א
אם אסור להשתמש בשמות נכריים
כתב בעל הטורים, שמות בני ישראל הבאים ר"ת שביה, שאף כשהיו בשביה לא שינו את שמם אלא נשאו את "שמות בני ישראל", דבשביל ד' דברים נגאלו ממצרים בשביל שלא שינו את שמותם וכו'. ומקורו במדרש רבה (ויקרא רבה אמור פרשה ל"ב ועוד):
"ר' הונא בשם בר קפרא בשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים שלא שינו את שמם ואת לשונם ולא אמרו לשון הרע ולא היה אחד מהם פרוץ בערוה".
והנה מצוי הדבר אצל רבים מאחינו במדינות הים שנוהגים להשתמש בעסקיהם ובקשריהם עם הגוים בשמות נכריים, ונשאלתי האם עוברים באיסור והאם ראוי לנהוג כן. ונעבור על פרשתא דא.
בדברי הפוסקים לדורותיהם מצינו בזה דעות חלוקות מן הקצה אל הקצה לכאן ולכאן. בשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סימן קס"ט) כתב דיש בזה איסור דאורייתא, דאסור לן להידמות לגוים וללכת בחוקותיהם, ומקרא מלא דיבר הכתוב (ויקרא כ' כ"ו) "ואבדיל אתכם מן העמים", והביא את דברי התוס' בגיטין (ל"ד ע"ב ד"ה והוא) שכתב בשם ר"ת דחלילה לנו להזכיר שם נכרי בגט, וז"ל: "והשיב ר"ת חלילה להזכיר שם עובד כוכבים בתורת משה וישראל", ועיקר דבריו השתית על דברי חז"ל דאבותינו במצרים נגאלו משום שלא שינו את שמם עי"ש [וידוע כי שם המשפחה של מהר"ם שיק היא ר"ת "שם ישראל קדש", וקרא כן כאשר היתה גזירה בעסטרייך שכל משפחה צריכה להוסיף שם נכרי, על כן בחרו בשם זה שהוא ר"ת שם ישראל קדש]. וכ"כ בשו"ת מהרש"ג לתלמידו הגדול (ח"ב סי' קצ"ד), וכן כתב בשו"ת צפנת פענח להגאון מרוגטשוב (סי' רע"ה) דאסור להשתמש בשמות הגויים [אך כתב שם דמותר לתרגם את שמו העברי ללשון אחר כגון יעקב לג'קי או משה למוריס וכדו' עי"ש], וע"ע בשו"ת מהרש"ם (ח"ו סי' י') ובישועות מלכו (או"ח סי' י"ב).
ומאידך בשו"ת אגרות משה כתב (או"ח ח"ד סי' ס"ו) דאין בזה איסור כלל. והוסיף דאפשר דרק לפני שניתנה תורה היה הכל תלוי במה שנבדלו מן הגוים בשמם לשונם ולבושם, אבל לאחר שניתנה תורה אין לנו אלא את דברי התורה הזאת, ושוב אין בזה קפידא, והביא מגדולי ישראל ששמותיהם היו שמות נכרים, ובאמת מצינו רבים כאלו, ר' פטר המובא בתוס' גיטין (ח' ע"א ד"ה ר"י) והיה בזמן ר"ת (כמבואר בהגהות מרדכי גיטין סימן תס"א, ועיין עוד בשם הגדולים), ר' טודרוס אבי הרמ"ה, ר' וידאל די טולושא בעל המגיד משנה, ר' יצחק נוניס בילמונטי בעל שער המלך, ועוד.
ולא רק בזמן הראשונים מצינו כן אלא אף בחז"ל, עיין נדרים (פ"א ע"א) דר' יוסי בן חלפתא נתן לבנו שם "ורדימוס", ובירושלמי שביעית (פ"ח ה"ה) נקרא "אבורידמס", וברור ששמות אלה יווניים הם, ועוד מצינו בחז"ל ר' פטריקי (שמות רבה ל"ה וכן בשיר השירים רבה פ"ג) דידוע ששם זה הוא שם שר נוצרי מובהק, וע"ע ירושלמי תרומות (פ"ח ה"ג) "ר' חייא ב"ר טיטס", ובירושלמי בברכות (פ"ג ה"ד) נזכר "ר' יודא בר טיטס", וכן הוא בסוכה (פ"ה ה"ח), הרי לן גדולי ישראל שנשאו שמות נכרים.
