ערבות

 כמו שבפרשה יהודה ניגש אל יוסף והויכוח בין האחים נעלם, כך גם ההפטרה של הפרשה מדברת על חיבור בין השבטים -

וְאַתָּה בֶן-אָדָם קַח-לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו. וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל-אֶחָד לְךָ-לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ. (יחזקאל ל"ז, ט"ז-י"ז)

ובהמשך שם -

...וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם. (שם כ"ה)

דבר באזני אדני

תחילת הפרשה ביהודה הניגש אל יוסף, ויוסף "מרים לו להנחתה" ובונה את משיח בן דוד, את מקומו של יהודה המלך, אבל ההגעה לנקודה הזו אורכת זמן. נתחיל בלימודנו את הפרשה בשאלה. הפרשה פותחת במילים -

וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֘אמֶר֘ בִּ֣י אֲדֹנִי֒ יְדַבֶּר-נָ֨א עַבְדְּךָ֤ דָבָר֙ בְּאָזְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְאַל-יִ֥חַר אַפְּךָ֖ בְּעַבְדֶּ֑ךָ כִּ֥י כָמ֖וֹךָ כְּפַרְעֹֽה. (בראשית מ"ד, י"ח)

רש"י במקום אומר -

דבר באזני אדני. יכנסו דברי באזניך.

ומפרשי רש"י מבארים שרש"י לא התקשה בביטוי "באזני" כי ברור שבעברית הכונה היא למטאפורה ולא לכניסה פיסית לתוך האזניים שלו, אלא הקושי שלו היה בכך שיהודה יגיד עכשיו לא דבר אחד אלא דברים רבים, ואם כן למה הוא פותח ואומר "דבר", משמע דבר אחד. בכלל, מה באה המילה הזו "דבר" להוסיף? לכאורה, אפשר היה לנסח את המשפט גם בלעדיה - "ידבר נא עבדך באזני אדוני..." והמשפט לא היה חסר כלום. כנראה שה'דבר' הזה הוא מין מילת קוד, דבר שיהודה אומר והוא זה שיכריע, וכל שאר מה שהוא יגיד אלו הן הקדמות, הכנות וספיחים לדבר המרכזי, לנקודת התורפה של דבריו -"הדבר". כלומר הוא אומר ליוסף - 'תן לי לדבר שוטף ואל תקטע אותי. אני צריך זמן כדי להגיע לדבר המיוחד הזה אליו אני רוצה להגיע, ואני צריך להקדים לו הקדמות'.

לקבל מוסר ממצרי

בואו נלווה את יהודה באתגר הזה שלו. פרשת מקץ הסתיימה כזכור בסיפור הגביע; יוסף שם גביע באמתחת בנימין ומבחינת העובדות מתברר שבנימין הוא גנב. כאשר בא האיש מטעם אדוני הארץ, ניסו האחים להכחיש את הטענה במילים רבות ואפילו בקל וחומר אחד -

וַיֹּֽאמְר֣וּ אֵלָ֔יו לָ֚מָּה יְדַבֵּ֣ר אֲדֹנִ֔י כַּדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה חָלִ֨ילָה֙ לַֽעֲבָדֶ֔יךָ מֵֽעֲשׂ֖וֹת כַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה. הֵ֣ן כֶּ֗סֶף אֲשֶׁ֤ר מָצָ֨אנוּ֙ בְּפִ֣י אַמְתְּחֹתֵ֔ינוּ הֱשִׁיבֹ֥נוּ אֵלֶ֖יךָ מֵאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְאֵ֗יךְ נִגְנֹב֙ מִבֵּ֣ית אֲדֹנֶ֔יךָ כֶּ֖סֶף א֥וֹ זָהָֽב. אֲשֶׁ֨ר יִמָּצֵ֥א אִתּ֛וֹ מֵֽעֲבָדֶ֖יךָ וָמֵ֑ת וְגַם-אֲנַ֕חְנוּ נִהְיֶ֥ה לַֽאדֹנִ֖י לַֽעֲבָדִֽים. (שם מ"ד, ז'-ט')

צריך להבין למה האחים כל כך בטוחים בצדקתם עד שהם גוזרים את דין הגנב למיתה. וגם אם יש כאן גנב אחד - האם מגיע לו למות? אגב, כבר פעם הם כבר גזרו את דינו של אח אחר שלהם למוות ונאלצו לחזור בהם מגזר הדין הזה -

...מַה־בֶּ֗צַע כִּ֤י נַהֲרֹג֙ אֶת־אָחִ֔ינוּ וְכִסִּ֖ינוּ אֶת־דָּמֽוֹ. (שם ל"ז, כ"ו)

התרגיל של יוסף מובן - הוא מחזיר אותם לסיפור עם לבן שרדף אחרי יעקב בטענה של גנבת התרפים, והוא בעצם אומר להם - 'הגנב הזה שמסתובב אצלכם, אולי זה בדי. אן. אי. שלו, כי גם אמא שלו גנבה', כמו שמביאים חז"ל - "גנב בן גנבת... הלך החבל אחר הדלי" (עי מדרש תנחומא, מקץ, י"ב). אבל כבר הממונה על ביתו של יוסף מעמיד אותם על מקומם, 'מוחק' את עניין עונש המוות ואומר -

... אֲשֶׁ֨ר יִמָּצֵ֤א אִתּוֹ֙ יִֽהְיֶה-לִּ֣י עָ֔בֶד וְאַתֶּ֖ם תִּהְי֥וּ נְקִיִּֽם. (מ"ד, י')

'וזאת למרות שהדין הוא ש-"עשרה שנמצאת גניבה ביד אחד מהם כולם נתפשים" (שם ח', ברש"י) מבלי שצריך לבדוק מי מהם בפועל הוא הגנב, אני אנהג אתכם לפנים משורת הדין, ובאופן מוסרי אקח לי לעבד רק את מי שבפועל גנב'. הם פותחים את השקים, שוב, בדימיון לסיפור עם לבן - "בגדול החל ובקטון כילה", וכאשר הגביע נמצא באמתחת בנימין הם קורעים את שמלותם. עכשיו נגיע לעיקר בסיפור -

