משמעות שמצטרפת ומשמעות שמסיימת

האותיות האלה, אותיות מנצפ"ך, הם תמיד גומרות, איננו

יכולים להמשיך הלאה באותה תיבה שבה נמצאת האות הזאת,

זו האות שסותמת וגומרת. אותם אותיות מנצפ"ך, כשהם

באות בסיום, אי אפשר לצרף אליהם עוד דבר, אי אפשר לצרף

את הדברים האלה לאיזו שהיא משמעות אחרת, לא ניתן

להוסיף על המילה יותר, אלא עד כאן זה הגיע, וכאן כאילו

נגמרה המשמעות, כאן הדבר נגמר ומסתיים. אלו האותיות

הנקראות האותיות הסופיות של העולם , היינו, כאן נגמרת

המילה, אותה מילה שרוצים להגיד נגמרת פה, כאן הגמר

והסיום, עד כאן הגיע מה שאמרתי, וכאן המילה נסתיימה

ונהיתה מילה שלימה.

זה פירוש הדברים לפי ערכנו, של האותיות האלה,

שעליהם אומרים חז"ל "חמש אותיות נכפלו וכולם לשון

גאולה", האותיות האלה באות פעמיים בשני משמעויות,

במשמעות אחת שמצטרפת ובמשמעות אחת שמסיימת.

משמעות שמצטרפת, היינו, שזה יכול להצטרף לכל תיבה,

בכל מקרה יכולים להעמיס על האות כל המשך משמעות

שנרצה. אות פתוחה ניתן להמשיך במילים רבות מאד

שפותחות באות זו, היא פתוחה לכל מיני אופנים, לכל מיני

אפשרויות של המשך, לכל מיני אפשרויות של מתן משמעות

לאות הזו. אכן, האותיות האלה, הסופיות, בהם המשמעות

כבר נגמרת באות הזאת , כאשר האות הזאת נכתבת היא

מסיימת את כל המשמעות, המשמעות כבר נאמרה, ומעתה

איננו יכולים להמשיך ולתת לדברים משמעויות אחרות, איננו

יכולים להטות את האות הזאת למשמעות אחרת, זו אות

סופית. [את המשך המשפט עדיין ניתן להטות, אבל בבחינת

המילה עצמה, מצד צירוף האותיות, כבר אין אפשרות להטות

יותר].

נמצא אם כן, שהאותיות האלה הם אותיות של גאולה,

פירוש הדבר, בכל מקום שבו נסתיימה מערכת והגיעה עד

לגמר, זה הפירוש של גאולה, עניין מסוים, יהיה איזה שיהיה,

נגמר ונסתיים. כי הנה, כל היגד צריך להסתיים באיזה מקום

שהוא, לא יתכן להגיד עד אין סוף, היגד צריך להסתיים כדי

שהוא יהיה היגד, אם אומרים עוד ועוד ועוד, זאת אומרת

שהדבר הוא לא מסוים, וממילא לא אומרים פה שום דבר,

הגדה צריכה להיות מסוימת, זה צריך לומר משהו, וכל הגדה

של משהו צריך להתחיל באיזה מקום שהוא ולהיגמר באיזה

מקום שהוא, אחרת זאת לא הגדה. אות של גאולה, זאת האות

הסופית של מה שרוצים לומר, של מה שרצו לגלות.

הגדה ברורה חייבת להסתיים

המדקדקים הראשונים אומרים, שפירוש המילה גמגום

בלשון הקודש [א.ה. עי' בקידושין ל' ע"א "תנו רבנן, ושננתם, שיהו

דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאל לך אדם דבר אל תגמגם ותאמר

לו אלא אמור לו מיד"] הוא מלשון גם גם, היינו, כאשר אדם רוצה

לומר משהו הוא אומר אותו, אולם כשאדם אומר משהו,

ואומר גם זה וגם זה וגם זה, זה נקרא גמגום, זה נקרא לא לומר

את הדבר, כאשר רוצים לומר את הדבר אומרים אותו כמות

שהוא, אולם כשלא אומרים אותו כמות שהוא אז הדבר צולע,

ואז, כדי שיובן כאן משהו צריך לומר גם זה וגם זה וגם זה,

הגדה כזאת נקראת גמגום, זאת לא נקראת הגדה.