ונחזה אנן.
הנה מה שהביא המהר"ם שיק מדברי התוס' בגיטין, אף שמצינו כדבריו גם בחידושי אנשי שם להגאון ר' שלמה קלוגר (שמות אנשים סי' קמ"ב) שגם הוא הוכיח מדברי התוס' דאין לכתוב שם נכרי בגט, באמת הדברים תמוהים, ולהדיא שנינו בגיטין (י"א ע"ב) "גיטין הבאים ממדינות הים ועדים חתומים עליהם אעפ"י ששמותיהן כשמות עובדי כוכבים כשרין מפני שרוב ישראל שבחו"ל שמותיהן כשמות עובדי כוכבים", ותרתי איכא למשמע מינה: א. בימי חז"ל היו רוב ישראל שבחו"ל שמותיהם כשמות עובדי כוכבים וקשה לומר שעברו באיסור דאורייתא וחז"ל לא מחו על כך. ב. למדנו מדבריהם דעדים חותמין בגט בשמות עכו"ם, ולא ראיתי סברא לחלק בין שמות העדים לשמות המגרש והמתגרשת.
וע"כ צריך לומר דשאני הא דגיטין (ל"ד ע"ב) דמיירי במי שהמיר דתו לעבודה זרה וזה הוי גנאי גדול להזכיר שם של מומר לעבודה זרה בגט, ואין זה ענין כלל ליהודי שיש לו שם נכרי. וכן מבואר בט"ז אהע"ז (סי' קכ"ט סעיף ה') ובישועות יעקב (שם ס"ק י') ובפתחי תשובה (שם סקי"א) בשם התורת גיטין. ומשום כך כתב הישועות יעקב דאף אם היה לו שם נכרי וכשהמיר את דתו נקרא בשם ישראל אין מזכירין בגט את שמו היהודי שקיבל ע"י המרת הדת, דאין הדבר תלוי כלל במהות השם אלא במה ששם זה קשור להמרת הדת, וכן כתב ביש"ש בגיטין (פ"ד סי' י"ב) עי"ש. ועיין עוד בשו"ת דברי חיים (ח"ב אהע"ז סי' קס"ב) ובשו"ת מהרש"ם (ח"ד סי' נ"א) ובשו"ת מהר"ם שיק (אהע"ז סי' קי"ב) שדחו דברי הגאון ר' שלמה קלוגר בשו"ת אנשי שם וכתבו לחלק בין שם מומר לשמות נכריים [ומהר"ם שיק סתר בזה דבריו מיו"ד סי' קס"ט כנ"ל]. וכביאור זה בתוס' מצינו גם בשו"ת חתם סופר (אהע"ז ח"ב סי' ל"ח, ע"ש שהאריך בביאור דברי התוס'), ובשו"ת הר המור להגר"מ בנעט (סי' ל"ד). אמנם בספר גט פשוט (שם ס"ק נ"ג) פירש בענין אחר, אך אף לשיטתו אין איסור אלא בשם המיוחד לעובדי כוכבים ולא בסתם שמות נכרים שלפעמים גם יהודים נקראים בהם עי"ש. ומ"מ נתבאר דאין ראיה מדברי התוס' כלל ואין ענין שם עבו"ז דמומר לשמות נכריים דעלמא.
סוף דבר אין מקור כלל מדברי הפוסקים בסוגיא זו שאסור להשתמש בשמות נכריים.
אמנם גם את דברי האגרות משה יש לדחות, דיסוד דבריו הוא מה שמצינו כמה וכמה ראשונים וגדולי ישראל שהיו קרויים בשמות נכריים כמו ר' פטר, ר' אלכסנדר וכדו'. אך נראה פשוט דשמות נכריים שנשתרשו בכרם בית ישראל שוב אין בהם איסור כלל ולאו בתר מעיקרא אזלינן, דמאחר ששם זה מקובל בבית ישראל שוב אין בו התדמות לגויים שהבדילנו הקב"ה מהם, וא"כ מאן יימר ששמות אלו לא נשתרשו אצל בני ישראל לפני שגדולי הדורות נשאום בגאון. אמנם מה שכתבו הגרש"ק שם והשדי חמד (קונטרס הכללים מערכת ז' כלל ז') דאפשר דשמות אלו היו שמות ישראל מתחלה ומישראל נשתרבבו לגויים, לא מסתבר כלל ועיקר.