וַיָּבֹ֨א יְהוּדָ֤ה וְאֶחָיו֙ בֵּ֣יתָה יוֹסֵ֔ף וְה֖וּא עוֹדֶ֣נּוּ שָׁ֑ם וַיִּפְּל֥וּ לְפָנָ֖יו אָֽרְצָה. (שם י"ד)

יהודה כבר מופיע כאן כמנהיג האחים, אחרי שהוא "קיבלת את המנדט" לכך מאביו. זו הפעם הראשונה שאחד עשר הכוכבים משתחווים ליוסף. בפעם הקודמת שהם השתחוו לו בנימין לא היה שם. יוסף עונה לו -

וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ יוֹסֵ֔ף מָֽה-הַמַּֽעֲשֶׂ֥ה הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר עֲשִׂיתֶ֑ם הֲל֣וֹא יְדַעְתֶּ֔ם כִּֽי-נַחֵ֧שׁ יְנַחֵ֛שׁ אִ֖ישׁ אֲשֶׁ֥ר כָּמֹֽנִי. (שם ט"ו)

והנה כאן מתחילה לכאורה הגישה, ה"ויגש", של יהודה אל יוסף -

וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֗ה מַה-נֹּאמַר֙ לַֽאדֹנִ֔י מַה-נְּדַבֵּ֖ר וּמַה-נִּצְטַדָּ֑ק הָֽאֱלֹהִ֗ים מָצָא֙ אֶת-עֲוֹ֣ן עֲבָדֶ֔יךָ הִנֶּנּ֤וּ עֲבָדִים֙ לַֽאדֹנִ֔י גַּם-אֲנַ֕חְנוּ גַּ֛ם אֲשֶׁר-נִמְצָ֥א הַגָּבִ֖יעַ בְּיָדֽוֹ. (שם ט"ז)

יהודה בעצם מציע שעל פי אמות המוסר שלו כל האחים צריכים להיות עבדים, ויוסף עונה ואומר לו -

וַיֹּ֕אמֶר חָלִ֣ילָה לִּ֔י מֵֽעֲשׂ֖וֹת זֹ֑את הָאִ֡ישׁ אֲשֶׁר֩ נִמְצָ֨א הַגָּבִ֜יעַ בְּיָד֗וֹ ה֚וּא יִֽהְיֶה-לִּ֣י עָ֔בֶד וְאַתֶּ֕ם עֲל֥וּ לְשָׁל֖וֹם אֶל-אֲבִיכֶֽם. (שם ט"ז)

זהו סיומה של פרשת מקץ ולאחרי זה מתחילה פרשת "ויגש אליו יהודה".

האתגר של יהודה

צריך להבין את האתגר שעומד בפני יהודה - הוא רוצה לומר ליוסף 'אני אהיה במקום בנימין', אבל רק הרגע אמר לו אדוני הארץ שלפי עולם המוסר שלו, החוק המצרי - ואגב, כך הוא גם המוסר האנושי - רק הגנב צריך לשלם, לא מישהו אחר. אז מה הפירוש של ההצעה שלך? נלך לכל בית משפט, גם בימינו, וננסה להציע שבמקום פלוני שגנב, מישהו אחר יישב במקומו בכלא. מה זה, עושים פה צחוק? זה לא יתקבל בשום מקום! זה אתגר שנראה בלתי ניתן לפיצוח מבחינה הגיונית. הוא אמור לפצח רעיון משפטי-מוסרי-אנושי רם ונישא. זה קצת מעליב לשמוע מאדוני הארץ המצרי, המשנה למלך בית העבדים של העולם, זה שאומר "את האלהים אני ירא", את המילים - 'האחדות שלכם לא מרשימה אותי. אני לא מקבל את הרעיון שכולכם תהיו עבדים בגלל שאחד מכם גנב. אין בזה שום היגיון'.

יהודה צריך להחליף את ההצעה שלו, הוא לא יכול לחזור להצעה שכולם יהיו עבדים, והוא צריך להסביר לנו שההצעה החדשה שלו תהיה חזקה יותר ממה שאמר יוסף, ולכן הוא אומר "ידבר נא עבדך דבר באזני אדני", כלומר - 'יש לי נקודה אחת במה שאגיד עכשיו שהיא תעשה את ההפיכה בהבנה שלך, אבל תן לי בשבילה להקדים הקדמות'.

ואז, אחרי כל ההקדמות הוא מגיע אל הנקודה -

כִּ֤י עַבְדְּךָ֙ עָרַ֣ב אֶת-הַנַּ֔עַר מֵעִ֥ם אָבִ֖י לֵאמֹ֑ר אִם-לֹ֤א אֲבִיאֶ֨נּוּ֙ אֵלֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִי לְאָבִ֖י כָּל-הַיָּמִֽים. (שם מ"ד, ל"ב)

'אני הולך לזרוק פה לשולחן מושג חדש שמולו לא תוכל להתמודד', אומר יהודה ליוסף. המושג הזה נקרא "ערבות". כל עוד המושג הזה לא עלה לחלל האויר, יעקב לא נותן להם את בנימין ולא רק זה אלא שהוא גם אמר שעדיף שכולנו נמות ברעב מאשר שאתם תלכו להחזיר את החטוף, את שמעון. רק אחרי שיהודה עומד לפניו ואומר לו - "אבא, אני מקבל עלי ערבות בעולם הזה ובעולם הבא", הוא מתרצה. בקוד הזה של הערבות אנחנו צריכים להתמקד, הוא "הדבר" שאליו מכוון יהודה.

נתחיל דווקא מהסוף. במובן ההלכתי, המושג "ערבות" אומר שאני הוא כן אתה. כלומר, למרות שזה לא קיים בעולם אלא רק בישראל, זו הדרך לגלות ממני למטה את האלוקות, את האינסוף.

ערבות זה מה שכל הבנים והאחים שלנו עושים עכשיו בעזה. ערבות זו מסירות הנפש המוחלטת שבה אני הוא אתה, לגמרי. כלומר, החובות ההלכתיות שלך מוטלות עלי עכשיו ואני יכול להוציא אותך ידי חובה. אם אני עושה קידוש במקומך - אתה עשית קידוש. אמנם החובה היא שלך אבל אני הוא אתה. זו לא אחדות אלא מושג חדש לגמרי שכאשר הוא יתברר, יוסף לא יוכל להתאפק יותר.

