פרק ב
א) חוקי האבל והבכי שנקצבו למי שמת לו אחד מקרוביו. אין כל ספק כי הם מסכימים עם חוקי הבכי המוסרי והשכלי. כי רחוק לומר שחוקי הדת [שעל פיהם נחקקו חוקי האבל והבכי], יתנו תוקף ועוז להבכי הטבעי. וכפי מהלך הענין, הנני רואה כמו חובה לעצמי, לבאר הענין הזה. דבמבט ראשון נראה דהבכי על מי שכבר מת נכנס תחת גדרי בכי הטבע. ואולם בנתינת לב לזה נראה דיש למצא בזה הדרך הישרה, ולהראות שאמנם כן הוא. שאבל והבכי מסכימים עם הבכי המוסרי. ורק שיש מתחילה לבאר דלבד דחוקי האבילות סותרים במבט הראשון לחוקי הבכי המוסרי והשכלי. עוד יש בזה כמו פליאה עצומה. דמודעת שכמו שיש מצות האיבול והבכי, כן יש גם מצות ניחום אבלים. ובהשקפה ראשונה נפלא הדבר מאד. דהלא התנחומין והאבל הם שני הפכיים. דהאבל הוא צער ויגון. והתנחומין הוא להיפוך שעשוי למטרת הבלגת הצער והפגת היגון. והסרת האנינות. ושניהם באו בחיוב מוסריי. כי על האבלים מצוה להתאבל. ועל המנחמים לנחמם. והוא ענין מפליא מאד. וראוי לעמוד על הבנת הענין הזה. כי לוא היו האבל בטבע והתנחומין מצד מצוה, כי אז היינו אומרים, כי לאשר האיבול מונח בטבע, ע“כ באה המצוה על המנחמים, שיראו לחזקו ולנחמו להפיג צערו, ולהבליגו על יגונו. אבל אחרי ששניהם באו בתורת מצוה, ועל שניהם רובץ חובת המוסרי, יש מאד להתבונן בזה: ואמנם להגיע להבנת הענין הזה, יש מתחילה להתבונן על עצם האבילות והבכי. שגם בלא הקדמת החקירות הנ”ל, יש מקום להתפלא ע“ז. אחרי שלא נעלם מכל איש מבין, שעפ”י השקפת המוסרית יסוד החיים הוא החיים הנצחיים, וכמאמרם ז“ל הילודים למות. אחרי שידענו דמתחילת לידת האדם הוא מתנועע אל המיתה, וכי כל רגע ורגע פועל פעולת המיתה וע”כ יש לדעת כי המתים לחיות. כי זהו תכלית החיים. וע“ד מה יעשה אדם ויחי' ימות. וכן מצינו כמה אנשים אלהיים שהערו נפשם למות. ועוד קוו כל ימי חייהם אל מיתת ישרם כזאת. לאשר ידעו כי שם הוא החיים האמיתים והנצחיים. וא”כ לפי"ז מה מקום יש לאבל ולבכי. ולא עוד אלא שהאבל והבכי, הבאים על מיתת האדם נראים כמו סתירה עצומה לרעיון זה. וכמו שמכהים ומכבים זיקי תקות הנצחיות. כי לולא זה מדוע יבכה ויתאבל על קרובו שהלך לעולם שכולו חיים וכולו טוב:
ב) אמנם גם לבד זה יש להתפלא בענין זה עוד מעין פלא הזה. מודעת דפק“נ הוא אחד מהדברים היותר נעלים ורוממים, עד כי היותר מצויינים וגדולים באומה, הם מחוייבים עוד יותר להזדרז בזה, וגם לחלל את השבת ואלפי אנשים ת”ח מחוייבים לחלל שבת, בעד חיי יום אחד של האיש הישראלי, והלא י“ל דג”ז הוא כעין סתירה למושג החיים הנצחיים, דכיון דהמושג של החיים הוא החיים הנצחיים, א“כ מדוע זה ישתדלו כ”כ בעד חייו הזמניים. ואולם באמת כל העניינים האלה נוסדים על חוקי המוסד ויסודי ידיעת טבעי החיים, ומכל אלה יש עוד לקחת למוד ולהוקיר את החיים הנצחיים, ונהפוך הדבר כי מה שהוקירו את חיי הזמן הוא רק, יען כי ע“י חיי הזמן מגיע לחיים הנצחיים, ע”כ במדה זו שיש להוקיר את החיים הנצחיים, במדה זו יש גם להוקיר את חיי הזמן, אחרי כי רק ע“י החיים הגבולים יבא אדם לחיים הנצחיים, וזהו שהגדילו מאד הענין של פק”נ, אחרי דהחיים הזמניים מתייחסים לחיים הנצחיים:
ג) והדברים האלה יפיצו אור גם על הליכות הענין של אבילות ותנחומי אבילים. דהנה מודעת דגבולי אופני הפעולה וצמצומי עתותי‘, הם לאות נאמן על יקרת תכלית הפעולה, כי הפעולה שהיא בעצמה נוגעת בנפש הפועל, פעולה כזאת עפ"י רוב נגבלת ונמדדת ומצטמצמת בעתות ידועות. ופעולה שאינה רבת הערך, ואינה נוגעת בנפש הפועל, אין להקפיד גם על גבולי אופני העשי’ ועל זמנים מיוחדים. כי סמי הרפואה הנעשים בעד חולה מסוכן שנוגעים לנפשו, משתמרים גם כמות הסמים במדה ובמשקל, ועתות שתיית הסמים, ואם לא ישמור את המדה המצומצמת, והזמנים הקבועים, יכול ג“כ להסתכן מזה, כמו מהעדר הפעולה לגמרי. וכ”כ החולה בעת שיחל לשוב לבריאותו שיש לו להזהר לאכול להשיב את נפשו מעט מעט, יש לו כ“כ להזהר מאד בכמות האכילה ובאיכותה ובזמנה האכילה, הכל כפי פקודת הרופאים, בעת שהאכילה להבריא אינה משתמרת ונזהרת בכל הפרטים האלה. וע”כ יש לדעת מזה, שהוא כלל נאמן, כי כל פעולה נכבדה העשוי' לתכלית נשגב, גם שעורי מדת איכותה וכמותה, הם נכבדים ויקרים מאד, שיש לדקדק בהם מאד ובהעברת הגבולים יש חשש סכנה:
ד) ומעתה אם נאבה לשער פעולת עצם האבילות, עד כמה שהיא נכבדה, וערך תכליתה, יש לדעת כל זה, ממה שאנו רואים, עד כמה שדקדקו מאד בשעורי' ומדותי' בכמותה ואיכותה, וכמש“א במו”ק (כ“ז ע”ב) שלשה ימים לבכי ושבעה להספד ושלשים לגיהוץ ולתספורת מכאן ואילך אמר הקב“ה אי אתם רחמנים בו יותר ממני. והידעה הזאת היא עוד רק ידיעה כללית ושטחיית, שמגבולי הבכי והאבילות יש לדעת בכלל יקרת ערך האבל והבכי. אמנם כאשר נחדור עוד בפנימיות פרטי הענין, לדעת מהו באמת מטרת ותכלית הבכי והאיבול? ומדוע יש לשמור בהם כל כך הגבולים? ומהו ההפסד מהעברת הגבולים? כאשר נעמוד על כל זה נראה, שכ”ז הוא יען שראו להכניס את הבכי שיהי' מפעולות המוסריות, היינו שיהי' בכי מוסרי ושכלי, ע"כ העמידום על הגבולים והתחומים האלה, שנתגבלו ונתחמו כפי גדרי הבכי השכלי, כי ראו שהבכי המוסרי והשכלי יכול להגיע רק עד הגבולים האלה, ואם יעברו [הבכי והאבל] את הגבולים האלה, אז לא יכנסו עוד תחת גדרי הבכי השכלי, וישובו להיות בכי ואיבול טבעי, שראו להרחיק מזה את בני ישראל, שהם צריכים להיות במדרגה רמה כזאת, שכל פעולותיהם תהיינה פעולות מוסריות ודתיות, ולא פעולות טבעות וגופויות:
ה) ולדעת במה גדול כח של הגבולים האלה, להראות שהבכי והאבל נוסדו כפי חוקי הבכי והאיבול המוסרי והשכל, נסביר הענין עד“מ. מודעת שההורים העשירים המשיאים את בנם ממקום רחוק, בעת שהבן נוסע עם רעיתו לבית אבי', ולוקח ברכת הפרידה מהם, אז תרדנה עיניהם דמעות כמים, אם אמנם שידעו מראש שאחרי הנשואין יסע מהם למקום רעיתו, והם השתדלו בעצמם להשיאו משם על תנאי זה, בכ”ז הוא כמו ענין טבעי, שבעת שמשימים אל לבם שעוד מעט ובנם אהובם זה שנתגדל אצלם ונפשם קשורה בנפשו, יסע עתה מהם, מבלי משים יבכו, ואם נתבונן היטב נראה כי גם בזה יש כמו ענין מושכליי ומוסרי, כי הלא הבכי ההוא יהי' רק בשיעור וקצב, כי רק בעת הפרידה תדמענה עיניהם, ואחרי זה בכל עת שיזכרו שהבן בא למטרתו ותכליתו, ישישו וישמחו. ואולם ההורים שבנם נוסע מהם במקום שיודעים שמכאובים רבים עלולים לבא עליו לרגלי נסיעתו זאת, והוא נוסע באונס ובהכרח למקום שמכריחים אותו, או שבורח מאיזה עלילה, וההורים מלוים אותו, אז לא לבד שבעת הפרידה יבכו מרה, כי גם אחרי זה בכל עת שיזכרו מנדידותו ישפכו נחלי דמעות. והנה בעת רגעי הפרידה אין הבדל בין הורי הבן הנוסע לאשרו להורי הבן הנוסע לאסונו, כי שניהם בוכים ומורידים דמעות, אבל ההבדל הוא בהמשך זמן הבכי, דעל הבן שנוסע למחוז חפצו יבכו רק בעת הפרידה, ואח“ז יתנחמו בזה שיודעים שהגיע למטרתו. אבל הנוסע באונס לרגלי אסונו, הם הולכים