From an on-line forum, regarding the thought of a well known Rav who openly integrates Torah and "Madda".
As with many things I post - I am not agreeing or disagreeing. The purpose is to stimulate thought and advance Avodas Hashem. And even if I do agree or disagree - who the heck am I anyway??!!! Less than cowhide... [I WILL SAY that I especially found the last paragraph compelling].
בסמיכות לחנוכה- בה חוגג עם ישראל את מה שזכה לצאת מחושך השפעת תרבות יוון, לאורה של התורה הקדושה בטהרתה, והדלקנו במקדש את המנורה הטהורה עם פח השמן הטהור שלא נוגע מטומאת יוון, הריני לכתוב כמה הגיגים כואבים מאוד בענין זה. כי יש רבנים-מלמדי-תורה-לא-חרדים שלא ירדו למשמעות חג קדוש זה, וכמתייוונים הקדמונים רח"ל, תורת אבותם מסיני לא משֹבִּיעתם [כפי שאנו מתפללים: ותן חלקנו בתורתך- שבענו מטובך], ונזקקים לרפש תרבות הגויים להעשרת נפשם והשראת רוחם, דבר שפוגם אף בתפיסת התורה שלהם. זאת בעקבות מה שמסרו לי לראות ספר שיצא לאחרונה. מובע בספר זה כמה טוב להיות מעורה בתרבות הגויית ולינוק מספרותה ואמנותה, וכמה הוא מקבל מסופרים ערלים פרוטסטנטיים השראה של קדושה, ולומד מפיוטי בני נכר "מוסר" ועוד סוגי "חובות הלבבות" שונים ומשונים כאלה...
אם היה האיש אדם פרטי - ניחא. איש איש ותחביביו. לא כ"א זוכה לרוות צמאונו רק ממעיינותיו הטהורים של התורה הקדושה. אחד שכזה נזקק לרעות בשדות זרים כצורך לנפש השוקקה שלא מכירה את העומק והמתיקות וההשראה של כל חלקי תורתנו - הרז כנגלה - ומוצא מזור לנפשו בגירויי רפש הערלים שגם רגשות הקודש שלהם בלולים באהבות זרות של עריות ועבודה זרה נוצרית שיניקתן מעומק הטומאה. האיש גדל בארה"ב התפנוקית עם "בייסבול" ו"פוטבול" ו"הטדוג" וטלויזיה בשפע, בהתערות רגשית עם האווירה האמריקנית המתירנית הסובבת מילדותו. צריך אולי להוקירו - עם הרקע שיש לו - שיצא רב-ד"ר שלומד גם תורה, ולא משורר חילוני מרחף או פילוסוף תמהוני. כאדם פרטי הוא ודאי נחמד, ולפי הידוע: גם ת"ח ואיש טוב. ויש מן הסתם מבולבלים מציבור שומרי המצוות - עקב דור התהפוכות הזה של עקבתא דמשיחא שבו "חכמות סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו והאמת תהא נעדרת" - שכמו הרב ד"ר - גם הם לא רווים צמאונם בתורה הקדושה בלבד, ונאלצים לחפש גירויים רגשיים גויים ל"איזון". לדידם "משנתו התרבותית" הכתובה בספר הנ"ל אולי נזקקת. אך לייצג את התורה בטהרתה ואמיתתה - הוא רחוק כמזרח ממערב. וודאי לא אשמים כל אלפי תלמידיו שהוא מעודדם - ישירות או בעקיפין - ע"י ההתהדרות באותו רפש - שילכו בדרכו הנפסדת, אף אם יש מהם הנזקקים לה כחולים. אחד עם עיוות וצורך נפשי המנוגד לדרך הקדושה של התורה - שלפחות יסתיר מומו זה, כפי שמסתיר החולה בנפשו את שהוא נזקק לכדורים לתיפקודו. אם ילך החולה ויכריז בגאוה על סוגי הכדורים שהוא לוקח, בליווי המלצה לכל השפויים שיעשו כמוהו - הרי זה מעיד שאינו רק חולה - אלא חולה מאוד, עד כדי כך שאינו מכיר במחלתו. כי אם היה מכיר, היה ממליץ על סחורתו ומוכר מרכולתו - לחולים בלבד...
רב בישראל תפקידו להפיץ תורה כפי שקיבלנוה מרבותינו, והתביעה מהתלמידים היא לבקש רב הדומה למלאך אלקים: חגיגה ט"ו ע"ב: אמר רבי יוחנן מאי דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו. והיאך רב יהיה דומה למלאך? אלא כמלאך הממלא שליחותו בשלמות ללא "הוספות" מדעתו, כך התורה חייבת להימסר כפי שקיבלוה מרבותיו, ללא תוספות וניואנסים, מלבד מה שמותר לחדש מדעתו בדרכי הדרש והחידוש שמסרו רבותינו. משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע כו' - איך שמשה קיבלה כך מסרה ללא שינוי, וכן הלאה יהושע לזקנים כו'. בדרך המסורה. התורה היא עמוד העולם, ולימודה כראוי מקיים את העולם - אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי - והיא מטרת הבריאה - בראשית ברא אלוקים - בשביל תורה שנקראת ראשית. על כן יש את תנאי הלימוד המחמירים - עי' 48 קניני התורה הנזקקים באבות פ"ו ו' - שהם תנאי לקנין התורה כראוי ולא בצורה מעוותת. ואין קלי דעת רוויי תרבות קלוקלת בעלים על המסר האלוקי מעמיד העולם לעשות בו כרצונם.
וכואב לי לכתוב ביקורת על כל יהודי, כ"ש על דמות רבנית מוערכת, וודאי יכעסו עלי אלה שקיבלו ממנו תורתם ויראו דברים אלה. אך באמת איני דן אותו כלל מבחינה אישית- אלקים יראה ללבב, ואולי בשמים מעריכים את עמידתו בנסיונות ואת המדרגה שהגיע אליה לפי נתוניו ותנאי מגוריו - פי אלף ממדרגתי, עי' סנהד' ע"ד ע"א רש"י ד"ה: מאי חזית: "מי יודע שיהא דמך חביב ונאה ליוצרך יותר מדם חבירך" [ורבי לוי יצחק מברדיצב היה בודאי מסנגר: ראה את עמך ישראל - אפילו ד"ר לספרות שפלה - יושב ולומד תורה...]. אך מבחינה יהודית כלל ישראלית, כשיהודי זה מייצג בעיני צאן מרעיתו את התורה האלוקית, ועכשיו - בסיוע תמוה של --- ---- הולך ומפיץ "תורה" זו בישראל - א"א לשתוק. ואיני כותב דבר משלי, מה אני ומה חיי, אלא את דעת גדולי ישראל בכל הדורות - שמי שלא יונק רק מקדושת התורה, ונזקק לרפש הגויים לשם "השראה" [כפי שהוא כותב על עצמו], ועוד רואה זאת כמעלה עד שמכריז עליה ברבים – הוא רחוק - בלשון המעטה - מלשמש דוגמא לרב הדומה למלאך האלקים שתפקידו ללמד תורה לרבים. תורה שכזו אינה התורה מסיני, אלא מנוגעת רח"ל בחלאת תערובת הרפש שבלב ובנפש. ובמקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב, ואין לך חילול ה' גדול מזילותא דתורה, לעשותה כשותפה שוות ערך לצרותיה העמוניות והמואביות, ועוד: להמליכן כמלכות בעלות השראה ותפארת [למרות כל ה"מחמאות" שמוכן לפרגן לתורה, ולמרות הצהרותיו שהתורה עיקר וכו' וכו', אך כל קורא דבריו רואה זקיקותו העזה לכל הרפש - וכבעל לאשה שמשבחנה בלי סוף שאין כמוה בעולם, אך בפועל שוהה עם צרתה המתחרה- ונזקק לה לא פחות מהראשונה... ואיני מבין היאך יכול לצאת ממחנך כזה אחד שיאהב את התורה בכל ליבו וידבק בה ויעמול בה - כאברך המצוי גם בציבור החרד"לי, כי יעדיף בטבעו היצרי להמשיך - כרבו - בלימודי רפש באוניברסיטה, וללקק אשפתות נכרים. הרי רבו - אף שת"ח הוא - לא השיבה התורה הקדושה את נפשו, ונזקק לתרבות ערלים. וגם אם אחד כזה ימשיך ללמוד תורה - איך היא תאיר נשמתו שהתרפשה במדמנה. ותקוותינו היחידה - כנוטרי דרך המסורה של רבותינו - היא שאין "אלפי" תלמידיו של הרב ד"ר מעריצים אותו כמו שמעריצו בהתרפסות המראיין... ], והתורה הקדושה חוגרת שק ובוכה ואומרת לפני הקב"ה: עשוני בניך מִמַלכה נאצלת - לבזויה בשפחות, שאיני מספקת להנאותם ביופיי, והולכים לחזר אחר שפחות נכריות נעכרות ובזויות, ולא הייתי גם כאחת מהנה, ולמה לי חיים...
