... ויתגלה שהמיתה הכל היה רק למראית העין, כי לגבי גילוי האור דהשם יתברך מה נפקא מינא כי כך הוא מתבטל הכרה הגופנית דעולם הזה לגבי גילוי עצמות האור שבגוף כגופות המתים ושאר ההשתנות שנעשה ממנו לאחר שנרקב גם כן שזהו רק השתנות צורות הגופות והגשמיות הנגלה למראה עיני בשר בעולם הזה שנעלם אור השם יתברך שבתוכם, אבל כשיתגלה אור השם יתברך שבתוכם אז יעלם מן העין הראיה הגופנית שתתבטל לגבי עצמות האור וכמה שכתוב בשער היחוד האלקות להרב בזה, ואם כן אין נפקא מינא בהשתנות הגופנית כי אינו השתנות אלא לפום העלמא דשקרא ומראית עין הדמיוני.... [ר' צדוק - דברי סופרים]
--------
המות הוא חזיון שוא, טומאתו היא שקרו, מה שבני אדם קוראים מות הרי הוא רק תגבורת החיים ותעצומתם. ומתוך השקיעה התהומית בקטנות, אשר יצר לב האדם השקיע אותו בה, הרי הוא מצייר את תגבורת החיים הזאת בצורה מדאיבה ותשוכה, שהוא קוראה מות. מתעלים הם הכהנים בקדושתם מהקשבה שקרית זו, שאי אפשר להמלט ממנה כל זמן שהממשל הכזבי כל כך שולט בעולם, כי אם בהעברת העינים מהמחזה המביא את רשמי ההטעאה הללו אל הנפש, על כל נפשות מת לא יבא, לנפש לא יטמא בעמיו.
---------
ותשחק ליום אחרון
ר' יצחק אבי סבו של הראי"ה היה מהחסידים. מסופר עליו שכאשר חלה מחלה שממנה מת ובאו ידידים לבקר אותו לפני פטירתו ראה שפניהם עגומות. גער בהם ואמר צריכים לשמוח שנאמר ותשחק ליום אחרון. והוא צוה להדליק נרות של שבת ולהדליק אותם. כן ציוה להביא מנורות הכסף וכליזמר שינגנו ויזמרו ניגונים וזמירות כדי ללוות את הנשמה בשמחה וכך מתוך דבקות ושמחה חסידית יצאה נשמתו בטהרה. מעין זה יש בזוהר [ח"ג דף רצו] בפטירת רשב"י "ואנפוי חייכין".
יראת המות היא מחלת האדם הכללית, הבאה בעקב החטא. החטא יצר את המות, והתשובה היא התרופה האחת להכחיד אותו מן העולם.
The fear of death is the illness of all mankind, coming in consequence of sin. Sin caused death (Genesis 2:17), and teshuvah is the sole medicine to expunge it from the world.
כל עמל האדם סובב והולך הוא להנצל מן המות, ולא יבא למטרתו כי אם בהגדילו את נשמתו, ממקורה הפנימי.
The entirety of man’s effort is aimed at deliverance from death. And he will only reach his goal when he magnifies his soul [by drawing] from its inner source.
השיקוע בעפר החומריות, וההתלהבות הנפשית בכל ערכיה, הוא רק מגדיל את המות, וממילא הוא מוסיף יראה על יראתו,
[A person’s] immersion in the dust of materialism and his enthusiasm for all of [materialism’s] values only magnifies [his] fear of death, and so it adds fear to [his] fear.
וכל מה שיתאמץ האדם שלא להתירא מפניו לא יועיל לו כלום, מאחר שהוא משקיע את כל הויתו בתוכנים כאלה, שמות שולט בהם, והוא מהרסם ומכלה אותם.
[Then,] all of a person’s struggles not to fear [death] do not help him at all, since he is investing his entire existence in those constituents over which death rules, and which it destroys and devastates.
איך לא יתפלץ הלב על יופי הנהפך לכיעור ועל חמדה שמתהפכת לבחילה.
How will the heart not burst over beauty transformed to ugliness and over loveliness transformed to repulsiveness?
באין לחיים מטרה, המות מוכרח להיות מאוים, המלחמה נגדו לשוא היא, העזות מאומה לא תועיל.
When life has no purpose, death is necessarily threatening. [Then] the war against it is in vain. Brazenness does not help at all.
התרופות האמתיות שבהן העולם הולך ומשתחרר משעבוד המות הן גנוזות באוצר חיים, בנשמתא דאורייתא, המתגלה בכל גילוייה, והולכת ומסתתרת בחביון עזה.
The true medicines by means of which the world is freed from enslavement to death are hidden in the storehouse of life—in the soul of the Torah—which is revealed with all of its revelations, and [which at the same time] is continuously concealed in its mighty hiding place.