ובוכים בתמידות. הננו רואים מזה, שגם הבן הנוסע למחוז חפצו ג”כ יבכו ההורים, ואולם הבכי הוא במדה ובמשקל, ומעורב בזה בכי והעדר הבכי, ושניהם באים לתכלית נשגב, כי מציירים ערך התקשרותם של ההורים והבן והצלחת הבן מנסיעתו זאת, כי הבכי מצייר התקשרותם אליו, דאם לא יבכו יתראה כאילו איננו בנם, או שהם אכזרים כיענים שלא ידעו מאהבת ההורים לבניהם. וההתאפקות אח“כ מלבכות, מורה מצבו של הבן שם, דמשום שהם יודעים שהוא שם מאושר ומוצלח, ע”כ אינם בוכים, ועוד ישמחו במתנת חלקו זה, ואם יבכו באמת גם אחרי זה, יהי' מקום לחשוב שקרה לו שם אסון, אחרי שהם בוכים כההורים האומללים שבנם סובל שם הרבה, וההכרח והאסון העתיקוהו מביתם. וא“כ הבכי הוא כפי ערך ההתקשרות, שהבן הי' מקושר להם, והעדר הבכי אח”כ הוא מצידו, משום שיודעים ששם מצליח מאד:
ו) ההשקפה הזאת כצביונה וכתוארה, יש להשקיף גם על הבכי והאבל וגבולותיהם, דהבכי והאבל הוא מצד ההתקשרות של הנפש והגוף, וחיי הזמן עם חיי הנצח. והגבולים של העדר הבכי, הוא מצד החיים הנצחיים, כי באמת התכלית האמיתי, הוא החיים הנצחיים. ואולם אין לשכוח כי רק ע“י החיים הזמניים, מגיע לחיים הנצחיים, וכל יום ויום מימי חיי הזמן גורם לו חיי נצח, ולזאת יש לו לדאוג בעד חיי הזמן, עד שהגדילו מאד הענין של פק”נ, כי כערך יקרת רוממות מעלת החיים הנצחיים, כערך זה יש להוקיר גם חיי הזמן, אחרי שרק על ידם מגיע לנצחיותיו וזהו המקום של האבל והבכי, כי בערך התקשרות הנפש עם הגוף וחיי הזמן עם חיי הנצח, בערך זה יש מקום להתאבל ולבכות גם על חיי הזמן [כההורים שבוכים על פרידת הבן גם בעת שנוסע למקום הצלחתו], ואולם אחרי שסוף סוף התכלית האמיתי הוא חיי הנצח, ע“כ שמו גבולים ותחומים על ענייני הבכי והאבל, שהוא רק כפי ערך ההתקשרות, וכפי שידעו זאת לשער ברוח קדשם. ומי שעובר את הגבולים האלה ובוכה יותר מדאי, הוא אות שאינו מבין ומשיג את הנצחיות, וחושב את המות לביטול היש ולאיבוד מוחלט, ואינו מבין כלל גדר המיתה, שזהו אחד מעקרי הדת. וזש”א ז“ל (שם. שם) כל המתקשה על מתו יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה. כי כזה הוא מראה לדעת, שהוא בוכה על מין מיתה אחרת, ולא על המת הזה שמת רק מחיי הזמן וחלף ועבר לחיי הנצח, ומבכייתו נראה שחושבו למת אחר, למת שמת מיתה נצחיית, א”כ איננו בוכה על המת הזה האמיתי, רק על מת אחר, ולז“א הוא בוכה בפועל בינוני, כי גם עתה הוא כבוכה על מת אחר [וממילא יענש עי”ז מדה כנגד מדה, שימות אצלו מת אחר, וכמו שמביא שם העובדא עייש"ה] ולא על המת שיש לו לבכות:
ז) ומבואר מזה, שהגבולים האלה לבכי ואיבול, הם יקרים ונחוצים מאד, דאם לא יבכה כלל, הוא אות שאינו מבין תכלית וערך חיי הזמן, ואינו יודע ומרגיש שכל יום ויום מימי החיים הגבוליים, הוא יקר ונעלה, ויש לו חלק בנצחיות, ואם הוא בוכה יותר מדאי, מראה כי אינו מבין להוקיר את החיים הנצחיים, אחרי שבוכה יותר מהשיעור שניתן לבכות, כי הלא גם השעורים שנתנו לבכי הוא רק מצד התקשרות הנפש בהגוף וחיי הנצח בחיי הזמן. וזהו הענין שבשבת אין אבילות, כי שבת שמקורו הוא ברוחניות ונצחיות, אין מקום אז כ“כ לזכור מהגוף וחיי הזמן, וזהו גם הענין מה שבכה”ג אינו נוהג אבילות ואנינות כי לפי ערך קדושתו ורוחניותו, אין לו מקום להתאונן ולהתאבל, וכמו שדרשו בסנהדרין (י“ט ע”א) מן המקדש לא יצא מקדושתו לא יצא. כי לפי ערכו תחשב הבכי' ליציאה מן הקדושה והנצחיית:
[נאד של דמעות]