ולשמחה מה זו עושה?

כדי להבהיר ולברר את המושג הזה, צריך להתחיל ללמוד הכל מההתחלה. כשיוסף יתוודע לאחיו הוא יקרא ויגיד להם את המילים הבאות -

וְעַתָּ֣ה | אַל-תֵּעָ֣צְב֗וּ וְאַל-יִ֨חַר֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם כִּֽי-מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י הֵ֑נָּה כִּ֣י לְמִֽחְיָ֔ה שְׁלָחַ֥נִי אֱלֹהִ֖ים לִפְנֵיכֶֽם. (שם מ"ה, ה')

שאלה צדדית - האם זה הפרט הכי חשוב עכשיו, שלא יהיו עצובים? ובכלל, למה שלא יהיו קצת עצובים? אחרי עשרים ושתיים שנה הוא מתגלה אליהם והם נכלמים מפניו! אצל יעקב, אחרי שהאחים באים ומספרים לו שעוד יוסף חי, בהתחלה הוא לא מאמין להם אבל לאחר מכן -

... וַיַּרְא֙ אֶת-הָ֣עֲגָל֔וֹת אֲשֶׁר-שָׁלַ֥ח יוֹסֵ֖ף לָשֵׂ֣את אֹת֑וֹ וַתְּחִ֕י ר֖וּחַ יַֽעֲקֹ֥ב אֲבִיהֶֽם. וַיֹּ֨אמֶר֙ יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֛ב עוֹד-יוֹסֵ֥ף בְּנִ֖י חָ֑י אֵֽלְכָ֥ה וְאֶרְאֶ֖נּוּ בְּטֶ֥רֶם אָמֽוּת (שם כ"ז-כ"ח)

אומר שם רש"י -

רב עוד. רב לי עוד שמחה וחדוה, הואיל ועוד יוסף בני חי.

'עכשיו יש מקום לשמוח, עכשיו חוזרת אלי השכינה, עכשיו יכולה לחזור הנבואה שנסתלקה עד עכשיו ממני'. עוד מעט, בדרך למצרים, יאמר לו הקב"ה - 'יעקב, אתה זוכר שהתכניות שלך היו לשבת בשלווה בארץ ישראל? אולי אתה מצפה שעכשיו יוסף יחזור לארץ באיזה מטוס מנהלים פרטי והכל יהיה טוב? אז שמע, יש לי תוכניות אחרות' -

וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֤ים | לְיִשְׂרָאֵל֙ בְּמַרְאֹ֣ת הַלַּ֔יְלָה וַיֹּ֖אמֶר יַֽעֲקֹ֣ב | יַֽעֲקֹ֑ב וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי. וַיֹּ֕אמֶר אָֽנֹכִ֥י הָאֵ֖ל אֱלֹהֵ֣י אָבִ֑יךָ אַל-תִּירָא֙ מֵֽרְדָ֣ה מִצְרַ֔יְמָה כִּֽי-לְג֥וֹי גָּד֖וֹל אֲשִֽׂימְךָ֥ שָֽׁם. (שם מ"ו, ב-'ג')

'אתה הולך להיות שם איזה אלפיים-שלשת אלפים שנה, ככה בקטנה...'. אז על מה השמחה שלו עכשיו - "רב לי עוד שמחה וחדווה"?

צריך לשים לב לנקודת השמחה הזו שיוסף דורש מהאחים - האם אני יודע לשמוח? ובואו נדבר עלינו, על החיים שלנו - כמה דברים אני רואה שעושים אותי עצוב, ומה עושה לי העצבות הזו, ואיך אני מגיע בעומק לשמחה? נגיע לזה אי"ה בהמשך.

נחזור לדברי יוסף אל אחיו בהתגלות שלו -

כִּי-זֶ֛ה שְׁנָתַ֥יִם הָֽרָעָ֖ב בְּקֶ֣רֶב הָאָ֑רֶץ וְעוֹד֙ חָמֵ֣שׁ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֥ר אֵין-חָרִ֖ישׁ וְקָצִֽיר. וַיִּשְׁלָחֵ֤נִי אֱלֹהִים֙[1] לִפְנֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם לָכֶ֛ם שְׁאֵרִ֖ית בָּאָ֑רֶץ וּלְהַֽחֲי֣וֹת לָכֶ֔ם לִפְלֵיטָ֖ה גְּדֹלָֽה. (שם מ"ה, ו'-ז')

"לפליטה גדולה" הכוונה בפשט היא שלא תמותו. הנביא אומר - "וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה וְהָיָה קֹדֶשׁ..." (עובדיה א', י"ז), כלומר הדרך להגיע ליעד הזה של הר ציון מתחילה עכשיו והיא תעבור בכל המסלול הזה שאתם תעברו בו, והקב"ה שלח אותי', אומר יוסף, 'כדי להתחיל את המסלול. עכשיו תמשיכו' -

וְעַתָּ֗ה לֹֽא-אַתֶּ֞ם שְׁלַחְתֶּ֤ם אֹתִי֙ הֵ֔נָּה כִּ֖י הָֽאֱלֹהִ֑ים וַיְשִׂימֵ֨נִי לְאָ֜ב לְפַרְעֹ֗ה וּלְאָדוֹן֙ לְכָל-בֵּית֔וֹ וּמשֵׁ֖ל בְּכָל-אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם. (שם ח')

תחילת הפסוק היא חזרה שלישית (!) על כך ש'לא אתם שלחתם אותי אלא הקב"ה שלח אותי למצרים'. גם סופו טעון הבנה - מה זה קשור עכשיו? הם כבר יודעים את זה, שאתה אב-חבר לפרעה ושאתה מושל בכל מצרים! וגם בפסוק הבא הוא חוזר על הדברים -

מַֽהֲרוּ֘ וַֽעֲל֣וּ אֶל-אָבִי֒ וַֽאֲמַרְתֶּ֣ם אֵלָ֗יו כֹּ֤ה אָמַר֙ בִּנְךָ֣ יוֹסֵ֔ף שָׂמַ֧נִי אֱלֹהִ֛ים לְאָד֖וֹן לְכָל-מִצְרָ֑יִם רְדָ֥ה אֵלַ֖י אַל-תַּֽעֲמֹֽד. (שם ט')

מה בעצם אומר פה יוסף?