ראש לכל התרופות היא אריכות ימים, אריכות ימים בכדי השעור המספיק לטבעו של אדם, הרוחני והחמרי, האישי והמשפחתי, העולמי והמדיני.
The chief of all medicines is the expansion of [a person’s] days: the expansion of [his] days in the measure that suffices for his nature: spiritual and material, individual and familial, universal and national.
כשברכה זאת מתפשטת בעולם. הולכת היא צורת המות, המטלת אימה, ומתבטלת, ותחתיה באה צורה של חזיון הויה, הראוי להערך בערכו האמתי.
When this blessing spreads throughout the world, the form of death that imposes terror is nullified, and in its place comes the form of a vision of being, [a vision that is] fit to be evaluated for its true worth.
ואז איננו עוד משבש את הדעות, והבינה חוזרת להתגלות, איך שלא יש כאן מות כלל, על פי אותו הציור המדכא וההרוס, שהוא שוכן בלב החיים לדכאם,
And then [a person’s vision] no longer hampers [his] concepts, and [his] comprehension is again evident, [showing] that there is no death here at all in keeping with the dismal and wrecked image that dwells in the heart of the living to depress them.
ומסתכלים ביום המיתה ואומרים שירה, ד' אלהי גדלת מאד הוד והדר לבשת.
And as we look on the day of death, we sing (Berachos 10a), “Hashem my God, You have been very magnified, You have been clothed in glory and splendor” (Psalms 104:1).
אריכות הימים באה על ידי תיקון החיים, בכל מובנם, וביחוד בהמובן המוסרי ההולך ומתרחב, הולך ומתעמק בכל השבילים, שהם מתפצלים ממנו.
[This] expansion of [a person’s] days comes when [he] rectifies [his] life in all its senses—in particular, in the moral sense, which is continuously expanding [and] deepening upon all of the paths that branch out from itself.
רוח המוסר העליון, הממדד את החיים בערכם, חי הוא ושוכן בנפש, על פי אותה המדה שהחיים מושקפים ממנו באורם,
The spirit of supernal morality, which measures [the value of] life, lives and dwells in [a person’s] soul in keeping with the extent to which he views [life] in its own light.
ולא יוכלו החיים להשקף באורם המלא, כי אם בדעת אל חי, מקור חכמה, חסד וגבורה, המאוחדים.
And [a person] can only see life in its full light [when he is] mindful of the living God, the Source of wisdom, kindness and might, united.
מועיל הוא גם כן פתוחו של הרוח הלאומי, במה שהאדם מרגיש את אושר הקיבוץ הכללי בהרגשה חיה פנימית, ושמח בשמחת האומה, בתור אבר מאבריה, שבזה פחד המות מצד מראה הכליון החמרי שלו מתקלש, שהרי נשארה היא האומה בדורותיה, שבה כל מעיניו.
Also effective is the development of [a person’s] national spirit, in that he feels the well-being of the overall group with an inner, living feeling, and he rejoices in the joy of the nation, as a limb of its limbs. With this, the fear of death from the aspect of the vision of his own material eradication weakens, because the nation in its generations, from which all of his wellsprings [emerge], remains.
אבל אין זאת עצמותה של ההצלה מיראת המות, שהרי סוף כל סוף העצמיות הפרטית מתבהלת משידוד מהותה.
But this is not the core of being rescued from the fear of death, because ultimately [a person’s] individual essence is stunned [when he considers] the shattering of its being.
עצם ההדרכה להסרת יראת המות צריכה לבוא על ידי ההתרגלות של אהבת החיים בערכם האמיתי.
The essential guidance to remove the fear of death must come from accustoming oneself to love life in its true worth.
כל זמן שהכל מדומדם, וחשבון החיים בא רק במהומה, אי אפשר להמדות שתזוקקנה. וממילא אי אפשר שהחיים יהיו נאהבים.
As long as everything is dim and [a person] can make an accounting of [his] life only in a turmoil, [his] traits cannot be purified. And so [he] cannot love life.
כל ענין אהבת החיים בא רק על ידי הפחד הדמיוני מהמות, ואי אפשר כלל לדבר על דבר הסרת יראה זו, שהיא מלח החיים.
[In that case,] the entire topic of the love of life comes only by means of [his] imaginary fear of death, and [then] it is completely impossible to speak about removing this fear, which is the salt of [his] life.
אמנם לא תמיד צריכים החיים לעמוד במדרגה זו הפחותה, עד שאין ערכם נמצא בעצמם, כי אם ביראת הפכם.
However, life need not always stand on such a meager level that [a person] finds its value not [in itself] intrinsically but in fearing its opposite.