ומעולם היו ת"ח שעסקו בעוד דברים מלבד התורה כרקחות טבחות ואופות, בעיקר במדעים המדוייקים עמם אפשר להבין סוגיות בגמרא וליישם הידיעות הלכה למעשה בבעיות השעה של הטכנולוגיה וכדומה. גם היו שנטפלו לזה להכיר יותר את מעשי ה' בבריאה, כדברי הרמב"ם יסודי תורה ריש פ"ב [אף שאמר הגרי"ס שלראות חכמת ה' בבריאה - ל"צ אוניברסיטה, אלא כח ההתבוננות, וכדברי החזו"א ריש אמונה ובטחון]. היו יחידים שלמדו עוד דברים - הרמב"ם למשל למד את ספרי הפילוסופיה שבדורו והשתמש בידיעות אלו להלחם בדעות אפיקורסיות שרבים נחשפו להן. גם הגר"א למד פילוסופיה, ואמר שהוציא משם רק שני דברים טובים והשאר זרק, עי' הקדמת פאת השולחן. אך שירה וספרות גויית - זה היה החלק היווני הטמא ומטמא שלא הוכשר לבוא בקהל מעולם. ראה חגיגה ט"ו ע"ב מה עלה לאחד מגדולי הדור ממש - אלישע בן אבויה - שקיצץ בנטיעות בגלל ה"זמר יווני" וה"ספרי מינים" שהיה שגור בהם. ומשמע שנפל לא רק כי עסק בזה, אלא כי נתן להם חשיבות. ויווניות זו היא שהחשיכה עיניהם של ישראל. העשרת הנפש עם רפש גויי - עשו זאת אולי יחידים ככמה רבני גרמניה- מתוך תוספת הנאה ליפיפותו של יפת - כשלא השכילו למצוא הנאה זו במרחבי התורה הקדושה שנאמר בה הפוך בה והפוך בה דכולה בה. אך גם רבנים אלה לא ראו זאת כצורך חיוני בהתגדלות הנפש, אלא כתחביב שהחביאו מעין רואים, מתוך החסרון שהיה להם בזה שלא עמלו בתורה דיו להעשיר הנפש מתוך טללי תחיה קדושים המצויים בתורה בלי סוף: בתורה ומפרשיה, כאוהחה"ק, בנ"ך ומפרשיה, בחלק האגדה הרוויית רגש קדושה, בזוהר וכל ספרי הקבלה, בספרות המוסר הרחבה, דרוש, מהר"ל, רמח"ל, גר"א, ספרות הפיוט והשירה הנאצלת עם שירי כמיהה של ריה"ל ואבן גבירול וכדומה, עם משוררי ישראל הכשרים בכל דור ודור. ובמאות השנים האחרונות נתברכה "תרבות ישראל האותנטית" בספרות החסידות המלאים בתיאורי כמיהת הנפש האלוקית לאלוקיה, בצימאון הנשמה לטל חיים רוחני מרווה, בגעגועי הרוח לזיו השכינה ואור התורה. ולנזקקים: משנתו הפיוטית של הראי"ה קוק [שהחזו"א וגדולי ישראל אחרים מנעו מתלמידיהם ללמדה - מהחשש שלא מבינים אותה נכון, גם יש בה חשש השפעה חיצונית, אך ודאי נכתבה ברגשי קדושה נאצלים, ולכו"ע היא עדיפה אלף מונים על כל ספרות גויית...]. כל זאת בנוסף לתפילות מרוממות הנפש שחייב בהן היהודי, עם הכוונה וההרגשה הנדרשת, עי' או"ח צ"ח על חסידים ואנשי מעשה שבתפילתם "היו מתבודדים ומכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמות ולהתגברות כח השכלי, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה". ולבעלי הנשמה היתירה חוברו עוד תפילות ופיוטים בכל דור. ושבת. וחגים. המצוות המקדשות והמרוממות. החיוב להגות בתורה הי"ת יומם ולילה - ועליה נאמר במשלי: "בהתהלכך תנחה אתך בשכבך תשמר עליך והקיצות היא תשיחך", וכל ספר משלי הוא לקח להתמיד בתורה הקדושה ומוסרה, להינצל מהאשה הזרה - שהיא גם משל לתרבות הרגש החיצונית מחוץ לתורה - כפי שמבאר המלבי"ם. יהודי שלא מוצא סיפוקו הנפשי בכל המוני המעיינות המפכים האלו של מים חיים וזכים וטהורים של התורה האלוקית, ומחפש לרוות צמאונו בחיקויי קדושה עלובים המושפעים מהדתות ההזויות האחרות והמשוררים שמבטאים רגשות דת אלו במילים, והמשוררים האחרים המבטאים את תסבוכי נפשם הנבוכה -והדברים הופכים ל"עניני מוסר נעלים"- הוא כקבצן שלפניו מכרה זהב שצריך רק קצת להתאמץ להפיק ממנה הזהב ויהיה מעשירי תבל, אך בעצלותו מעדיף להזדקק לכמה פרוטת השחוקות והמזוייפות שנותנים לו עוברי האורח או מוצא באשפה, ועם זה יקנה את הלחם צר ומים לחץ. ואבוי לאותו קבצן אומלל שנוהג שררה כשועי ארץ...
מי שמכיר את הספרות הגויית והחילונית - ולדאבוני נחשפתי בצעירותי לאשפתות אלו - יודע שגם אם יש שם קצת דברים טובים, הרוב הוא חיטוט והתפלשות ודשדוש במבול מאויי אנוש העכורים ורגשותיהם, עם תסבוכתם הגדולה - כי אף המשורר מרומם הנפש - בלולים ברגשותיו יצרים תאותניים גדולים - בדרך כלל יותר מהממוצע - ורבו הדוגמאות - והמשורר עצמו ודאי לא יודע להבחין בין רגשותיו שמקורם מהפן הטוב או מהפן הרע או מהפן הרע מאוד עם רגשות שפלים ביותר. כ"ש הקורא היאך ידע למיין ולהפנים אל נפשו את מעט ה"תוך" הנאה מתוך הקליפה הרבה והמורעלת. ומעל לכל מבול רגשות זה - שולט בכיפה רגש האהבה הזרה לנשים- המותרת והאסורה גם יחדיו, בליל עכור של קצת רגשות טובים עם ביצה גדולה של מים מרופשים ומורעלים.
והרב הד"ר מספר שלמד מכל ההתפלשות הזאת "שהעולם מורכב והאדם מורכב". והחזו"א התנגד אפילו לחטטנות היתירה - הטהורה - של חלק מבעלי המוסר למצוא את ההרגשים והמאווים הנפתוליים בעומק הלב ולנטרלם או לכוונם לרגשי קדושה של עבודת ה' לשמה. כי סבר שחטטנות יתר גורמת לפעמים להגברת הכוחות האפלים השליליים. אלא ירבה בעמל תורה וכפיפת הרצונות הטבעיים, והדברים יתוקנו ממילא. המאור שבתורה יחזירנו למוטב- בכל המישורים הפנימיים. אך חטטנות במאוויי גוי תאוותני - לפעמים שיכור ונכה רוח - ולשבח מלאכה נמאסה זו - זה מעוות שא"א לשתוק למי שמוציאה לרשות הרבים כאור - ולא כחושך יווני מטמא. היומרנות כאילו ע"י רפש זה יכיר יותר את האדם ומאווייו, ועי"ז את דמויות התנ"ך וכדומה, הרי כל נער מטוהר יודע שהבנה שכזו באה בעיקר ע"י התבוננות ועבודה עצמית פנימית, ואז יכיר כוחות נפשו והמקביל להם באנשים אחרים. אך אם "יתאמן" בזה ע"י התבוננות בהתפלשות המאוויים וריגושים של הערלים- ותוך כדי כך לפגוש שם המון זימה וכפירה ועבודה זרה נוצרית - דברים אלה עלולים להפוך את המתאמן בזה אמנם למעין דמות תנ"כית- אך לא מהסוג של אליהו ואלישע - אלא רח"ל מסוג ירבעם ואחאב. והרב ד"ר מעיד על עצמו שהוא קורא עיתון "הארץ" כעיתון היחיד שאפשר לדעת ממנו מה מתרחש בעולם. "לפעמים יש בו דברים מסמרי שיער, ה' ירחם, אבל קשה למצוא משהו אחר"... אמנם מתפלל ש"ה' ירחם", אך לדעת כל גדולי ישראל ללא יוצא מן הכלל, המתפלש במדמנה חילונית זו - ה' לא ירחם עליו כלל, כי בחר ברע, ויטמא נפשו עוד ועוד בלא משים. המחטט באשפתות - חייב להסריח. ואולי הרב-המתורבת מחזיק בביתו טלויזיה [שכבר הפך ל"סטרילי" מאז האינטרנט] ו"מתעדכן" בענייני העולם ה"כל כך חשובים"- בזמן שגדולי ישראל פרסמו בכתב שמי שרואה בזה בקביעות מאבד כל זיק של יר"ש [הסטייפלר אסר לפתוח רדיו לאלמנה זקנה חולנית שטענו שתצא מדעתה מרוב שעמום בלי זה, וענה הסטייפלר באירוניה: עדיף שתשכרו כומר נוצרי שירצה לה משנתו! וגדולי ישראל פירסמו מודעה (עי' קריינא דאיגרתא ח"ב מכתב קט"ז) בה מאריכים בגנות אותה "המפלצת הטמאה הנקראת טלביזיה", כלשונם. ובין היתר כותבים: "ופשיטא ופשיטא שהסתכלות באותו מכשיר טמא הוא סכנה גדולה לכל היהדות שלו. ואפילו המסתכל שמה דרך אקראי בעלמא כבר ממיט עליו קרירות באמונה וביר"ש שלו רח"ל, והמרגיל עצמו להסתכל שמה מתרוקן מכל זיק של אמונה ויר"ש וכל חלקה טובה שבו ונהפך למשחית הודו רח"ל. וכבר מפורסם בעולם מתוך הנסיון שהנותן עיניו במכשיר טמא הזה הוא נהפך לבן בליעל פורק עול כו' רח"ל, שומר נפשו ירחק מזה שקץ ישקצנו כי חורבן הוא". ושמעתי ממקור מוסמך שהגר"ש אלישיב מורה להלכה לא לקחת עד לקידושין למי שיש לו טלויזיה בבית, כי חזקתו פסול! ופעם שאלתיו אם מותר למכור טלויזיה לגוי וענה שלא - כי גם לו אסור לראות שם את העריות והכפירה].