ב
בשמות רשעים
והנה ראיתי בשו"ת בשמים ראש (סי' ק"צ) שכתב להוכיח דאין קפידא לתת שם נכרי לאדם מישראל ממה שמצינו בש"ס "רבי ישמעאל" אף שישמעאל היה רשע, וע"כ דאין הדבר תלוי אלא במהות השם וענינו "דכל ששמותיהם נאים ומעשיהם כעורים השם ניתן לקרות" עי"ש. אך באמת נראה דאין ראיה כלל מר' ישמעאל, דכבר שאלו שאלה זו בתוס' ישנים (יומא ל"ח ע"ב ד"ה מעשה) וכתבו "ישמעאל הקב"ה קראו כך ומסקינן בשמיה שפיר, ה"ר אלחנן". הרי דכיון דשם זה ניתן ע"י הקב"ה אין בו ריעותא כלל, דאין ביד מעשי רשע לפגום בשם שנתן הקב"ה [וי"ל עוד עפ"י המבואר בגמרא (ב"ב ט"ז ע"ב) שישמעאל חזר בתשובה עיי"ש, וא"כ אין כלל איסור בשם זה].
ובאמת דברי הבשמים ראש פלא גדול הם, דאף אם מותר לתת שמות נכריים פשוט דאין ליתן שמות רשעים, ולהדיא אמרו ביומא שם "שם רשעים ירקב, דלא מסקינן בשמיה", וברש"י שם "לא יקרא אדם לבנו שם אדם רשע" ובר"ח שם "שאין אדם נקרא בשם זה ומצליח". וע"ע בתוס' מגילה (י' ע"ב ד"ה רבה) דגרסינן רבה בר עופרן ולא עפרון דשם רשעים ירקב ולא מסקינן בשמיה, ופשוט א"כ דאסור לקרוא בשם אדם רשע ולא כדברי הבשמים ראש, וכ"כ התוס' בשבת (י"ב ע"ב ד"ה שבנא) לגבי השם שבנא, ובכתובות (ק"ד ע"ב ד"ה שני) לגבי השם אבשלום, וכבר ידועים הפקפוקים על הספר בשמים ראש, וגם דבריו אלה דברי תימה הם.
אך ראיתי בשם הגדולים (ערך ר' אברהם גאון) שהביאו וכתב לפי דבריו דמשה קרא לבנו אליעזר אף שאליעזר ארור היה כיון דעצם השם נאה. ולענ"ד אין זה דומה כלל, דאליעזר עבד אברהם צדיק היה ועליו אמרו חז"ל "יפה שיחתן של עבדי אבות וכו'", אלא שארור היה מצד עצם היותו עבד ואין זה ענין למה שאמרו חז"ל שם רשעים ירקב, ויש לתמוה על דברי החיד"א וצע"ג.
גם בגליון הש"ס להגר"י ענגיל בירושלמי תרומות שם כתב דאין לומר שאמוראים נקראו טיטוס וע"כ צריך לגרוס "אנטיגנוס", ומ"מ שם נכרי הוא. ולפי המבואר לעיל דכאשר שם נכרי מתאזרח בקרב בני ישראל שוב אין זה שם נכרי, י"ל עוד גם לגבי השם טיטוס דמסתמא היו רבבות רומיים ששמם טיטוס ולא רק רשע זה שר"י, ובנ"י שנתנו שם זה לא נתנוהו ע"ש טיטוס הרשע, ואין לפסול שם משום רשע אחד, ודו"ק בכ"ז.
ולאחר כל הנ"ל אשיחה וירווח לי במה שראיתי דבר תימה בספר סדר הדורות בערך שמעון הצדיק שכתב לאחר שנפגש שמעון הצדיק עם אלכסנדר מוקדון ופייסו שלא יחריב את המקדש ולא ילחם בישראל כמפורש במס' יומא (ס"ט ע"א), שביקש אלכסנדר שישימו בבית המקדש פסל של דמות דיוקנו, ושמעון הצדיק דחה בקשתו אך הציע תחת זאת שכל ילד בישראל שיוולד בשנה זו ייקרא אלכסנדר על שמו, וכך עשו.