על ידי קדושת החיים בתכנם העליון, אפשר לבא לאהבת החיים העצמותית.
Via [a person’s connection to] the holiness of life in its supernal character, [he] can come to love life inherently.
לזה אמנם צריך שיגלה בנפש ערכו של הכלל, כלומר המציאות בכל היקפה, האדם ונשמתו, ערך הרצון הטוב, והמוסר המוחלט, בתכונת הנצח, ערכה של ההרמוניה הרוחנית עם החיים וההויה המגושמת.
But in order for that [to happen,] the value of the whole must be revealed to [his] soul—that is to say, existence in its entire scope: man and his soul, the level of the good will and absolute morality in [its] eternal character, the value of the spiritual in harmony with corporealized life and existence.
וזה כבר כולל חלק חשוב מהתוכן של חכמת האלהות והכרותיה הפנימיות.
And that includes an important part of the content of the wisdom of the Divine and [that wisdom’s] inner recognitions.
היסוד מונח בעילוי הרצון והתעמקותו במעמקה של ההכרה, זיווגו עמה והתאחדותו המוחלטת בקרבה.
The foundation [of this] lies in the elevation of [a person’s] will and its delving into the depth of [his] awareness, its bonding with [that awareness] and its absolute uniting with it.
סוד הסרת הערלה הוא עליית חפץ החיים למדה העליונה המגמתית, עד שכל הנטיה ההולדית, וכל סעיפיה הרוחניים, המקושרים עמה, כל המון הרומנטיקה וכל ענפיה, כולם הם סעיפי הקודש של חוסן חפץ החיים, עד כדי להמציאו מתוך ההעדר במרום עז וטהרת חשק. המטביע את נעימת האהבה בכל היקום.
The secret of the removal of the foreskin is the raising of [a person’s] desire for life to [its] supernal, ultimate extent, until [his] entire reproductive drive and all of its spiritual parts connected to it, the entire host of romanticism with all of its branches, are all holy parts of the powerful desire for life, bringing [that power] forth [from where it was lacking, so that it is at] the zenith of might and purity of desire, [a zenith] that impresses the pleasantness of love upon all existence.
החיים כשהם מוכרים בערכם הטוב, הם בעצמם מסירים הם את התבלול מעיני ההכרה, המעכב בעד הבירור של ידיעת המהות הרוחנית וערכי חייה המוחלטים.
When the good value of life is recognized, [life] itself removes from the eyes of discernment the cataract that hinders the clarification of the knowledge of spiritual reality and its levels of absolute life.
אז מתחיל העולם הרוחני להשתרע בכל הוד מילואו, מרגיש הוא אז בקרבו את עצמו וחופשו, והחיים הנשמתיים מתגלים, לא רק בתור איזה שריד של חיים גופניים, שהם הנראים כהמלאים. אלא בתור גודל עצמי, שרק ניצוץ וצל של חיים הנם החיים של קישור הגוף ותנאיו ההוים לעומתו.
Then the spiritual world begins to proliferate, with the entire beauty of its fullness. It feels its might and its freedom. And life on the level of the soul is revealed—not only as some vestige of physical life (whereas [physical life] appears as the full [life]), but as inherent greatness, [and] of [this soulful] life, the life connected to the body and its accompanying conditions is only a spark and shadow.
באופן זה כשהאמצעיים הצדדיים גם כן עוזרים, כשהמעמד האיקונומי, המשפחתי, הלאומי. ועצם שביעתם של החיים הטבעים, בא עמו, סר פחד המות לגמרי, ונהפך הוא למקור שמחה ובטחון וחסה במותו צדיק.
In this way, with the assistance of tangential factors—the economic, family, national situation and the essential satiety of natural life—which accompany [that inherent greatness], the fear of death is completely removed, and [death] is transformed into a source of joy and trust. “And the righteous man takes refuge in his death” (Proverbs 14:32).
וכשתכונת חיים כזאת מתפשטת בעולם, בא השחרור ממלאך המות, במרום מילואו.
And when this character of life spreads throughout the world, liberation from the angel of death, at the height of [that liberation’s] fullness, comes.
ומעמד חיים כמו אלה, אפשר להכשיר את העולם אליהם.
And such a stance of life can prepare the world for [that life].
אבל לא היחיד יעצר כח לזה כי אם האומה, אומה בין האומות אומה קדושה מופתית, אומה נבחרה, הסגולה מכל העמים, שבניה בנים לד' אלהיהם הם,
However, it is not the individual who will gather the strength for that but the nation: a nation among nations, a holy, miraculous nation, a chosen nation and the treasured of all the peoples, whose children are the children of Hashem their God (cf. Deuteronomy 14:1).