ואף "הדברים הטובים" שמוצא הרב ד"ר ברפש, הרי גם גדול בתורה מאוד לא יוכל לבקר בין טוב לרע, והרגש והמבט העכורים מתרבות הגוי מתערב עם התורה שלמד- לבלילה נעכרת ומרופשת שמטנפת נפש בהרבה יותר ממה שתשגבנה.
ומדבר הרב ד"ר כלא יודע מה שכתבו כל הקדמונים [מלבד המשכילים תאבי ההתבוללות] על מעלת ישראל ע"פ גויי הארץ- בנשמתם האלוקית הנעלית משל גוי- שלא עשנו כגויי הארצות- והכוזרי כותב על ישראל כסוג חמישי בבריאה מעל לגוי, ובתניא סוף פ"א על נשמת ישראל לעומת של גוי- "חפצא" בפני עצמו. חיטוט בריגושי הגוי הנחות לא יגרום שום התעלות הנשמה היהודית, אלא הכתמתה במדמנה של תשפוכת עכרירות נפש גויית.
ואאריך קצת בזה- כ"תיקון" להתרפשות בתרבות הגוי שהתפרסם בספר הנידון למעלה: בתפילין של הקב"ה שבחי ישראל באופן מופלג ביחס לגוי- כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה"א בכל קראנו אליו. ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנוכי נותן לפניכם היום. אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרוך. ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ אשר הלך האלוקים לפדות לו עם לשום לך שם גדולות ונוראות לגרש מפני עמך אשר פדית ממצרים גויים. [ותתן את עמך ישראל לך לעם עד עולם ואתה ה' היית להם לאלוקים. [כי שאל נא לימים ראשונים כו' הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו. השמע עם קול אלוקים מדבר מתוך האש כאשר שמעת ויחי] או הנסה אלוקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים ככל אשר עשה לכם ה' אלוקיכם במצרים לעיניך. [וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דיבר לך ולשמור כל מצוותיו], ולתתך עליון על כל הגויים אשר עשה לתהילה ולשם ולתפארת, ולהיותך עם קדוש לה"א כאשר דיבר.
ועוד: שבחי בלעם לישראל, ושבחי ישראל בעלינו לשבח. הוא עשנו ולו אנחנו. ה"עשיה" המיוחדת של נשמות עם ישראל מתבטאת שאנחנו בקירבה מיוחדת לבורא, ובשקיקה להשאר בקירבה זו- ולהגבירה- תמיד. וכתב במהר"ל בנצח ישראל פרק א', וכ"כ באוהחה"ק [שמות י"ט ג'], שטענת האומות שלא יכולים לקבל התורה כי אין הם בדרגא הראויה להיות מושפעים ממנה כראוי. [וביארו בספרים שהעולם הולך ומשתלם מבחינה זו, מעין מה שנאמר על אחרית הימים בישעיהו ב': והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם", ובישעיהו ס': והלכו גוים לאורך ומלכים לנגה זרחך]. ובדרשת הרמב"ן "תורת ה' תמימה": "תחלת כל דבר יש לך לדעת, שכל מה שהנבראים יודעים ומבינים, כולם פירות התורה או פירי פירות שלה, ואלמלא כך אין בין אדם לחמור שהוא רוכב עליו כלום וכו'" עי"ש. א"כ מה שנמסרה תורה לישראל כי היא המתאימה למעמדה הרמה. וזהו שנאמר: תהי' קמ"ז: "מגיד דברו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום כו'" שישראל קיבלו חוקים ומשפטים אשר עושים אותם צדיקים, בהתאם למהותם בתור סוג חמישי בבריאה, כדברי הכוזרי סוף מאמר ה'. [בבריאת נשמותיהם המיוחדת במעשה בראשית, ובבחירת א"א להיות ראש האומה של נשמות אלו, ואכמ"ל]. וז' מצוות בני נח לשמרם שלא יהיו כחיות הארץ כדברי הרמח"ל בדרך ה'. וככל שמתקרבים ימות המשיח, התורה משפיעה מהודה יותר ויותר, ע"כ היו תחילה כל הגויים עובדי ע"ז ובעלי מידות מושחתות במידה נפרזה, והשעשועים של ה"אליטה" של יוון ורומי, באופן חוקי ורשמי, היה לראות בתיאטראות שלהם אנשים נטרפים ע"י חיות וכדומה, ועושים בעבדיהם ככל העולה על רוחם! ובמשך הזמן יותר ויותר קבלו על עצמם חוקי נימוס, אף אם זה חיצונית [ואצל הרבה- המשיך להתפרץ הפנימיות הרעה]. ואחר שהיו כל גויי הארץ עובדי ע"ז, אח"כ נצרות שנוסדה ע"י "שבאבניק" יהודי ו"תלמידיו", השפיעו קצת יותר אמונה באחדות ה' בעולם, וי"א שהוא "שיתוף" שהרמ"א באו"ח קנ"ו ב' פוסק שהגוי לא מוזהר עליו, אף שליהודי הוא יהרג ולא יעבור כמבואר באיגרת תימן לרמ', ושם מבואר שהאיסלם, "תוצרת" של מנהיג הוזה שלימדו סופרו היהודי תורה, אמונתם כבר אינה ע"ז ורמ' שם פוסק שאינו ביהרג ואל יעבור. וכל זה רמוז בפסל נבוכדנצר בדניאל פ"ב שהראש היה של זהב וחזה של כסף כו', שיקרותו של הע"ז הולך ודועך עם המלכויות החדשות, עד לחרס האיסלם ובגאולה: אבן ישראל שוברת סופית את כל אמונות הדמיון, וכלשון הרמב"ם מלכים סוף פי"א בצנזורה, עי"ש כל ההשמטה שגם שתי דתות שקר אלו שימשו ע"י בורא העולם לאיזה ענין תועלת כהכנה לקבלת אמונת ישראל ע"י כל גויי הארץ. וכל כמה שהישראלי יותר שלם בתכונתו הטבעית: תורה ומצוות, כך מרגיש את ריחוקו מהגוי ותרבותו, ושהנשמה יתרה של שבת אחת של הפשוט בישראל שקולה יותר מכל "השגות הקודש" של כל "קדושיהם" המנוזרים. וכל תולדות עולם הן הוכחה לזאת, היאך פשוטי ישראל היו במדרגה היותר נעלית מכל חכמיהם ונזיריהם וקוסמיהם, ותמיד הרעיפו ישראל חסד על הבריות כולם, כשאלה שמנגד גם על אחיהם התאכזרו "לשם שמים", כפי תאוותם. ואכמ"ל.
וצ"ב באותם שני פסוקים הראשונים שבתפילין של הקב"ה: כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה"א בכל קראנו אליו. ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנוכי נותן לפניכם היום, שהרי מה שעונה לעמו ישראל ומה שנתן להם תורת אמת הוא לכאורה מעלת הבורא יותר ממעלת ישראל. וצריך לבאר כפי שכתב הפסוק: וב' דברים אלה שבפסוק הם בטבע ישראל: תפילה ותורה [=רוח ונשמה!]: היו טרם נוצרו לאומה: תורה: אברהם: כי ידעתי למען יצוה את בניו כו':, ותפילה: וישמע ה' את נאקתם כו': רק בזכות התפילה ניצלו כו'. א"כ עיקרים לפני היותם לאומה: וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם כו'!! וע"כ "עטופים" שני פסוקים אלה בפרשה הראשונה של תפילין דבורא עולם, בפסוקים של נתינת החוקים לישראל במעמד ה"ס, שהוא מגילויי חיבת הי"ת לעמו לתת לו לו תורה ומצוות בצורה היותר ייחודית בעולם, בגדר "ישקני מנשיקות פיהו", עי' ביאור הגר"א לשיה"ש על פסוק זה, שכמיהתנו לחזור למצב התקשרות אהבה זו בכל התורה כולה!