ויש לתמוה דהלא אף אם אכן אין איסור להשתמש בשמות נכריים פשוט שאין לקרוא לילדי ישראל על שם גוי ובודאי לא על שם גוי רשע שכבש ורצח והשמיד עמים ללא רחמים וכנ"ל.
ואפשר שעשה כן משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך", ועדיף מאשר לשים פסל בביהמ"ק דחמור טפי, וכבר אמרו בגמ' ששמעון הצדיק לבש בגדי כהונה כשהלך לקראת אלכסנדר משום עת לעשות לה', והוא הדין בהצעה זו, ועדיין צ"ע.
והנה זמן רב היה לפלא בעיני על שמו של הגאון רבי טיאה וייל זצ"ל, שהיה בנו של בעל קרבן נתנאל רבינו נתנאל וייל, והיה לפלא בעיני שנקרא בשם נכרי טיאה, וכך נכתב בשער ספרו הגדול שו"ת ר' טיאה וייל, ובאמת שמו היה ידידיה, אך ידוע היה לבני דורו כרבי טיאה, וכך נודע לדורות, עד שהבנתי פשר דבר, דנראין הדברים שנמנעים היו מלהשתמש בשם ידידיה משום חשש הזכרת שם שמים לבטלה, ומשום כך בחרו בכינוי, דהנה שמו המלא היה טיאהפיל, שתרגומו מלטינית אוהב ה', דטיאו היה כינוי לשם שמים, ופיל היא אהבה, ושם זה היה נפוץ במקומותיהם. ונמצא שטיאהפיל היא תרגומו של השם ידידיה, דהיינו ידיד ה' ואוהבו.
וכיוצא בדבר נראה לגבי הגאון הספרדי רבי עבדאללה סומך זצ"ל בעל הזבחי צדק רבו הגדול של הבן איש חי, ששמו העברי היה עובדיה, ונראה שנמנעים היו מלהשתמש בשם זה מחשש הוצאת שם שמים לבטלה ומשו"כ השתמש בשם ערבי ונקרא שמו בישראל עבדאללה.
ואם אכן נכונים הדברים, אין ללמוד מזה דראוי להשתמש בשמות נכריים כשאין בזה כל צורך. ועוד דאפשר דמותר להשתמש בשמות נכריים שפירושם דביקות ושבח להקב"ה והשימוש בשמות אלה נכון וראוי לפי השקפת התורה, וכשמות אלה טיאהפיל ועבדאללה ודומיהם. ודו"ק בכ"ז.
ובאמת מצינו בדברי הקדמונים דאין איסור מדינא להשתמש בשמות נכריים, עיין שו"ת מהרשד"ם (יו"ד סי' קצ"ט) שנשאל על האנוסים שבפורטוגל שאימצו לעצמם שמות הגויים, ושוב כשחזרו בתשובה קיבלו על עצמם שמות ישראל, אם מותר להם להשתמש בשמותיהם הקודמים כשהם כותבים למכריהם שנשארו בספרד ובפורטוגל או בענייני מסחר. והשיב דאף דמדת חסידות היא להתרחק מהם ככל האפשר, אין איסור כלל להשתמש בשמות הגוים. וכתב להוכיח כן מהא דגיטין (י"א ע"ב) דרוב ישראל שבחו"ל שמותיהן כשמות עכו"ם כנ"ל, ואף דיש איסור להדמות לגוי בכל דהיינו בלבושם ובלשונם, מ"מ אין איסור להשתמש בשמות נכריים, וכדבריו כתב גם במהרי"ט צהלון (החדשות ח"ב סי' קנ"ח) שגם הוא דן בענין האנוסים עי"ש.