ההבדל בין חלומות יוסף

רבותי, מי שרוצה להבין את כל הסיפור, צריך להתחיל אותו מההתחלה, בשליחת יעקב את יוסף לשכם. זה קורה אחרי שיוסף חולם שני חלומות. הראשון מוזר מאד - הרי גם הוא וגם אחיו הם רועי צאן, מעולם לא היה להם רקע חקלאי ואילו בחלום הוא רואה -

וְ֠הִנֵּ֠ה אֲנַ֜חְנוּ מְאַלְּמִ֤ים אֲלֻמִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַשָּׂדֶ֔ה וְהִנֵּ֛ה קָ֥מָה אֲלֻמָּתִ֖י וְגַם-נִצָּ֑בָה וְהִנֵּ֤ה תְסֻבֶּ֨ינָה֙ אֲלֻמֹּ֣תֵיכֶ֔ם וַתִּשְׁתַּֽחֲוֶ֖ין לַֽאֲלֻמָּתִֽי. (שם ל"ז, ז')

עשרים ושתים שנה לקח להם להבין שהם באים לחפש אוכל, אלומות של חיטים, בארץ שמתבססת על חקלאות, שאין בה רועי צאן - "כי תועבת מצרים כל רועה צאן", ויוסף נותן להם מאלומתו. החלום הזה גורם להם לשנוא אותו אף יותר משנאתם הקודמת. ואז הוא חולם חלום נוסף -

וַיַּֽחֲלֹ֥ם עוֹד֙ חֲל֣וֹם אַחֵ֔ר וַיְסַפֵּ֥ר אֹת֖וֹ לְאֶחָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֨ה חָלַ֤מְתִּי חֲלוֹם֙ ע֔וֹד וְהִנֵּ֧ה הַשֶּׁ֣מֶשׁ וְהַיָּרֵ֗חַ וְאַחַ֤ד עָשָׂר֙ כּֽוֹכָבִ֔ים מִֽשְׁתַּֽחֲוִ֖ים לִֽי. (שם ט')

הפעם הם אפילו לא מתייחסים, ואביו גוער בו מתוך הבנה שהשמש שבחלום היא האבא והירח הוא האמא. אבל יוסף לא אמר את זה מעולם! ההבדל המהותי בין שני החלומות הוא שהראשון עוסק בגידולי קרקע, באדמה, ואילו השני עוסק בגרמי השמים, באסטרונומיה, בכל העולם.

וַיְקַנְאוּ-ב֖וֹ אֶחָ֑יו וְאָבִ֖יו שָׁמַ֥ר אֶת-הַדָּבָֽר. (שם י"א)

אביו שמר את הדבר, המתין או ציפה כפי רש"י במקום, אבל מה הוא עשה עם זה? נמשיך -

וַיֵּֽלְכ֖וּ אֶחָ֑יו לִרְע֛וֹת אֶ֗ת֗-צֹ֥אן אֲבִיהֶ֖ם בִּשְׁכֶֽם. וַיֹּ֨אמֶר יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל-יוֹסֵ֗ף הֲל֤וֹא אַחֶ֨יךָ֙ רֹעִ֣ים בִּשְׁכֶ֔ם לְכָ֖ה וְאֶשְׁלָֽחֲךָ֣ אֲלֵיהֶ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ הִנֵּֽנִי. (שם י"ב-י"ג)

נשים לב שלא יעקב שולח את יוסף אלא "ישראל". יוסף יודע שהאחים שונאים אותו, הוא עדיין לא יודע את מהות השליחות - יעקב עוד לא אמר לו מה לעשות שם. הוא רק יודע שהוא שליח לאחים, ללכת לשכם שהינו מקום מסוכן. את שכם כבשו שמעון ולוי נגד רצונו של יעקב, כזכור.

וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ לֶךְ-נָ֨א רְאֵ֜ה אֶת-שְׁל֤וֹם אַחֶ֨יךָ֙ וְאֶת-שְׁל֣וֹם הַצֹּ֔אן... (שם י"ד)

אגב, מה הכוונה ב-"ראה נא"? לראות בעברית זה גם לשון הסתכלות אבל גם להיות אחראי. דוד המלך אומר בתהילים -

נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב.. (תהילים ל"ז, כ"ה)

המפרשים מסבירים שהכוונה היא - 'לא ראיתי ועברתי לסדר היום', ואף אצל אברהם -

וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּה֙ שְׁלֹשָׁ֣ה אֲנָשִׁ֔ים נִצָּבִ֖ים עָלָ֑יו וַיַּ֗רְא וַיָּ֤רׇץ לִקְרָאתָם֙... (בראשית י"ח, ב')

ה-'וירא' הראשון הוא ראיה ואילו השני הוא - 'מה אני עושה עם זה?', כך גם כאן אצל יוסף - "לך נא ראה" - 'יש לך תפקיד'.

מעצה עמוקה של אותו צדיק

והפסוק ממשיך -

...וַֽהֲשִׁבֵ֖נִי דָּבָ֑ר וַיִּשְׁלָחֵ֨הוּ֙ מֵעֵ֣מֶק חֶבְר֔וֹן וַיָּבֹ֖א שְׁכֶֽמָה. (שם ל"ז י"ד)

נזכור - "ואביו שמר את הדבר", וכן - "ויגש אליו יהודה.. ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני". רש"י שואל שם את השאלה הבאה -

מעמק חברון. והלא חברון בהר? שנאמר 'ויעלו בנגב ויבא עד חברון' (במדבר יג, כב) אלא מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים 'כי גר יהיה זרעך' (בראשית טו, יג. - סוטה יא.).