והרבה דברים מראים הקשר והשיעבוד הטבעי של ישראל לבורא עולם: אמרם "נעשה ונשמע", ב"ב י' ע"ב חסד לאומים חטאת משא"כ בישראל לבו לשמים, ע"ז ג' ע"א וע"ב שהגוי מבעט ואילו ישראל יוצא נזוף. ומש"כ "אלקים קרובים אליו" הוא גם מצד קירבת ישראל שנענים בגלל הקירבה, בגדר "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת", והיא מידת ישראל שבשעת צרה בורחים אליו ית' כבמשנה כלים י"ז י"ג שכלב הים בורח ליבשה בשעת צרה ע"כ נדון לטומאה כחית היבשה, א"כ קרובים ישראל לצעוק לאביהם שבשמים, "וקרוב אלי בקראי אליו", והקב"ה מתאוה לתפילתם, וכמדרש גבי פרעה הקריב השמיעיני את קולך כו', ואין דבר המראה על קרבת אלקים יותר מתפילה שגדר מצוותה: ולעבדו בכל לבבכם. ובגדר מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים. ועי' דברי הכוזרי מאמר ג' אות ה': על תפילת החסיד. ובגרי"ז שאמנם גם לגוי יש את עיקר ענין התפילה וזעקה, אך "בכל קראנו אליו" נאמר בר"ה י"ח על צבור, וצבור שייך רק בישראל. א"כ ענין ה"גוי גדול" הוא שבצבור יש להם הכח של השריית שכינה היותר גדולה, ככל שיירבו כבמשנה ברכ' ז' ג'. ורש"י בפסוק שובה ה' רבבות אלפי ישראל. וודאי גדר אחר של נשמות המתאחדות להתקשר לשכינה, משא"כ בגוי. ואם בענין ה"כלל" מיירי, א"כ גם בתורה יש את מעלת הכלל כיודע: חרב אל הבדים ונואלו, עי' אוהחה"ק בפרשת מ"ת על ויחן שם ישראל: כאיש אחד כו'. וע" דברי הרמ' בסוף מנין המצוות הקצר בתחילת משנה תורה גבי פורים, וגרי"ז ביאר שהוא שאנו אומרים תשועתם היית לנצח תקוותם בכל דור ודור. וקרוב לשועתם: "ועונה לעמו בעת שוועם אליו"! וראינו זאת בעשרות שנים האחרונות בצורה כ"כ ברורה, בכל המלחמות שהיו בא"י שכשפחדו והתפללו היו ניסים גלויים לעיני כל, וכשלא: אסונות רח"ל. מלחמת ששת הימים ועירק מחד, ומלחמת יו"כ מאידך. וכשהתפללו לבסוף שוב קרו ניסי הצלה. ובמלחמה האחרונה בלבנון שלא התפללו התנהל הכל בשלומיאליות ובקרבנות עד שהתפללו כראוי. ועוד דוגמאות למה שקרוב הבורא לשועתנו כגון שמרן הגר"ש אלישיב נטה למות והרופאים נתיאשו מחייו, והמוני בית ישראל שינו מצבו ע"י תפילתם מקרב לב ונושעו לעין כל. וענייני העולם כולם מתנהלים ע"פ התפילה, כדברי רש"י על "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה"א על הארץ, ואדם אין לעבוד את האדמה". והרבה פעמים גם לא ע"פ הטבע, ובפרט בשל רבים, כמבואר, ושל גדולי ישראל. והרגיל בתפילה לקונו רואה ניסים על כל שעל. עי' דברי גר"ח שמואלביץ מאמר כ"ח על "הרחב פיך ואמלאהו".
וראה היאך פסוקי התורה והתפילה המיוחדות לישראל כתובות בהדדי בפרשה אחת בתפילין של הקב"ה, והוא ענין פלאי, כי מראה שהתורה והתפילה שתי פנים לאותו קירוב פלאי של הבורא לעמו, כידוע מהגמ' נדה ע' ע"ב: מה יעשה אדם ויחכם אמר להן ירבה בישיבה וימעט בסחורה, אמרו הרבה עשו כן ולא הועיל להם, אלא יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו שנאמר כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. תני ר' חייא משל למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו ומשגר לאוהביו ממה שלפניו. מאי קא משמע לן דהא בלא הא לא סגיא. גם מבטאת התפילה לעומת התורה פנים של מעלה, של בורא העולם, גילוי רצונו במ"ת, לעומת פנים של מטה, השתקקות הנפש לפני ואחרי גילויי סודות התורה שהרי ה' חלקי תהילים שחיבר דוד הם כנגד ה' חומשי תורה, התורה מורעף מלמעלה עלינו, יערוף כמטר לקחי, והתפילה והשבח וההודיה עליה: מלמטה! זה לעומת זה! והקב"ה פעל את היצירה שלולא תפיתה אליו א"א להצליח בכלום, ובעיקר בת"ת, כגמ' נדה דלעיל. ובנדר' שחרבה הארץ כי לא ברכו בתורה תחילה, עי"ש הר"ן שהוא ענין השבח וההודיה על זכות התורה. והקד' אגלי טל על השמחה והנאה בה. כל אלה ביטויי נפש נאדרים המשתקפים חזרה מתוך עמל העמל. ע"כ קצת במעלת ישראל ביחס לגוי.
ואחר תיאור כל שפעת אור הנשמה הישראלית ביחס לערל- צע"ג למאוד היאך הרב ד"ר מחפש בכל כוחו להאדיר ולהגדיל את ה"השגות" הרוחניות של גויי הארץ- עד שצריך לקבל גם מהם השראה. וכמעט בכל בעיה ערכית בספר הנדון- על אהבת ה', על גדרי קדושה, על מהות האמונה וכדומה- כותב מה דעת פילוסוף גוי פלוני ביחס לפילוסוף גוי אלמוני. וכששורה עליו המוזה- גם מה כותב משורר ערל אלמוני בענין... וכל זאת מבלי לדון בסוגיא ההלכתית של "לא תחנם"- שאסור לתת להם חן... ומילא עושה זאת עם אחיו היהודי- בצדק תשפוט עמיתיך- אנשים אחים אנחנו. אך להלל ולשבח תרבות ערלים בשביל בני תורה- אם זו לא נקראת התייוונות- א"כ מה נקרא?
ומעיד עליו מוקירו - שכציטט שיר של הגוי --- - "אורו פניו באור מיוחד, עם ניצוץ בעיניו, והמילים פרצו מפיו מאליהן כשירה". זו אחת הפעמים מתוך ארבע: גם כששוחחו על להט האמונה בה', בעולם הלימוד בתורה, וכשהזכיר את מורו ורבו.
ואעיד על עצמי שבצעירותי נתגדלתי - לצערי - בכל רפש הרגשנות הזו, גם כתבתי עצמי שירה, ואזי לא הרגשתי שזה סותר את "רגש ישראל סבא", אלא להיפך: הרגשתי שזו השלמה ותוספת עדכנית לתורה שלמדתי, שמגביהה אותי מעל בני גילי שלא עוסקים בזה. רק כשזיכני הי"ת להתנתק מ"תוספות" אלו, יכולתי להרגיש היאך כל רגש לא ע"פ תורה יש לו השפעה ארוכה וקשה על הנפש. כל יתר- כנטול דמי, עד שהשפיע לרעה גם על התורה שלמדתי. וכל מה שלא הרגשתי זאת קודם- שמרוב הרגשות הזרות אי אפשר לחוש כלום מהקדושה הטהורה. וכך מעידים כל מי שעבר תהליך זה של היטהרות.
וכל רווח שיש במדמנה זו- כנגדו יש אלף ידות הפסד גדול ביותר. ומה יועיל שיאכל אדם המון מאכלים בריאים ומעדני עולם טעימים- אם מעורה בהם אפילו כמות זעירה של רעל קטלני. כל ארוחת המלכים שיאכל לא יועיל כלום- למת... [וכמו בעלי האינטרנט המטונף האומרים (וכותבים!) שחבל להפסיד את הדברים הטובים שיש בו, "וראוי להיזהר" מהדברים הלא טובים- והם וכמעט כל צאצאיהם מנוגעים בחלאה עד למוות-נשמתי ממש! טרגדיה המונית המטואטאת תחת לשטיח- ולדאבוני אני מכיר במגפה מהכי קרובים לי, ופוגעת גם בשולי מחננו החרדי]. והטיפש אומר: "חבל על כל טיפה של תרבות ותועלת שאני יכול ללקט מהאשפתות. ואפילו הרב קוק כתב שיש אורות באופל שאפשר לצרף לאורות הנפש. לא משנה שעוד לא ליקטתי אפילו אחד מאלף אלף אלפי אלפים מאורות הקודש והזוהר המאירים בתורה בלי סוף, כשאור אחד קטן בתורה מאפיל על האור הגדול ביותר שאפשר לסחוט מתרבות הרפש. גם לא משנה שאיני בדרגה של הרב קוק להבחין בנפשי בין אורות הקודש לתעתועי האור של השטן. אך הרב ד"ר לא רק שממליץ על אורות רפש אלה, אלא גם 'עיניו נוצצות כו'' כשהוא מדבר עליהם. והאמת היא - 'אורות' אלה הקורצים באופל - גם הרבה יותר מושכים את לבי מאורות הקודש בטהרתם. מים גנובים ימתקו. האם אמנע עצמי מזה רק כי הרגשת הקדושה שבלבי זועקת מתוך תוכי את מה שזועק החכם מכל אדם במשלי פ"ה: וְלָמָּה תִשְׁגֶּה בְנִי בְזָרָה, וּתְחַבֵּק חֵק נָכְרִיָּה! [עי' מלבי"ם שהכוונה לתרבות גויים]. אגביר תאוות נפשי על חמדת הקדושה הפנימית- ובמקום לאכול ולשבוע ממשנת קל עליון בציון, אחבק ואלקק צואת אבדון חדלון וצלמון של אדמון....
ומתוך קנאת התורה בטהרתה, ללא שום טינה אישית ח"ו, כבן שבט לוי- השבט שנלחם בעובדי העגל ושבט החשמונאים- אראה ללומד הנלבב כמה דוגמאות מהספר הנידון, מה קורה למשנתו של מי שמצרף מדמנה לתורת האלקים, שהקב"ה מונע ממנו כל סייעתא דשמיא להצליח בתורה הנבגדת על ידו- וטועה בדברים שאפילו תינוקות של בני רבן לא טועים בהם. ואיני מתיחס לכל דבר מעוות וטעות שראיתי בספר- כי רבים הם, אלא הבאתי רק כמה דוגמאות עצובות.