הדבר פשוט וברור, והוא צריך להיות מובן מאליו לכל בר

דעת, שאחר שמתכוונים לומר משהו, הרי שזה צריך להיגמר

בסופו של דבר, ואז צריכה היריעה להיות נפרסת וניתן לראות

את כל מה שאמרו, את כל המאמר כולו, אחרת, מלכתחילה

לא נאמר פה שום דבר, היינו, לא נאמר פה שום דבר מצטרף,

וממילא זה לא מאמר.

המשמעות של כל גאולה זה אות סופית, אות מסיימת,

האות הזאת אומרת, זה מה שאמרתי, את זה התכוונתי לומר,

לכאן התכוונתי להגיע, אלו הם דברי.

עצם מציאותם של האבות היא הגאולה

נמצא אם כן, שיש חמש גאולות בכלל ישראל , חמש

גאולות ישנם בעולם, כך צריך להיות, מאחר שבחמשת

האותיות האלו נבראו הגאולות, והם, עצם מציאותם של

האבות, האבות עצמם, אברהם יצחק ויעקב, הם שלש גאולות,

אברהם גאולה אחת יצחק גאולה אחת ויעקב גאולה אחת,

ושתי הגאולות שהם גאולות כפשוטם, והן, גאולת מצרים

שהיא האב לכל הגאולות, והגאולה העתידה, אותה גאולה

שאנחנו מייחלים ומצפים לה בכל יום, אותה הגאולה שהיא

הגאולה הסופית , והיא סוף וגמר כל המערכת כולה, סוף כל

הגאולות, סוף כל הגלויות, סוף כל הצרות, וסוף כל המהלכים

כולם, אז הדברים יגיעו לתכלית, לכאן התכוונו להגיע, היא

סוף כל הסופים . למדנו מכאן שהאבות עצמם הם הגאולה,

מציאותם של האבות היא גאולה.

הרמב"ן כותב בפתיחה לספר שמות, שספר שמות זה

הספר שבא אחרי ספר האבות, וספר זה מדבר בגלות ובגאולה

שנגאלו, והגאולה נשלמה כאשר "באו אל הר סיני ועשו

המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם אז שבו

אל מעלות אבותם שהיה סוד אלוה עלי אהליהם והם הם

המרכבה ואז נחשבו גאולים ", בזה שחזרו למעלת אבותם זאת

הגאולה, בזה הם נגאלו.

כאשר אנחנו מתפללים שמונה עשרה אנו עומדים לפניו

יתברך, והברכה הראשונה בתפילה היא אבות. הגמרא במסכת

מגילה (י"ז ע"ב) מביאה ברייתא שמסדרת את סדר שמונה

עשרה הברכות שבתפילה, ובתחילה היא מסדרת את שלש

הברכות הראשונות על סדר פרק כ"ט בתהלים "מזמור לדוד",

וכך פותחת שם הברייתא "תנו רבנן, מנין שאומרים אבות

שנאמר הבו לה' בני אלים", תחילת הדבר שאנו צריכים להגיש

לפניו, הדבר הראשון שאנו צריכים לומר לפניו, זה אבות,

"אלקינו ואלקי אבותינו אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי

יעקב", את זה אנו אומרים לפניו כפתיחה, זה פתחון הפה

שלנו בעמידתנו לפניו. האבות הם שפתחו את השער, הם

פתחו את האפשרות שנוכל להיות עומדים לפניו, ואנו

ממשיכים ואומרים "הא-ל הגדול הגבור והנורא א-ל עליון, גומל

חסדים טובים וקונה הכל" והסיום הוא "וזוכר חסדי אבות

ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה", היינו, במה

מתבטא הקיום, ההמשך של האבות בנו נמצא בעובדה שהוא

זוכר חסדי אבות, ומתוך כך שהוא זוכר חסדי אבות הוא מביא

גואל לבני בניהם למען שמו באהבה, הבאת הגואל לנו , בני

בניהם, היא מכח זכירת חסדי אבות, וזה למען שמו ובאהבה,

ואנו מסיימים מגן אברהם.

במה מתבטא אצלנו בפועל אלקינו ואלקי אבותינו, מה

נשאר אצלנו מהאבות, הבפועל הוא עניין הגאולה, זה עניינה

של ברכת אבות, את זה אנו הרי אומרים בברכה, "וזוכר חסדי

אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה", מכוחם

של האבות תגיע גאולה, היינו, האבות פתחו את העניין הזה

שנקרא גאולה, ומתוך זכירת חסדי אבות יביא בורא העולם

גואל לבני בניהם למען שמו באהבה, הם אלו שפתחו את

השער לאותו ענין שנקרא גאולה.