רש"י לא מביא את זה כדרשה אלא כפשט. מי שעמד פעם בחברון, בשכונת אדמות ישי, תל-רומיידה, מכיר שזוהי חברון העתיקה, ושם התגורר יעקב. שם אלוני ממרא. כשעומדים שם רואים את העמק פרוס למרגלותיך ובו נמצאת מערת המכפלה. יעקב שולח את יוסף ומלווה אותו עד לעמק חברון. בעמק נמצא הקבר של סבא וסבתא - אברהם ושרה. זו שליחות חשובה שתכריע את כל תולדות ישראל, ויעקב אחרון האבות מעביר את השליחות אלינו, אל הבנים. יוסף יהיה זה שיחבר בין האבות לבנים - מצד אחד הוא בן אבל מצד שני, שני בניו נחשבים כשבטי ישראל ולכן יש לו גם פן של אב.[2] הוא לוקח את יוסף למערה, ומשם, מאותה עצה עמוקה של הצדיק הקבור בחברון, הוא משלח אותו לשכם. מהי העצה העמוקה הזו? -

...  יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע כִּי־גֵ֣ר ׀ יִהְיֶ֣ה זַרְעֲךָ֗ בְּאֶ֙רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם וַעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה. וְגַ֧ם אֶת־הַגּ֛וֹי אֲשֶׁ֥ר יַעֲבֹ֖דוּ דָּ֣ן אָנֹ֑כִי וְאַחֲרֵי־כֵ֥ן יֵצְא֖וּ בִּרְכֻ֥שׁ גָּדֽוֹל. (שם ט"ו, י"ג-י"ד)

שם, בברית בין הבתרים, זו הפעם הראשונה שהביטוי "דבר ה'" מופיע במקרא -

אַחַ֣ר ׀ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה הָיָ֤ה דְבַר־ה֙' אֶל־אַבְרָ֔ם בַּֽמַּחֲזֶ֖ה לֵאמֹ֑ר. (שם א')

וְהִנֵּ֨ה דְבַר-ה' אֵלָיו֙ לֵאמֹ֔ר... (שם ד')

ומהו דבר ה'?

וַיּוֹצֵ֨א אֹת֜וֹ הַח֗וּצָה וַיֹּ֙אמֶר֙ הַבֶּט־נָ֣א הַשָּׁמַ֗יְמָה וּסְפֹר֙ הַכּ֣וֹכָבִ֔ים אִם־תּוּכַ֖ל לִסְפֹּ֣ר אֹתָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ כֹּ֥ה יִהְיֶ֖ה זַרְעֶֽךָ. (שם ה')

והוא ממשיך שם לתוכן ברית בין הבתרים.

וירא את העגלות

יש מדרש מפורסם שמובא רש"י על העגלות ששלח יוסף לאביו. בתחילה כאשר סיפרו הבנים ליעקב כפי שביקש יוסף כי חי ומושל בכל ארץ מצרים הוא לא האמין להם ("ויפג לבו") ורק אחרי שאמרו לו את כל דברי יוסף והוא ראה את העגלות ששלח יוסף -

וַיְדַבְּר֣וּ אֵלָ֗יו אֵ֣ת כָּל-דִּבְרֵ֤י יוֹסֵף֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם וַיַּרְא֙ אֶת-הָ֣עֲגָל֔וֹת אֲשֶׁר-שָׁלַ֥ח יוֹסֵ֖ף לָשֵׂ֣את אֹת֑וֹ וַתְּחִ֕י ר֖וּחַ יַֽעֲקֹ֥ב אֲבִיהֶֽם. (מ"ה, כ"ז)

רש"י מביא שם -

סימן מסר להם, במה היה עוסק כשפירש ממנו, בפרשת עגלה ערופה, זהו שנאמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף, ולא נאמר אשר שלח פרעה.

המהר"ל מבאר במקום -

...ויש מפרשים שכאשר היה יעקב מלוה את יוסף עד עמק חברון היה אומר יוסף לאביו שיחזור לביתו ואל יטריח את עצמו, והשיב יעקב שמצוה גדולה היא בלויה, שהרי מי שאין מלוה הוא שופך דם, כדכתיב בפרשת עגלה ערופה (דברים כ"א, ז') "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו", ודרשינן (סוטה דף מ"ה) וכי סלקא דעתך שיהיו זקני בית דין שופכי דמים, אלא לא פטרנוהו בלא לויה, הא למדת מי שאינו מלווה כאילו שופך דם, וכל המתלווה אינו ניזק (סוטה דף מו:) ולפיכך ידע יוסף שיעקב ידע שבפרשת עגלה ערופה פירש ממנו, שהרי יזכור ענין הלויה שהיה מלוה אותו, ויראה שלכך שלח לו סימן זה, מפני שרמז לו שאיך יהיה ניזוק אחר שהיה מתלוה, וכל המתלוה אינו ניזק, לכך ידע יעקב שבאמת הוא שהוא חי. (גור אריה למהר"ל, שם)

כלומר יעקב ליווה את יוסף בשליחתו מעמק חברון תוך שהם עסקו בפרשת עגלה ערופה, כי יוסף ביקש מאביו שלא ילווה אותו בגלל המרחק הרב מהבית ובגלל העליה הקשה שמצפה ליעקב בדרך חזרה הביתה, ואז ענה לו יעקב שהוא עושה זאת בגלל מצוות לוויה. כאשר נמצא חלל בשדה ולא נודע מי היכהו, יוצאים הזקנים והשופטים ומודדים את המרחק אל העיר הקרובה ביותר. הזקנים הללו הם חמשת זקני בית הדין הגדול שבירושלים ואז באים זקני העיר הקרובה, רוחצים את ידיהם ואומרים -

וְעָנ֖וּ וְאָמְר֑וּ יָדֵ֗ינוּ לֹ֤א שָֽׁפְכוּ֙ אֶת־הַדָּ֣ם הַזֶּ֔ה וְעֵינֵ֖ינוּ לֹ֥א רָאֽוּ. (דברים כ"א, ז')

ולא שהם חשודים על שפיכות דמים אלא כפי שמביא שם רש"י על הפסוק -

וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה, והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל.