בעמ' 39 ואילך
מביע הרב ד"ר התפעלותו ממשנת הרמב"ן יותר מכל חכם בישראל, ושבדרכו הוא הולך כו'. ושהתפעלות זו מבוססת על "מורכבותו" של הרמב"ן, ומביא שתי דוגמאות ל"מורכבותו" זו:
הראשון: בהקדמתו לתורה מתאר הרמב"ן היאך התורה כולל את כל חכמות העולם בתוכה, ושמשה ושלמה השיגו חכמות אלה דרך התורה. ורמב"ן מפרט את החכמות השונות, כפי שנצטט לקמן. והרב ד"ר מתפעל כמה מעריך רמב"ן חכמות אלו שמפרט. אך עם כל התפעלותו, אינו יכול להיות אלא כ"מודה במקצת", דהיינו- את חשיבות החכמות הוא "מקבל" מהרמב"ן, אך את דרך השגתן- מהתורה- הוא אינו יכול, על כן מחפש "להשיגן" במקומות אחרים. קרי: אוניברסיטה וכדומה. דהיינו: הרמב"ן כותב שמתוך התורה אפשר לדעת, למשל, את מבנה הנפש של האדם ותכונות איש ואיש, עם הנהגתו כגון אם גנב וכדומה. ומסיק הרב ד"ר: 1. מכאן רואים כמה הוקיר הרמב"ן את כל החכמות וכמה יש ענין לדעתן. 2. אם א"א לדעת חכמות אלו מתוך התורה - ראוי ללמדן ממקורות חיצוניים.
וטעה [בדבר חשוב שכזה- שהנשמה והחיים תלויים בה!] כמה וכמה טעויות פשוטות:
1. הרמב"ן לא כותב כלל שהחכמות חשובות בפני עצמן שלא כנספחות לתורה מתוך התורה. אלא שהן כלולות בתורה, ומשה ושלמה ידעון מהתורה. כל זה כתב הרמב"ן להפליג בשבח התורה הקדושה. ולא כתב אפילו ברמז שיש ענין לדעת חכמות אלו שלא דרך התורה. ואיני דן מה דעת הרמב"ן בענין באופן כללי- אך ה"מקור" שהביא הרב ד"ר לחשיבות החכמות החיצוניות- אינו אפילו "זכר" למקור... ואם היה מביא את דברי ר' ישראל משקלוב בהקדמתו לפאת השולחן- ניחא. שכותב: "כל החכמות נצרכים לתורה הקדושה וכלולים בה וידעם (הגר"א) כולם לתכליתם". וכמובן: אחר ש"ימלא כרסו בתורה ובמצוות"- כפי שכתב נכד הגר"א בהקדמתו לס' "איל משולש"- ספר על גאומטריה שכתב הגר"א. וכבר נפסק ברמ"א ביו"ד רמ''ו ד' "ואין לאדם ללמוד כי אם מקרא משנה וגמרא והפוסקים הנמשכים אחריהם, ובזה יקנה העולה"ז והעולה"ב, אבל לא ילמדו שאר החכמות, ומכל מקום מותר ללמוד באקראי בשאר חכמות, ובלבד שלא יהיו ספרי מינים". אך מהרמב"ן אין זכר לזה.
2. וגם מה שכתב פאת השולחן שכל החכמות נצרכות התורה, כוונתו לשבעת החכמות- שלא כוללות לא "פסיכולוגיה", ולא סוציולוגיה, וודאי שלא פיוט גויים. ואמנם הרמב"ן מתיחס בהקדמתו גם לנפש האדם- אך ראה סעיפים הבאים שאינו שייך כלל ל"פסיכולוגיה" וכדומה.
3. כל ה"חכמות" המוזכרות בחז"ל, לא היו החכמות החיצוניות אליו מתכוון הרב ד"ר, אלא רמה אחרת לגמרי של הכרה במהות המציאות החומרית. כל מה שמשיגים חכמי הגויים- עד עתה- היא השגה חיצונית של הדברים. חוקי פעולתם הנראים בעין או ע"פ חשבון.
ואאריך קצת בענין זה: בספר ה"חפץ חיים" של ר' ישר עמ' תתשכ"א מביא מהגר"א שביאר "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"- ביקש דוד המלך שה' יפתח את עיניו שיראה רזי המדע איך הם צפונים בפסוקי התנ"ך, לבל יצטרך לרעות בשדות זרים! ולא רק כי רצה ללמוד מהתורה ולא מהגויים, אלא שהנלמד מהתורה היא "חכמה" אחרת מהנלמד מהגויים. הבה נראה קטע מאותם דברי הרמב"ן, שחלקם מובא בספר השלילי עליו אני כותב, בהקדמתו לתורה: "וכבר אמרו רבותינו חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכלם נמסרו למשה חוץ מאחד שנאמר ותחסרהו מעט מאלקים. ואמרו כי בבריאת העולם חמשים שערים של בינה כאלו נאמר שיהיה בבריאת המחצב שער בינה אחד בכחו ותולדותיו, ובבריאת צמח האדמה שער בינה אחד, ובבריאת האילנות שער אחד, ובבריאת החיות שער אחד, ובבריאת העופות שער אחד, וכן בבריאת השרצים ובבריאת הדגים. ויעלה זה לבריאת בעלי נפש המדברת שיתבונן סוד הנפש וידע מהותה וכחה בהיכלה, יגיע למה שאמרו גנב אדם יודע ומכיר בו נואף אדם יודע ומכיר בו נחשד על הנדה יודע ומכיר בו. גדולה מכלן שמכיר בכל בעלי כשפים, [מכאן: ע"פ ביאור טוב ירושלים עם "תרגום מבואר"] ומשם עלה להבנת הגלגלים השמים וצבא כו'. כי בכל אחד מהם יש סוג חכמה אחר השונה מזה של חבירו. ומספר סוגי הבינה שנמסר למשה רבינו קבלו חז''ל שהם חמישים פחות אחד. ואולי סוג בינה זה הוא בידיעת הבורא, ולא נמסר לאף נברא וכו', וכל שערי הבינה שנמסרו למשה רבנו,כולם נכתבו בתורה בפירוש או ברמז, במילים או בגמטריאות או בצורת האותיות, הן באלה שיש לכתוב אותם בצורה רגילה, והן באלה שיש לשנות את צורתן, כגון האותיות הלפופות (=כגון פ' בתוך פ' רגיל, בכמה ספרי תורה) והעקומות (=38 אותיות ו' וכו') וכיוצא בהן (=אותיות גדולות וקטנות מנומרות ומנוקדות הפוכות ותלויות - "זכרון יצחק") או שנרמזו בקוצי האותיות (=תגין) ובכתריהן (=יז' אותיות עיי"ן עם כתר) כמו שאמרו שעלה משה למרום מצאו לקב"ה שהיה קושר כתרין לאותיות וכו' עקיבא וכו' עתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תלי תילין של הלכות וכו' הלכה למשה מסיני,כי הרמזים הללו אינם מובנים אלא ע"י מה שנמסר מפה לפה עד משה רבנו וכו' על חזקיהו המלך: ספר תגי הראה להם, והספר הזה ידוע וכו' ומבואר בו כמה אותיות א' כתובים בתורה עם תגין וכו' ומספר התגין שבכל אות וכו' סודות רבים ועמוקים מאד, אשר ישנם בידיעתם ובפרושיהם וכו' וכי מנין יבוא אליהוא בן ברכאל ויגלה לישראל חדרי בהמות ולוייתן, ומנין יבוא יחזקאל ויגלה להם סתרי המרכבה, הדא הוא דכתיב: הביאני המלך חדריו, כלומר שהכל נלמד מהתורה. והוא שלמה המלך ע"ה שהאלוקים נתן לו את החכמה ואת המדע, את הכל הוא שאב מהתורה וממנה למד עד שידע את הסוד של כל הנבראים. ואפילו את הסוד של כוחות העשבים וסגולותיהם,עד שאפילו חיבר עליהם ספר רפואות, כמו שכתוב: וידבר על העצים מן הארז וכו' וראיתי את הספר "חכמת שלמה הגדולה" מתורגם לארמית וכתוב בו כך וכו': "האלקים הוא הנותן דעת,שאין בו כזב, לדעת איך עומד העולם, ומעשה המזלות, התחלת וסוף ואמצע הזמנים, ואלכסונות הזנבות, ואיך עושים הזמנים את מרוצת השמים, וקביעות הכוכבים, לחות הבהמות וחמת החיות, חוזק הרוחות, ומחשבות האדם, מוצא העצים וכוחות השרשים, כל דבר מכוסה וכל דבר גלוי הנני יודע - את כל זה ידע שלמה המלך באמצעות התורה ואת הכל מצא בה בפירושיה בדקדוקיה באותיותיה ובתגיה כמו שהזכרתי, וכן אמר עליו הפסוק 'ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים' וכו' שהיה בקי מהם בקסמים ובנחושים אשר זאת היא חכמתם וכו' שהיה בקי בכשפים שהיא חכמת מצרים וכן טבע וצמחים הוא חכמתם, כידוע מספר העבודה המצרית שהיו בקיאים מאד בעניני הזרעים ובהרכבת מינים שונים כו' אפילו פלפלים נטע שלמה בא"י וכו' היה יודע עיקר משחיתו (=מבנה) של עולם וכו' מציון נשתכלל כל העולם כולו וכו' והיה שלמה יודע איזה גיד הולך לכוש ונטע עליו פלפלין, ומיד היו עושין פרות וכו'. ע"כ.
