What War Does To Us ...

 ואכן, במלחמת "עופרת יצוקה" ניתן היה לראות בחוש כי צד ישראל הם מאמינים בני מאמינים. שם שמים נעשה שגור בפי מפקדים ומדינאים, רבנים הוזמנו למסור שיחות חיזוק קודם היציאה לקרב, חיילים נישקו ספר תורה והתעטפו בציצית ובפי הכול נישא הזמר "אנחנו מאמינים בני מאמינים". גם הפצועים והמשפחות השכולות גילו בקרבם כוחות אמונה וגבורה בלתי מצויים. שמא תאמר: כל זה רק בשעת הסכנה, אך בחיי היום-יום אין לכך ביטוי? אך דווקא זמן הסכנה הוא הקובע. במשנה (כלים יז: יג) נזכר שכלים העשויים מיצורי הים אינם מקבלים טומאה, אולם נחלקו חכמים בדין "כלב המים" – שעתים הוא בים ועתים ביבשה. וההלכה: "כל שבים טהור חוץ מכלב המים, מפני שהוא בורח ליבשה". משמע: מנהג שעת הסכנה הוא הקובע את עצם הווייתו של היצור. כך גם בישראל: מה שמתגלה בשעת סכנה הוא הקובע. אם במצב כזה מאמינים, מתפללים ומקווים לישועת ה' – סימן שפנימיות העם זכה וטהורה וכל המומים אינם אלא קליפות חיצוניות.