ובאופן הזה מתכפר להם. כלומר לפי המהר"ל הם למדו את דין הלוויה מתוך פרשת עגלה ערופה. ועדיין צריך להבין איך זה קשור לכאן.

מסירות נפש על כל אחַי

זה פלא פלאות. יוסף יוצא לשליחות הכוללת שני תפקידים. התפקיד הראשון הוא "לך נא ראה את שלום אחיך", כלומר 'לך ראה שבניגוד לכל ההיסטוריה עד עתה,[3] יש עכשיו ערבות בישראל'. זהו הדבר שאותו עומד לומר יהודה ליוסף - "כי עבדך ערב את הנער". הערבות הזו איננה מציאות אנושית או הגיונית הקיימת במקומות אחרים בעולם. זו ערבות שלי על יהודי שנמצא בסוף העולם פצוע כעת ולכן אני מחויב לחלל את היום הכיפורים שחל להיות בשבת על מנת להציל אותו,[4] וזאת מפני שאנחנו ערבים. זו לא מציאות שנובעת מצד שכל אנושי, מצד תפיסה שכלית, אלא זהו דבר ה'. האינסופיות שאני יכול להבין שהקב"ה מגלה בעולם, באה לידי ביטוי אצלנו בכך שאני מייצר ערבות. את זה יצטרך לומר יהודה כתגובת נגד מוחצת לטענתו ההגיונית והמוסרית של יוסף שהגנב הוא זה שישלם.

הוא יצטרך לומר לו - 'אנחנו עושים תשובה. לא הבנו עד עכשיו את סוגית הערבות'. "אדוני שאל את עבדיו היש לכם אב או אח" - וכבר למדנו לא אחת שזה פשוט לא נכון. יוסף מעולם לא שאל אותם את זה, אלא אתם האחים אמרתם את זה מעצמכם. וכעת בא יהודה ואומר - 'נכון - בנימין הוא ילד של אמא אחרת, של רחל, נכון- גם מבחינת הממצאים הוא גנב בן גנבת, ולפי פסק הדין שאנחנו עצמנו פסקנו גם אחיו לא היה 'צדיק גדול' בלשון המעטה וגם הוא היה חייב מיתה - אבל מעתה אני ערב בעולם הזה ובעולם הבא ולכן לא יהיה עוד מצב שבני רחל ובני לאה לא יהיו עוד יחד. אני זה בנימין ובנימין זה אני. אני הולך למסור את נפשי על אחַי - בין אם אני מסכים איתם ובין אם לא, בין אם הם ימין ובין אם שמאל, בין אם הם מבינים ובין אם לא'.

זה אגב התסכול הנוראי שאני באופן אישי חש בימים האלה כמעט בכל רגע. מה שבאמת מתרחש עכשיו בעולם הוא גילוי הערבות, ולפעמים הדבר הזה כל כך גדול עלינו ומאיתנו שאנחנו לא מפסיקים להתעסק בשטויות שלא ברור מה לנו ולעיסוק בהם. כנראה בגלל שזה כל כך גדול עלינו ואלוקי, כי זה למסור את הנפש. כי אין טעם לחיי אם בנימין לא חוזר לאבא. כי אני עם ישראל ובאתי לגלות אלוקות בעולם.

וניכפר להם הדם

ערבות אומרת את העקרון הבא - אלוקים הוא אחד באופן אבסולוטי ומוחלט ולכן גם אנחנו כולנו אחד. אתה מבין את זה, יוסף? זה הדבר היחיד שהוא יותר חזק מהעיקרון המוסרי שלך. נכון, העיקרון המוסרי שלך הוא גדול יותר ממה שאנחנו עשינו. אנחנו חטאנו - "הא-להים מצא את עוון עבדך", ואני אגיד לך מה היה אותו עוון עבדיך - שפספסנו בערבות. זה הדבר.

הסיפור של העגלה הערופה הוא כל ענין הערבות. נמצא חלל, באיזה חור, לא יודעים עליו כלום - ולכן צריך לכפר לעוון של כל עם ישראל. יוצאים חמשת זקני בית הדין הגדול - נדמיין לעמנו את הרב שטיינמן, הרב קנייבסקי, הרב עובדיה, הרב אלישיב וכו' הולכים עם מטר ברגל, לאיזה חור ליד רמת הגולן, ומודדים שם פיסית, הם ולא שליחים שלהם, את המרחק לעיר הקרובה ביותר, וקובעים למי זה שייך בעצמם - כי זה עם ישראל עכשיו שאחראי על החלל הזה, וכל עוד עם ישראל לא יבין את זה ולא יכפר על זה - לא ייכפר להם הדם. ואת זה לומד יעקב כשהוא שולח את יוסף. זה לא רק פיסי אלא גם רוחני; כשיש חלל בשדה ולא נודע מי הכהו, האחריות היא של "זקניך ושופטיך", של בית הדין הגדול, של כלל ישראל, ואז הערבות הזאת מגיעה אל האחריות של זקני העיר ורק אז יכולים הכהנים לבוא ולומר "כפר לעמך ישראל אשר פדית ה'... וניכפר להם הדם" (שם ח'). בלי זה לא יתכפר להם הדם, וזאת הסוגיה שלומד יעקב עם יוסף.

זה המושג הפנימי של לוויה, וזה מה שאומר יוסף לאחיו כאשר הוא מתוודע אליהם - "גשו נא אלי ויגשו" (בראשית מ"ה, ד'), כי בפעם האחרונה שהם היו יחד הוא ניסה להתקרב אליהם, לגשת אליו, אבל -

וַיִּרְא֥וּ אֹת֖וֹ מֵֽרָחֹ֑ק וּבְטֶ֨רֶם֙ יִקְרַ֣ב אֲלֵיהֶ֔ם וַיִּתְנַכְּל֥וּ אֹת֖וֹ לַֽהֲמִיתֽוֹ. (שם ל"ז, י"ח)

הוא רוצה להתלוות אליהם, להיות חלק מהם, להיות לוואי להם - והם לא איפשרו לו.