ועי' הקדמת רבינו בחיי לתורה שמוסיף עוד דברים נפלאים, ואצטט רק קטע קטן כדוגמא: "וכן מה שכתוב בכסא שלמה: 'וידות מזה ומזה אל מקום השבת ושנים אריות עומדים אצל הידות' (מ"א י' יט') וכתיב 'ושנים עשר אריים עומדים שש על שש המעלות מזה ומזה לא נעשה כן לכל הממלכות' (שם כ'), הידות אשר לכסא ושנים עשר אריים הכל לדוגמא: הידות, הן המדות שבהן נברא העולם (חסד וגבורה) ושנים האריות, שני השרים האדירים הנודעים בשמותיהן (מיכאל וגבריאל) אחד לימין ואחד לשמאל, וזהו שנאמר אצל הידות: ''ושנים עשר אריים" שנים עשר מנהיגים מקיפים את הכסא, שלשה לכל רוח ורוח מארבע רוחות העולם, כי כן סדור הדגלים במדבר שהיו מקיפים את הארון, ומפני זה היה ראוי להקרא כסא שלמה "כסא ה'", ומאין ידע שלמה תכסיסי רם ומתנשא והדורי השררה העצומה והמעלה הנפלאה והרמה אשר בכסא הכבוד, עד שעשה בדוגמתו כסא שלא נעשה כן לכל הממלכות? כל זה ידע והשיג בחכמת התורה! ומאין תבוא לו המלכות להיות מולך בעליונים? אלא מתוך חכמת התורה שהיא מן העליונים! ומצינו שמתוך חכמתו הגדולה שלמד מן התורה חיבר שלשה ספרים והם: משלי ושיר השירים וקהלת וכו' וכו'.
הרמב"ן מדבר על המהות הפנימית של דברים, כדברי המהר"ל בבאר הגולה תחי' באר הששי: "כי לא באו חכמים לדבר מן הסיבה הטבעית, כי דבר זה יאות לחכמי הטבע או לרופאים ולא לחכמים. אבל חז"ל דברו מן הסיבה שמחייב את הטבע וכו'" עי"ש ובעמ' קכ"ח בהוצאה החדשה. ועל חכמת שלמה כתוב "ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם וכו' ויחכם מכל אדם וכו' וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר וידבר על הבהמה ועל העוף ועל הרמש ועל הדגים וכו' "(מלכים א' ה' י'). וודאי חכמה זו היתה מתוך התורה שלמד כפי שכתב הרמב"ן, עם תוספת העמקה ובינה ממה שה' נתן לו לב חכם ומבין וכו', וודאי שחכמה זו התבטאה בידיעת עומק מהות בעלי-החיים, ולא רק דברים חיצוניים, ובדומה לחכמת אדם הראשון שידע לקרוא שם לכל חיה ועוף לפי מהותו הרוחנית ותפקידו בעולם, ודוגמת מה שהשיג הגר"א בחלום שגילה לתלמידו גר"ח מואלוזין אחר הפצרות מרובות, כמובא בהקד' לפי' הגר"א על ספרא דצניעותא: "בזו הלילה בא אלי אליהו וגילה לי ענינים וחידושים נוראים אין חקר בשם י"ב על פסוק "עלו זה בנגב" וכו' והרהרתי בהם קודם ברכות התורה ונענשתי שתכף נתעלמו מעיני ואינם וכו' והשיב: ב"ה שנתגלו לי שנית והמה 2,260 אופנים וכו' שבאופן אחד מהם אני יודע כוחות כל הבריות וכל איבר מה ענינו...!!". ועיין הקדמת הרמב"ם לפי' המשניות על חכמת שלמה שידע למה משמש כל עשב לרפואה וכל דבר בבריאה, (וכ"כ ברש"י מלכים שם: "מה רפואת כל אחת, ועץ פלוני יפה לבנין פלוני, וליטע בקרקע פלונית וכן על הבהמה מה רפואתה ועיקר גדוליה ומאכלה"). ועיי"ש בהקדמת הרמב"ם הנ"ל מד"ה "דע כי הקדמונים חקרו חקירה עצומה וכו' "דברים נפלאים היאך כל דבר בבריאה יש לו תכלית ויש דברים שיודעים תכליתם, ויש שיודעים תכליתם רק בנבואה או כח רוחני מיוחד עיי"ש דוגמאות, והכל בשביל האדם, והאדם תכליתו להיות חכם וצדיק, (וגם חכמי אומות העולם מודים בזה- עיי"ש). ועי' פסח' נ"ו ע"א שחזקיהו גנז ספר רפואות והודו לו, ועיי"ש רש"י: "לפי שלא היה לבם נכנע על חולים אלא מתרפאין מיד"! דהיינו: ידעו לרפאות כל מחלה, אך "הישג מדעי- רפואי" זה לא היה שווה בעיני חזקיהו והחכמים לעומת כניעת לבם להקב"ה! ועי' סוכה כח' ע"א לגבי ריב"ז שלא הניח מקרא ומשנה וכו' תקופות וגימטריות שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים משלות כובסין משלות שועלים וכו'. והרבה ידעו לברוא גולם ע"פ ס' היצירה. ומה קשורה החכמה החיצונית של המדע לכל זה?
4. וכהמשך לדברים הקודמים: כשהרמב"ן מדבר על חכמת הנפש, כוונתו, כמובן, למבנה הנפש ע"פ חכמת הסוד המחלקת את הנפש לחמשת חלקיה, עם ביאור מהות כל חלק. וככל דברי הקבלה, ההבנה האמתית שלהם תלויה באובנתא דליבא- תפיסת הלב הטהור בדברים, וכאר"י ז"ל שירד לשורש נפש האדם ויכל לומר פגמיו ולתקן. אך מה נואלו המחפשים מהות הנפש אצל עלובי הנפש- חכמות הגויים. וכמו אחד שהחליט ללמוד מוסיקה ברמה היותר נשגבה, וקרא מאמר תשבחות על מוצרט ובטהובן, אך כיון שלא היה כשיר ללמוד אצלם- הלך לבתו שבגן ילדים והיא לימדה אותו שיר "השפן הקטן"- ומצא בזה כל סיפוקו, הרי גם זה מוסיקה יקרא...
ובכלל: מקצועות הפסיכולוגיה, סוציולוגיה, וודאי פיוט- הקשר בינם לבין "חכמה" הוא פחות ממקרי. תשאל כל מומחה למקצועות ריאליים- הממלאים פיהם שחוק על שקוראים למקצועות אלה "מדע". ור"ב אפרתי מפ"ת מספר שנכנס לחזו"א ושאלו אם יכול ללמוד פסיכולוגיה כדי להתמחות ב''חינוך'', וענה החזו"א שברש''י על התורה יש את כל הדברים הטובים שיש שם- ויותר, ובלי כל הדברים הרעים ששם! גם הישגי פרויד וממשיכיו- עם כל הסתירות שיש בין השיטות השונות, הרי הדברים הנכונים שם כבר גילו הקדמונים, וכתב כבר ה"שרידי אש" שעל ה"כוחות האפלים" ש"גילה" פרויד כבר כתב ר"י סלנטר 50 שנה לפניו. ועי' ס' "תורת הנפש" של רב וולף, שהפסיכולוגיה המודרנית לא רק כופרת בנשמה האלוקית של התורה, אלא לא יורדת לסוף ההבנה המינימאלית במהות הנפש, שהנשמה האלוקית- חלק אלוק ממעל- היא במאבק תמידי עם היצר הרע, וה"תסכולים" הם כתוצאה של מלחמה זו: לעולם ירגיז אדם את יצה"ט על יצה"ר.
השני: הרמב"ן, לפי הרב ד"ר, למרות שהיטב הכיר במעלת ישראל על העמים- אך גם "ידע" את מעלת הגויים בפרט בצורת עבודתם את ה': וה"ראיה": הנה הרמב"ן בראשית ל"ד י"ג כותב שגוי צריך לקיים את רוב דיני השו"ע חו"מ בתור אחת ז' מצוות בני נח- דינים. והנה מלבד שלהרבה אחרונים אין כוונת הרמב"ן לשו"ע, עי' העמק שאלה לנצי"ב שאילתא ב' אות ג', הרי מה ענין דיני ממונות למעלתם. וכבר הבאנו לעיל בהרחבה ענין "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל- לא עשה כן לכל גוי".
בעמ' 52 ואילך:
"מסיק" שמוסר התורה יכולה להשתנות בכל דור, ו"ראייתו": הרמב"ם כותב בהלכ' דעות פ"א ה"ד: "הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוין אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם בגופו, כיצד: לא יהא בעל חמה נוח לכעוס ולא כמת שאינו מרגיש אלא בינוני: לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת וכן לא יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להן ואי אפשר להיות בזולתן כענין שנאמר צדיק אוכל לשובע נפשו, וכן לא יהיה עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה כענין שנאמר טוב מעט לצדיק, ולא יקפוץ ידו ביותר ולא יפזר ממונו אלא נותן צדקה כפי מסת ידו ומלוה כראוי למי שצריך, ולא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות, וכן שאר דעותיו. ודרך זו היא דרך החכמים כל אדם שדעותיו דעות בינונית בינוניות ממוצעות נקרא חכם".
ובונה הרב ד"ר את הפתרון לשאלה מהותית וקריטית זו – השתנות מוסר התורה- בזה האופן:
1. הרמב"ם כתב דברים שלא כתבו קודמיו. א"כ הוציא מהתורה כלבבו ערכים מוסרים.
2. בישיבות לא קיבלו דרכו ה"בינונית"- שלרמב"ם היא דרך ה'- כי הם קיצוניים בדרכם. ולפי הרמב"ם אסור להיותץ חסיד קיצוני.
3. בחסידות לא קיבלו דרכו- כי החסידות קיצונית בהתלהבותה.
4. מסקנה: אין ערכים מוסריים מוחלטים מהתורה, וכל דור יכול להמציא ערכים משלו- המושפעים גם מערכי ומוסרי הגויים סביב.
5. מסקנה דמסקנה [בהכרח ממסקנתו]: איש איש ומוסר בטנו. "איש לאהליו ישראל"...