הם הם המצווים על לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, כי עם קדוש אתה לד' אלהיך ובך בחר ד, אלהיך להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה,
It is they who are commanded, “You shall not cut yourselves nor make any baldness between your eyes for the dead, because you are a holy nation to Hashem your God, and Hashem has chosen you to be a treasured nation for Him of all the nations upon the face of the earth” (Deuteronomy 14:1-2).
ולהעביר המות, שהוא חרפה לעם קדוש, וכל מוראיו ועצבונותיו, שהיא תחלת התרבות המכוננת, המאשרת את החיים בכל תפקידיהם. לזה הננו נקראים, ובשביל כך אנו נלחמים,
Removing death, which is a disgrace for a holy nation, and [removing] all of [death’s] fears and depressions mark the beginning of a constructive culture that gladdens life in all of its capacities. To that we are called, and for the sake of that we fight.
וכל הנפילות אשר נפלנו לא יתיקו רגלינו מהמטרה העליונה, הנשואה בנשמתנו,
And all of the descents that we have experienced will not displace our feet from the supernal purpose carried in our soul.
בא נבא אליה, דרך כל השלבים, ודרך כל השבילים המסובכים, אבל בא נבא לאותה החירות אשר עבורה הננו חיים.
We will surely reach it via all of the stages and via all of the convoluted paths. We shall surely reach that freedom for whose sake we live.
-------------
"ולא נתתי ממנו למת, לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת, ולא נתתיו לאוננים אחרים".
המעלה הרמה של האדם בהתנערה עד כדי הכהונה הפרטית העצמית שבכל אחד "ממלכת כהנים וגוי קדוש", היא רחוקה מציור המות משני דרכים. הדרך הפשוט הוא שעם ההרחקה מהתבטל אל הכחות הדמיוניים והנפילה ברשת התאות הבהמיות שאין עמהם כ"א חיים גופניים מהרגשות החושים, לא יצוייר כבר המות בחרדתו האיומה הרגילה ברב בנ"א, שהם אמנם צריכים גם לכח החרדה ההיא להטבת מוסרם הרופף. ע"כ לפי תכונת האדם הרפה אין רגעי האנינות המרים לו יותר מגבול כחות נפשו המוסריים, ראויים לקיום כל מצוה והתמלאות רגשי קודש רוממים. ע"כ האנינות הנוגעת לאדם עצמו, ודאי אין מצב ציור המות בגונו המחריד ראוי כלל למדת הקדושה של התעלות האדם אל המעלה של הכרת חלק הכהונה שבעצמו, שזאת היא תעודת מע"ש כאשר ביארנו . אמנם גם מצד כח אמץ הרוח שרכש לו האדם בציור המות, שע"כ הסכימה כלל האנושיות ג"כ כפי המוסכם מן התורה לכבד את המתים, להורות שאמנם המות הוא אחד מחזיוני המציאות ובודאי יש לו תעודה לא פחותה מעצם החיים. ועם זאת ההשקפה שמביאה לעשות ארון ותכריכין למת, ישתמש האדם ג"כ להיות ממתיק ברוח שכל את מרירות האונן, בנתנו לו לחם אנשים ויין למרי נפש. אף שזה הציור כבר הוא קרוב יותר לדרך השיווי בכחות הנפש, ועמו כבר ימצא האדם מעמד הגון לרוחו גם מפני בהלת אימות מות. מ"מ ראוי להשריש שלא זאת היא המרגעה, ולא בפיוס קל כזה שאינו כ"א מחליש את המחץ, כבר יובן חזיון המות על בוריו עד שראוי יהי' לטעות להחליט שראוי הוא חזיון תמידי בגורל האדם, כ"א די לכח השכל לחזק את רוח האדם לשאת את המרירות המוכרחת עכ"פ כ"ז שכח המוסרי הכללי יצריך אותו. אבל המעלה הרמה הנגמרת באחרית הימים, שאליה נערוג ביסוד המע"ש הנאכל לבעלים עצמם בקדושה של שמחה, אין ראוי להיות עמו שום יחש של המות, אפילו מצד ההבנה של הכבוד שירחשו לו מביני מדע באדם, ולמרות השיויון של אמיצי רוח לעומתו. כי באמת ראוי שיוכר המות עכ"פ לחלי באדם הבא מצד הקלקול המוסרי ועטיו של נחש, שעם כל ההשתלמות וגמר כל מעוות להתקן מוכרח הוא ע"פ אדון כל המעשים להתבטל מן העולם, עד שלא יהי' לו זכר עם המעמד היותר מכובד ומלא עז שאנו מובטחים להגיע עדיו, "לולא האמנתי לראות בטוב ד' בארץ חיים" .
[עיין עוד באוצרות הראי"ה ח"ז מעמ' 487]