הדבר השני שאמר יעקב ליוסף כמטרת שליחתו הוא לראות גם את "שלום הצאן". הצאן הוא מה שאנחנו ניזונים ומתפרנסים ממנו, כלומר השליחות של יוסף היתה גם לדאוג לאחיו לאוכל. 'יש רעב בארץ', מספר יוסף לאחיו, 'ועוד חמש שנים לפנינו בהן לא יהיה עוד חריש וקציר וכשתבואו למצרים אני אשים אתכם בארץ גושן, שם תוכלו להיות רועי צאן - אני דואג לכם'. גם מילותיו האחרונות של יוסף, שבע עשרה שנה לאחר מכן תהיינה -

וְעַתָּה֙ אַל־תִּירָ֔אוּ אָנֹכִ֛י אֲכַלְכֵּ֥ל אֶתְכֶ֖ם וְאֶֽת־טַפְּכֶ֑ם וַיְנַחֵ֣ם אוֹתָ֔ם וַיְדַבֵּ֖ר עַל־לִבָּֽם. (שם נ', כ"א)

כי זו חובתי, לא בגלל שאני צדיק - אלא בגלל שאני מכיר לכם טובה, כי האלוקים שלחני.

ואחרי כן יצאו ברכוש גדול

הכל טוב ויפה, אבל יש לי עכשיו שאלה, פשוטה, 'ציונית' ומתבקשת - 'תגיד לי אדוני המשנה למלך, הבנתי שאתה צריך להישאר במצרים ולטפל בכל העניינים של הממלכה. אבל ארץ ישראל היא בת חסות של מצרים, האימפריה הגדולה, אז למה שלא נעלה אנחנו לארץ ישראל חזרה, נחיה שם, נלמד תורה, נרעה את הצאן, ואתה תשלח לנו הקצבה של מזון כדי שנוכל לחיות שם? אתה רוצה שימהרו כל כך את אבא שלך ויורידו אותו אליך למצרים - למה אתה לא תופס איזו טיסה קרובה אליו לומר לו שלום? למה כולנו צריכים לרדת למצרים? וגם אבא? אתה, בסדר, הבנו - צריך להישאר שם. סבבה. אבל אנחנו יכולים לכאורה להישאר בארץ ישראל, וגם אם יורדים - נחזור בערב הביתה'. זו שאלה כל כך פשוטה ובסיסית.

אבל בפועל בא הקב"ה ליעקב במראות הלילה כשהוא בבאר שבע בדרך למצרים ואומר לו - 'שלום עליכם יעקב אבינו, אל "תירא מרדה מצרימה", אל תדאג, "כי לגוי גדול אשימך שם". יעקב רצה לשמוע - "אל תירא מרדה מצרימה" כי עד הערב אתה חוזר הביתה, יחד עם יוסף, לחברון, לאלוני ממרא, ומקימים בית תפילה לכל העמים'. זו התוכנית שהוא ציפה לה, וגם אם יש עוד חמש שנים רעב - נסתדר איכשהו, אבל למה אני צריך לרדת עכשיו לעוד איזה שלשת אלפים וחמש מאות שנה?!

התשובה נמצאת בדברים שיוסף מבקש מאחיו למסור ליעקב אביהם. נקשיב להם טוב - 'תעלו ותגידו לאבא שהקב"ה עשה אותי שליט על ארץ מצרים, "וישימני לאב לפרעה לאדון כל מצרים". יש עכשיו רעב בעולם וכל המדינות והארצות באות עכשיו למצרים כדי לקבל קצת אוכל - ובתמורה הן מביאות כסף לשבור'. חז"ל אומרים שמצרים היתה כמו בריכה, מצולה, שכל הכסף והזהב של כל העולם הגיע לתוכה, 'והתפקיד שלך אברהם אבינו', כך אומר לו הקב"ה בברית בין הבתרים, 'הוא להעלות את כל ניצוצות הקדושה של כל העולם כולו, של כל המציאות, של כל הגשמיות', וזהו "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" - 'לכן תגידו לאבא ש-א' שלום אחַי תקין, יש ערבות, ב' - אל דאגה לשלום הצאן, גם זה תקין, ו-ג' אני אדון לכל מצרים, שליט על כל ארץ מצרים, כלומר אנחנו הולכים לקראת "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", מה שכן, אני לא אחראי על הזמנים. אולי זה ייקח שעה, אולי שלשת אלפים שנה, אינני יודע - אבל המהלך התחיל!'.

הבחירות כבר היו

ואז בא הקב"ה ליעקב בלילה ואומר לו - "אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם... ויוסף ישית ידו על עיניך". וזה כל כך חשוב כי זה חוזר לערבות. אם היינו מבינים שהתפקיד שלנו הוא הרבה יותר גדול מאיתנו, הרבה יותר ממה שאנחנו יכולים להבין. התפקיד שלנו הוא לרומם את כל העולם, להביא את כל העולם ל-"בית תפילה לכל העמים", והיכולת שלי לעשות את זה היא איננה בגלל שאני מוכשר, עשיר או חכם. את זה יכול לעשות רק הקב"ה - ואני כאשר אני בערבות, כלומר באלוקות.

זה מה שקורה לנו בימים האלה - אני לא יכול לרומם את כל העולם או לתקן אותו בגלל שאני גאון או ימני או שאחי שמאלני. זה לא רלוונטי. זה לא מעניין מתי יהיו הבחירות ואם בכלל יהיו. הבחירות כבר היו - הקב"ה "בחר בנו מכל העמים", וכדי להופיע את תפקידנו אנחנו צריכים להבין שאנחנו אמורים לגלות את הדבר, את דבר ה'. הנביא אומר -

הִנֵּ֣ה ׀ יָמִ֣ים בָּאִ֗ים נְאֻם֙ ה' א-להים וְהִשְׁלַחְתִּ֥י רָעָ֖ב בָּאָ֑רֶץ לֹא־רָעָ֤ב לַלֶּ֙חֶם֙ וְלֹֽא־צָמָ֣א לַמַּ֔יִם כִּ֣י אִם־לִשְׁמֹ֔עַ אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י ה'. וְנָעוּ֙ מִיָּ֣ם עַד־יָ֔ם וּמִצָּפ֖וֹן וְעַד־מִזְרָ֑ח יְשׁ֥וֹטְט֛וּ לְבַקֵּ֥שׁ אֶת־דְּבַר־ה' וְלֹ֥א יִמְצָֽאוּ. (עמוס, ח', י"א-י"ב)

חז"ל שואלים מהו אותו דבר ה' והם עונים שהכוונה היא לשלשה דברים -

דבר ה' זו הלכה, דבר ה' זה הקץ, דבר ה' זו נבואה. (שבת קל"ח.)