ובכל המגדל קלפים הלזה- אין אפילו אחת מהנחותיו נכונות, גם לא "קרוב" לנכונות:
1. הרמב"ם עצמו כותב בריש הלכ' דעות: "לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוין אותם בדרך האמצעית". ובסוף פ"ב שם סיים: "כללו של דבר ילך במדה הבינונית שבכל דעה ודעה עד שיהיו כל דעותיו מכוונות באמצעות והוא ששלמה אמר פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו": הרמב"ם מעיד- ומסתמא כך קיבל מרבותיו- ששלמה המלך ורבי התכוונו בדיוק לכלל זה של בינוניות. האם הרב ד"ר רוצה ללמדנו על הרמב"ם הפוך ממה שלימד על עצמו? ובריש פ"ב דאבות כתב בפירוש המשניות שזו כוונת רבי שם: איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. וכ"כ שם רבינו יונה בשמו. וכ"כ "הלכה למעשה" המג"א ריש או"ח קנ"ו. וכן הביא קיצור שולחן ערוך- הנפוץ בישראל יותר מכל- באורך בסי' כ"ט. וכן העתיק המ"ב ריש סי' קנ"ו. א"כ מזמן שלמה המלך עד רבי ומרבי עד הרמב"ם ומהרמב"ם למג"א והמ"ב- זו היתה הוראת ההנהגה בכל ישראל ובכל הדורות! זה ששקספיר לא הביא כלל זה במחזותיו- לא גורע ממנו כמלא נימא...
2. בלבל בין בינוניות במידות- עליה כתב הרמב"ם, וניסה לעשות "בנין אב" לשאר ענייני עבודת ה'. כל הדברים שכתב הרמב"ם הם במידות גרידא. היעלה על הדעת שהתכוון לעבודת ה' בכלל- עליה נאמר "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי", והרי כתב הרמב"ם היאך נהגו האבות הקדושים במו"נ ח"ג פנ"א ונ"ב- שהיו דבקים בה' ב"קיצוניות" נוראה בלא הפסק, לא משיחים דעת אף בשעת מלאכתם ושיחם עם בני אדם. והגבירו האהבה והיראה בלבבם ב"קיצוניות" מבהילה. ודקדקו- ובעקבותם כל גדולי ישראל מעולם: מרשב"י וכל התנאים ואמוראים, עד לח"ח וחזו"א- בכל דקדוקי המצוה ב"קיצוניות", ועמלו בתורת ה' ב"קיצונית" [רשב"י: 13 שנה ללא הפסק! איזו קיצוניות!]. ועשו כל מעשיהם לש"ש ב"קיצוניות" נוראה! והספר על הרב ד"ר עצמו מביא בתחילתו מה שכתב הרמב"ם על אהבת ה' בהלכ' תשובה פ"י: "וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני וכל שיר השירים משל הוא לענין זה". "קיצוניות" כזו ראית מימיך? והחזו"א אמר [ועל זה הדרך כתב באיגרתו] שמי שאינו שואף לקיצוניות בעבודת ה' – חסר לו הא"ב בעבודה! הרי אותו המס"י שבפי"ג כותב בגנות הפרישות המרובה הרעה- מהדברים הנצרכים, הוא הכותב במידת הנקיות בפי"א דקדוקים עד הקצה האחרון בהלכה ובהנהגה- וזו רק המידה השלישית מתוך עשר, כשב"טהרה" כותב: "שאפלו אחרי התנהגו בפרישות, דהינו שלא יקח מן העולם אלא ההכרחי, עדין יצטרך לטהר לבבו ומחשבתו, שגם באותו המעט אשר הוא לוקח לא יכון אל ההנאה והתאוה כלל, אלא תהיה כונתו אל הטוב היוצא מן המעשה ההוא על צד החכמה והעבודה"! וזה עוד לפני "חסידות" "ענוה" "יראת חטא" ו"קדושה", כשב"קדושה" האדם השלם ה"קיצוני" דבוק באלוקיו בכל מחשבה דיבור ומעשה! והוא כבר בהקדמתו כותב כדבר פשוט: "האהבה גם כן, אם לא נשתדל לקבע אותה בלבבנו בכח כל האמצעים המגיעים אותנו לזה - איך תמצא בנו? מאין יבוא הדבקות וההתלהטות בנפשותינו עמו יתברך ועם תורתו, אם לא נשעה אל גדלתו ואל רוממותו אשר יוליד בלבנו הדבקות הזה? איך תטהר מחשבתנו אם לא נשתדל לנקותה מן המומין שמטיל בה הטבע הגופני? והמדות כלם הצריכות כל כך תקון והישרה, מי יישרם ומי יתקנם, אם לא נשים לב עליהם ולא נדקדק בדבר דקדוק גדול?". ועוד בהקדמה: "היראה - היא יראת רוממותו יתברך, שיירא מלפניו כמו שיירא מלפני מלך גדול ונורא, ויבוש מגדלתו על כל תנועה שהוא בא להתנועע, כל שכן בדברו לפניו בתפלה או בעסקו בתורתו". ועוד שם משפט "קיצוני" שאין כמוהו [וא"א לחשוד את הפייטן ומחזן הרמח"ל על סגירות יתירה...]: "שכבר התאמת אצל כל חכם צרך תמימות העבודה וחובת טהרתה ונקיונה, שזולת אלה אינה נרצית ודאי כלל, אלא נמאסת ומתעבת"! אצל כל בר בי רב דחצי יומא בעם ישראל ידוע: השאיפה לשלמות [=קיצוניות!] היא תפילת האם על בנה מיום לידתו, ראה מה מתפללת האם על בנה בשעת הרצון המרגשת של הדלקת נרות: "וזכני לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים, אוהבי ה', יראי אלקים, אנשי אמת, זרע קדש, בה' דבקים, ומאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים ובכל מלאכת עבודת הבורא". היש בקשה "קיצונית" מזו בעולם? ולא כלול בה אפילו קורטוב אחד של מילטון ושייקספיר... אולי הרב ד"ר שידרג את התפילה למען אשתו...
ואפילו במידות- במידות הטובות, משמע מהרמב"ם שאין הקיצוניות שלילית, אלא אדרבא, שבהלכה ה' כותב שחסידים ראשונים היו מטים דעותיהן מדרך האמצעית כנגד שתי הקצוות- כגון מתרחק מגאוה עד הקצה האחרון. א"כ במידות הטובות זה "הידור מצוה" וחסידות להתרחק מהבינוניות לקצה! ובפרק ב' ה"ג כותב שבגאוה חייב להתרחק עד הקצה האחרון [ועי' נו"כ המיישבים מה שנראה לסותר לפ"א שזו חסידות], ובכעס ראוי להתרחק עד הקצה האחרון. כך שגם לא נשאר שום מידה טובה שאין לשאוף בה לקיצוניות, אלא רק בהנהגות ששתי הקצוות שליליות בהן- כקמצן ופזרן- אזי הדרך המחוייבת היא הבינונית!
3. עי' סעיף הקודם.
4. כל מילה- מיותרת. וזה שהרב ד"ר בחר לעצמו מסלול עקום המנוכר לדרך כל גדולי ישראל מעולם- שכולם התגדלו בתורת ה' בלבד- שהיא ה"מרוממתו על כל המעשים" [אבות ו'] [ורק היו שהוסיפו עיון ברקחות טבחות ואופות הנצרכות- כדלעיל] בגין זאת- להצדיק דרכו המעוותת- המציא שאסור לפי הרמב"ם להיות קיצוניים בעבודת ה', ושמוסר התורה יכולה להשתנות ח"ו. כאילו שמוסר החיים של הח"ח והחזו"א היו שונים מגדולי דור הגר"א, ולמעלה בקודש- ראשונים וחז"ל. הרי כל מוסר האחרונים נבנה רק משל הראשונים! [ואם יהזה הרב ד"ר ויאמר: אני הולך בדרכי הגר"א שלמד ג"כ חכמות כו', הרי מבלי להיכנס להשוואות מביכות, אנו שואלים שאלה אחת: האם מצא בכל ספרי הגר"א- או משהו מתלמידיו בשמו- שציטט- כרב ד"ר- מאיזה סופר, משורר או כופר ערל, או אפילו משהו מהפילוסופיה שאמנם למד וזרק- מלבד שני הדברים שמצא בהן תועלת [וקילל פילוסופיה זו קללה נמרצת ביו"ד קע"ט י"ג: "והפילוסופיה הארורה היטתו ברוב ליקחה כו'"]?
גם צ"ע בדרכי ההסקה של הרב ד"ר- מלבד טעויותיו בהבנת הרמב"ן- שעל כל טיעון מהמובאים לעיל כתב בדרך אפשר : "אולי" וכדומה [וזו הנהגה מצויינת- למד לשונך לומר איני יודע]. אך אחר כל הספק ספק ספק ספיקא- מגיע למסקנה "ודאית" על דברים העומדים ברומו של עולם...
רק ברצוני להראות קצות דרכי הרב-המתורבת:
עמ' 85- הרב ד"ר מודה שכשהוא בא לפסוק הלכה- שאולי הוא מושפע מהרפש שמתעסק בו ["מדברים חיצוניים שהכרתי"], וממשיך: "אני משתדל להתמודד עם החשש הזה בבדיקה מחמירה, אבל אינני חושב שחלק מההתמודדות המחמירה הזאת היא הסתייגות טוטלית מכל מה שבא מבחוץ. יש אנשים, גם גויים, ששליחותם בהיסטוריה היא שליחות של יצירה- יצירה ספרותית, יצירה מוסרית. אנשים שאתה רואה בהם גדלות, גדלות הנפש, גדלות מוסרית. איך אפשר שלא להתפעל מסמואל ג'ונסון? אדם שהתחיל ברפש הלונדוני, והגיע לרמה של גמילות חסדים, שהלוואי ואני הייתי מגיע אליה. וכי עלי להתעלם מכך רק בגלל שהוא היה גוי? כמה שיחות מוסר גלומות בסיום שירו של רוברט פרוסט על אודות עובר אורח העוצר ליד יער בערב מושלג... ובאיזה ריכוז ועוצמת שלוה! איזה שגב איזו יראת שמים והתמסרות משתקפים בשורה הנפלאה החותמת את הסונטה של מילטון על עיוורונו! מדוע עלי להתעלם מכך?".