ואפשר לפי דרכם לפרש את דברי חז"ל שלא שינו שמם לשונם ולבושם, דעיקר הקפידא היא שלא לשנות שלשתם יחד, דבכך בטל כל ההיכר שישראל הוא ויטמע בין הנכרים, אבל אין איסור כאשר נוהג הוא בכל דבר כישראל ומשום צורך מסויים כגון מסחר וכדו' הוא משנה שמו או לבושו או לשונו. ובאמת היה נראה דגם כונת המהר"ם שיק אינו אלא במי שמשתמש בשמות נכריים כדי להדמות להם ולהיבדל מעדת ישראל וכדרך המשכילים והמתחדשים בדורו, אבל בזמנינו שרבים מן החרדים השלימים בכל מעשיהם ומדקדקים במצוות בגאון ובעוז משתמשים בשמותיהם בקשריהם עם הגויים אין בזה איסור כלל אף לשיטתו.
סוף דבר נלענ"ד ברור דמה שאמרו חז"ל על אבותינו שבמדבר שלא שינו שמם לבושם ולשונם, תורת נצח היא ולא בטלה אף בזמנינו, וידוע הרמז שכ' החת"ס "ויבא יעקב שלם" אותיות "שמם לשונם מלבושם", אבל אין זה אלא במי שחפצו בכך להדמות לנכרים ולהבדל מעדת ה' ולא במי שנהג כן לצורך ענין מסויים.
ג
השפעת שמות נכריים
אמנם זאת למודעי, כי ידוע דיש השפעה בשמו של אדם, וכבר כתב החת"ס על התורה (ריש פרשת קרח) דהשם קרח שהיה מאלופי עשו גרם לו לקרח שיקח מקח רע לעצמו ולכל ישראל, ופירש בדרכו "ויקח קרח" דזה השם קרח לקח כל מה שהיה לו להתקדש ע"י שהיה בן יצהר בן קהת בן לוי. וע"ע מש"כ בבני יששכר בחדש ניסן (מאמר טיול בפרדס ד' דרוש י') ע"ד הסוד, וכן בספר מעין גנים פ"ג דפרעה מלך מצרים קרא למילדות העבריות מרים ויוכבד שמות מצריים שפרה ופועה להכניס בהם טבע רע, וידע כי בעודן בעלות שמות ישראל לא תעשינה כזממו, אך המילדות ירדו לסוף דעתו של אותו רשע ולא אימצו שמות אלו. ויש ללמוד מדבריו דאף כאשר מאמץ אדם שם נכרי ברבות הימים יש בזה השפעה רעה ולא רק בשם שניתן לו בלידתו. וגדולה מזו מצינו ביומא (פ"ג ע"ב): "ר"מ הוה דייק בשמא וכו' אמר ליה מה שמך אמר ליה כידור אמר שמע מיניה אדם רשע הוא שנאמר כי דור תהפוכות המה", וכל ענין זה נעלה מבינתנו.
והנה חידוש נשגב מצאתי בדברי הדרישה (ביו"ד סי' ש"ס אות ב') שכתב דכשם שמילה קודמת למת ולחתן, כך גם קריאת שם לבת קודמת להם ודינה כדין מילה, וזה פלא גדול וכי חשיבות המילה משום קריאת השם היא, אך דברי הדרישה הם וכגובה ארזים גבהו.
העולה לדינא דאף שביארתי דאין בזה איסור כלל, ראוי להמנע לגמרי מלאמץ שם נכרי. ואף אם יש צורך לעשות כן בקשרי מסחר עם הגויים וכדו', יש להקפיד לא להשתמש בשמות אלו בינינו לבין עצמנו, ואין זה דומה לשמות נכרים שכבר נשתרשו בקרב ישראל עם קדוש כפי שנתבאר.
ד
שלא שינו את לבושם
והנה נודע שאחד הדברים שהבדילו ישראל את עצמן מן המצרים היה בכך שלא שינו את לבושם, כדאיתא בפסיקתא זוטרתא (וארא פ"ו סימן ו'), וכ"כ במושב זקנים מבעלי התוס' (ריש פרשת שמות) בשם המכילתא (ולפנינו ליתא).