בזמן שאנו שבים באיזה אופן שהוא או צורה שהיא למעלת

האבות אנחנו נקראים גאולים, וכדברי הרמב"ן שכאשר "שבו

למעלת אבותם שהיה סוד אלוה עלי אהליהם", "אז נחשבו

גאולים" כך מסתיים ספר שמות שהוא ספר הגאולה, ננסה

להבין זאת קצת, לפי ערכנו.

עומק הגאולה הוא התחלה חדשה לגמרי

בעצם, עלינו לדעת, בעומק הדברים, ממה מוציאה אותנו

הגאולה. כמובן, יש גאולה מכל מיני צרות, ודאי, אבל לא זה

התוכן, לא לזה מתכוונים. הגאולה בעצם ענינה, העניין

העמוק של הגאולה הוא, היציאה מתוך המערכת, מתוך סדר

הדברים כמו שהם. אין לך שיעבוד גדול מהשיעבוד להמשך,

להלאה, כמאמר החכם 'עבדי הזמן עבדי עבדים הם', כשאדם

רואה את עצמו כפות להמשיך הלאה את אותה דרך שבה הוא

דרך כבר מקודם, באופן ש הוא לא יכול להתחיל דבר חדש,

הוא חייב רק המשך, אין לך שיעבוד גדול מזה, זאת העבדות

עצמה. כשהאדם רואה את עצמו מוכרח באיזה אופן שהוא

לאיזה ענין שהוא התחיל מקודם והוא חייב להמשיך אותו, זה

למעשה עצם עניינה של העבדות. אם ניקח בעצם את כל

האנושות כולה, ישנם מעט מאד, ובעצם אין כלל כאלה,

שמתחילים לגמרי מחדש. התחלה שהיא נקיה, התחלה חדשה

לגמרי.

בכל מקום שאתה מוצא בתוך סדר העולם סיום, היינו,

שהעניין הקודם נסתיים וכעת נפתח ומתחיל ענין חדש לגמרי,

עניין שלא משועבד לכל מה שקרה מקודם, שהוא לא המשך

של מה שקרה מקודם אלא הוא עניין של ראשית, שיש בו

תפיסה של התחלה, זו היא הגאולה.

גאולת מצרים נקראת לידה, זה עצם עניינה. עצמה של

הגאולה הוא בעובדה הזאת, כמו שכתוב בספר יחזקאל ט"ז

ד' "ומולדותיך ביום הולדת אתך", כלל ישראל נולד במצרים,

וכך דורשים חז"ל במדרש תהלים קי"ד "אמר ר' אחא בשם

ר' יונתן, מהו גוי מקרב גוי, כאדם שהוא שומט את העובר

מתוך מעי הבהמה בזמנו, כך הוציא הקדוש ברוך הוא את

ישראל ממצרים, שנאמר גוי מקרב גוי, כענין שנאמר והקרב

והכרעים". גאולה זה דבר פשוט ומובן מאליו גם לכל באי

עולם, אבל גאולה בעצם, עניינה תמיד, בכל מקום שאתה

מוצא תחילה של ממש, התחלה של ממש, התחלה חדשה.

אנו יודעים היטב כמה שקר טמון בגאולות מזויפות, רק

מפני שהם נתנו אשליה שכעת מתחיל משהו חדש, ובאמת זה

היה פשוט המשך, לא היתה באמת התחלה חדשה, אלו אותם

אנשים, אותם יצרים, אותם תאוות, אותם עניינים, זאת לא

גאולה, גאולה היא בזמן שמשתנה צורת אדם מעיקרא,

מהיסוד, משתנה צורת אדם להדיא והיא נעשית אדם אחר,

זאת גאולה.

האבות הם אלו שפתחו עניין חדש בעולם והכח הזה ניתן בנו

"אין קורין אבות אלא לשלשה" (ברכות ט"ז ע"ב), אין

בעולם אלא שלשה אבות, אברהם יצחק ויעקב, רק הם היו

אבות. אבות, היינו, לא בנים, לא ממשיכים, לא כאלה שעניינם

להמשיך הלאה, רק שלשת האנשים האלה היו אבות באמת,

והאבות באמת הם הגאולה.

נתבונן, הכח הזה של אבות, הכח הזה של אברהם יצחק

ויעקב, ניתן בכל כנסת ישראל כולה, זה ניתן לכל אחד ואחד

מישראל, כל אחד נושא בתוכו את הכח הזה, כדרך שהוא

אלקי אבותינו כך הוא גם אלקינו, את אותה ברית שבורא

העולם כרת עם האבות הוא כורת עם כל אחד ואחד מישראל.