הבה נתבונן באותו שיר ה"מוסרי" של פרוסט. השיר מתאר איך עצר אדם את סוסו ליד יער המתמלא שלג בלילה חשוך. ה"כמה שיחות מוסר" גלומות, לפי הרב-המתורבת, בארבע שורות האחרונות של שיר זה, שאתרגם בשבילכם מאנגלית [אפילו בחרוז!]:
היער מקסים, חשוך ועמוק
אך יש לי הבטחות שצריך לקיים אותן
וקילומטרים לילך טרם אישן
וקילומטרים לילך טרם אישן [הכפילות: במקור]
נחמד מאוד מבחינה פיוטית. אך גם אם נבאר שורות אלו כאילו התכוון המשורר לדבר הכי מוסרי ששייך: שאדם צריך לוותר על התענוג הרוחני האישי שלו בגלל חובות לחברה שהוא מחוייב לה כל זמן שהוא חי, הרי שורה אחת במסילת ישרים פרק א' מקפלת בתוכה רגש מוסרי יותר בהיר וחותך ואמתי מרבבות שירות כאלו של פרוסט ושאר חבריו הנערצים ע"י הרב ד"ר. אם יש לו בעיה שהוא יכול ללמוד מוסר רק דרך כלי הביטוי הרגשניים העכורים של גוי מנוכר מכל רגש קדושה יהודית- זו בעייתו האישית, אך מה אשמים בזה אלפי תלמידיו [כפי שכותב רב סבתו שיש לו] היכולים לקבל לקח מוסרי ישר מהמקור הקדוש ולא בכלים השבורים של גוי ירוד- כמה רגשן שיהא. וכמו חולה שיכול לקבל אוכל רק דרך אינפוזיה שמתהדר על אלה שאוכלים דרך הפה...
אח"כ מודה שעולם הספרות, בפרט של ימינו, מלא טינופת וצריך להיזהר מה לקרוא, וגם אחר שנחשף למה שמותר- להיזהר מה הוא קולט וכיצד. ועם כל הזהירות הנצרכת- יש דברי חכמה שאפשר להשיג מהעולם החיצון. למרות שזה מושג מעורפל ואמביוולנטי [=רגשות סותרות], "צריך ללמוד מה היא חכמה, מה קשור לחכמה, מה בכלל לא חכמה, אבל אני חושב שיש דברים שהם משמעותיים".
זאת אומרת: בין דף גמרא אחד לשני- שהרי הכי חשוב, לדעת הרב ד"ר, ללמוד גמרא- כיון שאולי יש גם דברים משמעותיים ברפש הגויי, על כן מוטל על הלמדן הנלבב לנקוט בצעדים הבאים:
א. למיין את הקצת אוכל מהרבה הפסולת והרעל- של זימה וטינופת הגרועים פי אלף- כלשון הרב ד"ר- מסתם סיפור טינופים מ1856 על אשה שבגדה בבעלה- שהסופרים מאז כותבים "לא רק בתור סיפור, אלא בתור תיאור והנחיה והדרכה". כמה רעל תבלע עד שתגמור למיין את האוכל? זו היא שאלה משנית...
ב. גם הקצת אוכל הפחות מורעל- צריך להיזהר מה הוא קולט. דהיינו: "לברוא" מסננת נפשית הקולטת רק את האוכל הבריא.
ג. גם צריך להיזהר כיצד הוא קולט את "האוכל המסונן". דהיינו: לא כל פואמה ספרותית לקחת ברצינות כמו מסילת ישרים. "תמציא" גם "מדחום" המודד את החשיבות של כל נעירת גוי לדעת היכן לסווג אותה במערכת הערכים וריגושים בתוך לבך. תהיה פרופסור לדעת היכן לשייך את כל אחד מ"אבות המזון" שבלעת...
ד. אך גם מיון זה לא יעזור- אם לא תלמד קודם מהו האוכל הבריא אותו כדאי לאכול.
ה. גם צריך ללמוד "מה קשור" לאוכל זה
ו. וצריך ללמוד מה לא נחשב אוכל.
דהיינו: "בין הסדרים" חייב הלומד התמים הרוצה לטעום בנוסף לארוחת המלכים שכבר אכל גם קצת אוכל פיקנטי - אך מעורב היטב עם רעלים ממיתים- חייב להיות גאון/מבקר ספרות/בעל דרגה מוסרית נעלית שלא יגלוש לרעל/מומחה לנפש/מומחה לספרות/מומחה גדול במוסר/בעל שליטה עצמית/אנליטיקן מזהיר- כל זה כדי שיוכל לטעום- אולי- קצת מאותו מאכל פיקנטי- בתקוה ובתפילה דלא התערב גם בהם שום רעל- ושיהיה בסוף טעים...
והרי הרב ד"ר עצמו- אחר כל מה שעבר- אינו בטוח שארוחותיו המורעלות לא משפיעות על נפשו- ואנחנו בעניינו ראינו בעליל שאמנם השפיע מאוד- אם כן מה יאמרו אזובי הקיר. "השם סם לפני בהמת חברו כו'".
ואם נעשה "סדר ספרותי" במכבסת המילים שאמר, יצא משהו כזה:
א. בהחלט יתכן שהרפש שעסקתי בו השפיע על פסיקתי התורנית שלא תהא כהוגן.
ב. אני משתדל להתמודד עם החשש של השפעה זו בבדיקה מחמירה. - האי אולי גם ה"בדיקה" מושפעת מהרפש? הרי אין אדם רואה נגעי עצמו. ואין אדם רואה חובה לעצמו. ואין לו רב שהוא כפוף לו שינתבהו מתוך רפשו. גם מודה ש"משתדל"- משמע שלא בטוח שמצליח, האם הפסיק לפסוק בגלל זה? כנראה סובר: מכסימום אפסוק ע"פ רוח סמואל ג'ונסון שהוא המודל שלי לחיקוי בכל ענייני חסד בין אדם לחברו. מה משנה אם זה לא מתאים בדיוק לרוח השו"ע שקשה לי להשיג בטהרתה?
ג. למרות שאני חושש שהרפש משפיע על התורה שלי שלא תהא כהלכה- ואני משתדל להתמודד עם זה- אך אין זה מבטא הסתייגות טוטלית מהרפש. שהרי יש גויים שמעשירים את העולם- ואת נפשי- ביצירתם הספרותית והמוסרית. יש בהם גדלות הנפש והמוסר. כסמואל ג'ונסון שמדרגתו בגמילות חסדים מעלי- ואני מתפעל ממנו. - דהיינו: מתחיל בזה שהוא לא חושב שהשפעה זו על התורה וההתמודדות שלו עם זה היא הסתייגות טוטלית מהרפש- וגומר בהתפעלות מגוי בעל חסד ומעוד גויים עם גדלות נפשית ומוסרית.
בעמ' 143 ואילך כותב על אלה הגדולים ממנו ללא שיעור- החזו"א והראי"ה קוק- ששניהם טעו ביחס לחילוניים. החזו"א כתב עליהם שהם "תינוקות שנשבו", והרב קוק כתב שבפנימיותם הם מרוממים ושואפי אמת וקדושה. נו. לימוד זכות כזו על החילוניים קשה למצוא בין כל גדולי ישראל. הגרש"א אלישיב זצ"ל למשל אוחז שבימינו אינם תינוקות שנשבו כי יכלו לדעת מהתורה. א"כ מה יכול כבר לחדש לנו הרב ד"ר ע"פ קריקגור/מילטון כו' בסוגיא זו? תפוס בכסא: שהחזו"א והר"ק "ביזו" את החילונים הנכבדים- החזו"א עשה אותם אינפנטיליים מגודלים, והר"ק עשה אותם מטומטמים מושלמים שלא יודעים מה שבלבם- המה אומרים שהם כופרים בכל י"ג העיקרים- אך הר"ק ותלמידיו התמימים מנסים לשכנע אותם שאינם יודעים מה הם מדברים - והמה באמת מאמינים בני מאמינים... ואם לא היינו רואים זאת בעינינו לא היינו מאמינים שאפשר להתדרדר דרך חלאת הגויים לכזו טפשות. הרי אם החילוניים לא אימבציליים, ואם הם לא מאמינם בפנימיותם - הרי שהם פושעי ישראל מהסוג הכי גרוע- אפיקורסים שאין להם חלק לעולה"ב- כדברי הרמב"ם בפיהמ"ש, וכדבריו בסוף המו"נ שאחד בלי דת הוא במעלה פחות מאדם- ויותר מקוף רק כי צורתו צורת אדם... באים שני גדולי עולם לנסות ללמד עליהם זכות ולא להוציאם מכלל ישראל לחלוטין- ובא בוגר תרבות הגוי ומלמדנו: צריך לכבד את החילוני היאך שהוא. אל תהפכהו לשוטה מסכן, כי הוא יודע מה הוא עושה- ויש לו מספיק מעלות להעריך אותו עליהן מלבד התורה והאמונה והמצוות. והרב ד"ר לשיטתו שרפש גויי יכול להמריאו לגבהי מרומים- א"כ החילוני המצוי הוא לא גרוע מהגויי המוסרי/יצירתי/גדול נפש וכו'.