והנה איתא בשו"ע (יו"ד סי' קע"ח ס"א):
"אין הולכין בחוקות העובדי כוכבים (ולא מדמין להם). ולא ילבש מלבוש המיוחד להם וכו'. הגה: אלא יהא מובדל מהם במלבושיו ובשאר מעשיו (שם). וכל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו העובדי כוכבים לשום פריצות, כגון שנהגו ללבוש מלבושים אדומים, והוא מלבוש שרים וכדומה לזה ממלבושי הפריצות, או בדבר שנהגו למנהג ולחוק ואין טעם בדבר דאיכא למיחש ביה משום דרכי האמורי ושיש בו שמץ עבודת כוכבים מאבותיהם, אבל דבר שנהגו לתועלת, כגון שדרכן שכל מי שהוא רופא מומחה יש לו מלבוש מיוחד שניכר בו שהוא רופא אומן, מותר ללובשו. וכן שעושין משום כבוד או טעם אחר, מותר (מהרי"ק שורש פ"ח). לכן אמרו שורפין על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי (ר"ן פ"ק דעבודת כוכבים)".
העולה מדברי הרמ"א, דאף שהלובש בגדי נכרים עובר על "ובחקותיהם לא תלכו", אין זה אלא באחד משני פנים, או בבגדים של פריצות, או בבגדים שלובשים אותם לשם דת ופולחן, אבל במה שיש בו טעם, כגון לבוש של רופאים, אין בו סרך איסור. ומקור הדברים בדברי המהרי"ק (שורש פ"ח), שדייק כן גם מדברי רש"י בסנהדרין (ע"ד ע"ב ד"ה ערקתא) שפירש לגבי ערקתא דמסאנא "שרוך הנעל, שאם דרך הנכרים לקשור כך ודרך ישראל בענין אחר, כגון שיש צד יהדות בדבר ודרך ישראל להיות צנועים אפילו שנוי זה שאין כאן מצוה אלא מנהג בעלמא יקדש את השם בפני חביריו ישראל, והאי פרהסיא מדבר בישראל", עי"ש.
וכתב המהרי"ק וז"ל:
"משמע דאפילו הנהיגו ישראל במלבוש אחד והגוים במלבוש אחר, אם אין מלבוש הישראלי מורה על היהדות או על הצניעות יותר מאותו שהגוים נוהגים בו, אין שום איסור לישראל ללבוש לבוש הנהוג בין הגוים מאחר שהוא בדרך כשרות וצניעות כאותו של ישראל. דאי אמרת אפילו כה"ג אסור, כיון שלא נהגו בה ישראל, א"כ מה לו לפרש ולומר דדווקא כגון שיש צד יהדות בדבר וכו', נימא דאפילו אין צד יהדות בזה מבזה מ"מ אסור בפרהסיא ויקדש את השם בפני ישראל חבירו כיון שהוא אסור משום בחקותיהם לא תלכו, אלא ודאי פשיטא דאין איסור בלבישת לבוש אשר הם רגילים בו ואפי' אין ישראלים רגילים בו כיון שלא נמנעו בלבישתן משום צד יהדות וצניעות כדפירש"י".
ויש לעיין במלבושי הנכרים שאין בהם פריצות או ענין דתי מחד גיסא, אך מאידך גיסא אין בהם טעם ברור, כגון תלבושת רופאים ואחיות וכדו' ולא מלבושי נכרים סתם, האם יש בהם איסור.
והנה היו תקופות שונות שבהם גזרו המלכויות במזרח אירופה גזירות נגד הלבוש היהודי ואסרו על היהודים להתלבש כמנהגם וחייבום להתלבש במלבושי הגויים, וגזירה זו נגזרה בעיקר בארצות שתחת שלטון הרוסי בימי מלכות הצארים הרוסיים, וגרמה למבוכה עצומה במחנה ישראל כאשר נחלקו גדולי ישראל האם הגזירה הוי כגזירת שמד ויהרג ואל יעבור כמ"ש על ערקתא דמסאנא, או שמא יעבור ואל יהרג.
בחכמת אדם (כלל פ"ט ס"א) הביא בשם הגר"א שדבר זה הוא בכלל "יהרג ואל יעבור", ואיסור גמור הוא לשנות הלבוש וללבוש מלבוש הגויים, ואכן רבים ברחו מביתם ועברו הרים וגבעות ימים ונהרות כדי להמלט אל חק מבטחים שם יוכלו לשמור על צביונם ומלבושם כמנהג בית ישראל.