ישימך אלקים כאפרים וכמנשה

הבנים שנעשו אבות

דוגמא לדבר. היו הרבה מאד אנשים גדולים בכלל ישראל,

מה המיוחד באפרים ומנשה שנאמר עליהם "בך יברך ישראל

לאמר ישימך אלקים כאפרים ומנשה", וכפי שכתוב בחז"ל

ובראשונים שהמדובר על ברכת הבנים, וכך גם מנהג ישראל

לומר "ישימך אלקים כאפרים וכמנשה", מה מצאנו באפרים

ומנשה, דבר שאיננו אצל אף אחד מכל גדולי עולם, מדוע לא

אומרים ישימך אלקים כאברהם יצחק ויעקב, כיוסף , או

כראובן ושמעון.

המיוחד באפרים ומנשה הוא שהם היו הבנים היחידים

שנעשו אבות, הם היו בעצם בנים לשבט יוסף, והם נעשו

אבות, הם נעשו שבטים בעצמם. הם נעשו התחלה בעוד

שמעיקרם הם היו המשך. היו שני בני אדם כאלה בכל כלל

ישראל כולו, כאלו שמעיקרם הם היו המשך והם נעשו

התחלה, הם נעשו שבטים, זה מה שקרה אז באותו מעמד.

השבטים נקראים התחלה, וזו התחלה בפני עצמה, הגמרא

אומרת, וזו הלכה למשה מסיני ב"ב קט"ו ע"ב "גמירי דלא

כלה שבטא", אין מציאות כזאת חלילה שיכלה שבט מישראל,

היינו, כל שבט נחשב למציאות בפני עצמה, כלל ישראל בנוי

מאותם י''ב או י"ג שבטים, זה כלל ישראל, כל אותם

השבטים כולם יחד הם "שבטי י-ה עדות לישראל", וכל שבט

ושבט נחשב כאי לו לכלל ישראל מיוחד, וכשניתנה הבטחה

"ואתם בני יעקב לא כליתם" פירוש הדבר, שאף אחד חלילה

מבני יעקב לא יכלה, כל אחד מבני יעקב נחשב להתחלה

חדשה, למציאות בפני עצמה, זאת מציאות בכלל ישראל בפני

עצמו.

"בך יברך ישראל לאמר ישימך אל קים כאפרים וכמנשה"

זאת ברכת אב לבן המברכו שתהיה מבן אב. לא מדובר פה על

סדר רגיל בדרך הטבע, כל גור חתול אף הוא נהיה בסופו של

דבר אב , אין בזה שום חידוש, ודאי שלא על זה מדברים , אכן,

המדובר פה על מה שנותן האב לבן, את הברכה שהוא יהיה

בעצמו אב, שהוא יהיה בעצמו בחינת התחלה, ישימך אלקים

כאפרים וכמנשה.

יתכן אולי שלזה נתכוון בתרגום יונתן הידוע על פסוק זה,

שאת הברכה הזאת מברכים ביומא דמהולתא, ביום המילה.

בזמן שזאת ההכנסה בברית של אברהם אבינו, כאשר הברית

של אברהם אבינו חלה עליו, מברכים אותו שגם הוא יהיה אב.

הרי הוא נכנס בבריתו של אברהם אבינו, והוא מקבל את הכח

להיות אב, לכך מברכים אותו ישימך אלקים כאפרים וכמנשה.

 האבות, לא בלבד שהם נגאלו, אלא הם הגאולה בעולם,

האבות הכניסו לעולם את ענין הגאולה, ענין הגאולה זה היות

האבות.

העובדה שהאותיות הסופיות, האותיות המסיימות, הם

האותיות שבהם נבראה הגאולה, היא משום שהאותיות האלה

מכריחות לומר דבר חדש, הם מכריחות התחלה חדשה, זאת

הגאולה, עניינה של הגאולה הוא קץ למה שקרה והתחלה

חדשה, אכן, התחלה חדשה זו התחלה של ממש, כל התחלה

שאין בה בניה מחדש של כל צורת אדם, זאת איננה גאולה.

הגאולה, היא לא גאולה מצרה כזו או אחרת, הגאולות האלה

לא נקראות גאולה, הגאולות האלה לא נבראו באותיות

מנצפ"ך, הגאולה של ממש, הגאולה שאנו מדברים עליה זו

הגאולה האמיתית, זאת הגאולה עצמה. 

הגרמ"ש זצ"ל