אך בשו"ת צמח צדק (יו"ד סימן צ' – צ"א) כתב להקל משלשה טעמים:
א. אין כאן גזירת שמד להעביר ישראל על דתם, אלא להנאת עצמם הם מתכוונים כדי ליצור תחושת שויון בין כל העמים אשר בממלכה, וכדי שבנ"י לא יחשבו עצמם כשונים משאר העמים שסביבותיהם ובל יתגאו עליהם, וכיון שלהנאת עצמם ולתועלתם מתכוונים אין כאן גזירת שמד.
ב. עד כאן לא אמרו יהרג ואל יעבור אלא במה שאין בידם לכפות עלינו, אבל במה שיש בידם לכפות עלינו בעל כרחנו לא אמרו יהרג ואל יעבור, וכך גם בנידון דידן שכל העובר על הגזירה יאסר ויכלא בבית האסורים וגם שם לא יוכל ללבוש בגדי היהודים.
ג. כיון שרבים היהודים שכבר לבשו בגדי הנכרים, שוב אין בזה איסור בחוקותיהם לא תלכו, ובגדים אלה כבר לא בגדי נכרים המה מאחר שרבים מבני ישראל לובשים אותם.
וכדברי הצמח צדק מצינו גם בשו"ת דברי נחמיה (יו"ד סימן קפ"א). וכעי"ז כתבו גם גדולי גליציה, דהנה בשו"ת בית שלמה (יו"ד סימן קצ"ז) דן גם הוא בענין גזירה זו וגם הוא הסיק להקל בזה, עי"ש.
אמנם דעת הגר"א היתה דאכן יהרג ואל יעבור וכדין ערקתא דמסאנא בשעת הגזירה, כך כתב בחכמת אדם (שם), והחכמת אדם כתב שפסק זה צריך עיון גדול וסתם ולא פירש, וז"ל:
"ונהירנא כשגזרו פה בק"ק ווילנא בעת המלחמה שילבשו היהודים מלבושי עכו"ם שמעתי מפי הגאון החסיד מורינו הרב אליהו ז"ל שאמר דיהרג ואל יעבור ואף שזה צריך עיון גדול על כל פנים צא וראה כמה גודל האיסור בזה וכל בעל נפש ישים הדברים בלבו".
וכדברי הגר"א כתב הגרש"ק בטוב טעם ודעת (קמא סימן קפ"ח – קפ"ט) ודחה בתוקף את סברת הצמח צדק דלאחר שרבים מבני ישראל לובשים בגדי נכרים כבר אין בזה איסור, עיי"ש. והביא בין השאר מקרא מלא בספר צפניה (א' ח') "והיה ביום זבח ה' ופקדתי על השרים ועל בני המלך ועל כל הלובשים מלבוש נכרי", עיי"ש.
ובשו"ת בית שלמה (שם) כתב לדחות בתוקף את דברי אחד הגדולים שהחמיר בזה, וכפי הנראה כוונתו לגרש"ק שהיה בן דורו ובן גילו, עי"ש.
אמנם כבר מצינו כסברת הצ"צ בשו"ת חתם סופר (או"ח סימן קנ"ט) לגבי גילוח הזקן דכיון שנהגו בני ישראל לגלח זקנם אין בזה משום חוקות הגויים, אך להדיא מבואר בדבריו דאם תחילת המנהג היא באיסור אין האיסור נהפך להיתר, אך כל שנתפשט בין היהודים בהיתר שוב אין בו משום מנהג הגויים, עי"ש.
והנה בשנת תר"ד גזרו גזירה אחרת בעיר קראקא שבגליציה, דכל הרוצה לישא אשה לפני שמלאו לו שלשים שנה, צריך להתלבש בבגדי נכרים ואסור לו להתלבש בבגדי היהודים וחייב לגלח את זקנו. אך אין זה אלא בנישואין עד גיל שלשים, ולאחר שימלאו לחתן שלשים שנה שוב יכול הוא לשאת אשה בלי לשנות את לבושו.
וכונתם היתה בזאת להביא לידי שינוי הלבוש בידעם שדרך היהודים שבן שמונה עשרה לחופה ובודאי לא יתאחרו מלהתחתן עד גיל שלשים, ואפשר שעיקר כוונתם למעטם מפו"ר וכעצת פרעה "הבה נתחכמה לו פן ירבה".
ושוב עלתה שאלה חמורה על שולחן מלכים מאן מלכי רבנן, האם לבטל מצות פו"ר ולדחות את הנישואין עד גיל שלשים כדי שלא לשנות את הלבוש, או שמא מצות פו"ר בעתה ובזמנה דוחה איסור שינוי הלבוש. הגאון ר' שאול לנדא רב העיר והגאב"ד מהר"א יענער פנו לגדולי הדור בשאלה כיצד לנהוג, ושני גדולי עולם פסקו את פסקם.
בשו"ת אמרי אש (יו"ד סימן נ"ה) פסק לאסור [ולהלן נביא את עיקרי דבריו]. וכן פסק הגאון ר' אברהם זאב פרנקל שהיה רבה של ריישא, בשו"ת משיב כהלכה (סימן ז' – ח') כנ"ל דאין להקל בזה.
אמנם לדעת הגדולים הנ"ל שהקילו בגזירה שנגזרה ברוסיה, ק"ו שהיו מקילים בגזירה זו שיש בה ביטול מצות פו"ר שכל העולם לא נברא אלא בשבילה, וכן בשו"ת אמרי נועם להגאון מדז'יקוב (ח"ב סימן ט"ז) שנדרש אף הוא לשאלה זו, כתב דאין לבטל מצות פו"ר והתיר לגלח זקנם וללבוש בגדי עכו"ם, וכתב ככל סברות הצמח צדק כמבואר.
וזקנינו האמרי אש (שם) האריך מאוד בתשובתו, בתחילה הביא את דברי המהרי"ק דכאשר אין מדובר בבגדי פריצות או בבגדי עבו"ז אין איסור בחוקותיהם לא תלכו, וכן נטה לומר דאין גזירה זו גזירת שמד כיון דעיקר כוונתם רק להבדיל ולצמצם את הריבוי של בני ישראל, וכדברי פרעה מלך מצרים פן ירבה ונוסף גם הוא על שונאינו, וכיון שאין כאן גזירת שמד אין הדין יהרג ואל יעבור.
אך שוב הביא את קושית הגר"א (סי' קע"ח סק"ז) על דברי הרמ"א והמהרי"ק מהמבואר בגמ' בסנהדרין (נ"ב ע"ב) דסייף אי לאו דכתיב באורייתא היה בכלל בחקותיהם לא תלכו, הרי דאף במה שאין בו לא פירצה בגדרי הצניעות ולא מנהג עבודה זרה יש בו עבירה דבחוקתיהם לא תלכו, והביא שכך הקשה גם הגר"מ בנעט על המהרי"ק והרמ"א. וכתב לחדש דגם מנהג מוגדר כחוק במקומות רבים במקרא ולפיכך יש איסור בחוקותיהם לא תלכו בכל דבר שהוא מנהג קבוע, דאף זה בכלל הלאו דבחקותיהם לא תלכו.
ולפי"ז הסיק להלכה דבגזירת הלבוש יש איסור, ומוטב לבטל מצות פו"ר בשוא"ת ולא לעבור על לאו זה בקו"ע, ופסק דאין ללבוש בגדי נכרים אף אם יצטרכו לדחות את הנישואין לאחר גיל שלשים.
ולענ"ד נראה יותר ביישוב הקושיא מסנהדרין, דשאני מנהג הקבוע של הסנהדרין ובתי הדין שבישראל או של מלכות ישראל דודאי אין להם לאמץ את חוקי האומות ונימוסיהם, ממנהג היחיד שאין בו איסור אלא בהני גווני הנ"ל. ולפי"ז אין זה ענין כלל לגזירות הלבוש שאין בו איסור.
והנראה בזה לעיקר ההלכה, דכל שיש שינוי מסויים בין בגדי היהודים לבגדי הגויים בהכי סגי, ואכן כתבו הגדולים הנ"ל בתשובותיהם דאם אפשר לשנות שינוי מסויים יוצא בזה מידי חשש, וכן נהגו בנ"י הכשרים בכל מקומות מושבותיהם דאף אלה שאכן שינו לבושם, מ"מ היה במלבושם שינוי מסויים שלא להידמות לגויים כידוע.
הגר"א וייס ליט"א