כדי שדבר ה' הזה יופיע צריך שאנחנו נבין שאנחנו הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים שאנחנו, כי בעצם זה לא אנחנו - זה אין-סוף, זו אלוקות. כדי שיבוא משיח בן דוד, כדי להגביה להנחתה ולהביא את יהודה למלוך, צריך קודם כל לגלות את סוד הערבות. ואחרי שהוא מגלה את סוד הערבות הוא שולח את יהודה -

וְאֶת-יְהוּדָ֞ה שָׁלַ֤ח לְפָנָיו֙ אֶל-יוֹסֵ֔ף לְהוֹרֹ֥ת לְפָנָ֖יו גֹּ֑שְׁנָה וַיָּבֹ֖אוּ אַ֥רְצָה גֹּֽשֶׁן (שם מ"ו, כח)

יהודה יוביל את המערכת החל מעכשיו, ובצאת ישראל ממצרים - "היתה יהודה לקדשו". יוסף אומר - 'תפקידי הוא להביא אל העולם את 'הדבר'. אני נתבקשתי "לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן" וכאשר אמלא את המשימה הזו אוכל להשיב לאבא את הדבר שדיבר ה' אל אברהם פה בחברון בעצה העמוקה, פה במקום שאבא מלווה אותי בו - 'האם אתה ערב ללוויה ולמזונות לכל יהודי, בין אם אתה מכיר אותו או שלא מכיר אותו, כי מתוך זה יתגלה בעולם הכח שלנו להעלות את כל הרכוש הגדול של כל העולם. לכן עכשיו אבא יעקב "רדה אלי אל תעמוד" כי דבר ה' עומד להופיע דרך מצרים. כל הרכוש הגדול עומד להגיע הנה. אני קיבלתי ממך את הכח שאתה קיבלת מסבא, שקיבלתם מהקב"ה להביא את זה לכל העולם והכשרנו את הקרקע בכך שאנחנו מבינים שהתפקיד שלנו הוא הוא הרבה יותר גדול ממה שאנחנו מבינים שאנחנו'.

התפקיד - לגלות את דבר ה'

כשאני מצליח להיתפס בדבר ה', השיבני דבר, כשאני מצליח להבין את הערבות שלי על החלל שלא נודע מי הכהו, כשאני מצליח להבין שבעצם אני אמור לפעול את הפעולה שהקב"ה רוצה להופיע בעולם דרכי, אני מפסיק לעסוק בעצמי, באני, ואז אני גם יכול להיות שמח - "ועתה אל תעצבו", כי כשאתה תופס שאתה צינור של אלוקות, אין לך פנאי להיתפס בעצבות שלך שנובעת מאגו.

וזו תגובת יעקב כאשר הוא תופס את העלה הערופה, את העגלות, את דברי יוסף - "ותחי רוח יעקב אביהם". חזרה אליו השכינה, והוא חוזר מיעקב להיות ישראל -

וַיֹּ֨אמֶר֙ יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֛ב עוֹד-יוֹסֵ֥ף בְּנִ֖י חָ֑י... (מ"ה, כ"ח)

והוא אומר - 'זהו, עכשיו רב לי עוד שמחה וחדווה. המציאות העכשווית היא רק בבואה שאני חלק מהאינסוף'. האדם שמח כאשר הוא יודע ומפנים שהוא אינסוף, והוא נעצב וחודרת אותו העצבות כשהוא חושב 'נכון שזה טוב עכשיו אבל זה הולך להיגמר'. זה דבר מופלא.

האם אני מבין שאני אמור לגלות את הדבר - את דבר ה' בעולם, את הנבואה, את הקץ, את ההלכה. איך אני מוביל לעולם את דבר ה'. "ואביו שמר את הדבר" אין משמעו שהוא חיכה באפס מעשה שזה יקרה ומקסימום שתה כוס קפה עם עוגה, אלא שבידיעתו ובעל כרחו שלח אותו הקב"ה לשלוח את יוסף ולומר לו "והשיבני דבר", וכעת אחרי עשרים ושתיים שנה, את הדבר שהיית צריך להשיב - "ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני". הדבר הזה הוא ההבנה שזה כלל לא אני ואתה ואת - אלא זו אלוקות שמופיעה דרכנו. זה אחד בעצם. זה אני בנימין ובנימין אני. מול זה גם המוסר המצרי הגבוה ביותר מתכופף. זה מתקיים באותו רגע שאני תופס שאת האלוקות אני יכול לגלות בעולם לא במילים גבוהות ורעיונות גדולים אלא ב-"לא פטרנוהו בלא לוויה ובלא מזונות", בפרשת עגלה ערופה.

והערב נא

"דבר ה' זו הלכה" משמעו שהפשט של המילים בברכת התורה - "וְהַעֲרֵב נָא ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל..." משמעו לא רק שזה יהיה שמח ונעים וטעים כפי שבדר"כ מבארים, אלא גם בקשה - 'תן לי שהתורה שלי תהיה בערבות של כל ישראל. שחס ושלום לא אתעסק בתורה פרטית, שחלילה לא אתעסק בתורה של "אני ואני ואני". שזה יהיה בערבות.

לפני שאנחנו מקיימים מצווה אנחנו נוהגים לומר את נוסח ה'לשם ייחוד' -

לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ, וּרְחִימוּ וּדְחִילוּ, לְיַחֲדָא שֵׁם יוד קֵ"י בְּוָא"ו קֵ"י בְּיִחוּדָא שְׁלִים בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל...

האם מה שאני עומד לעשות עכשיו זו תורה ומצווה בשם כל ישראל או שזה אגו באותיות של כאילו תורה? זו תפילה בשם כל ישראל? הציצית שאתה קושר היא בשם כל ישראל? אם כן - הרי אתה באלוקות, בעגלה ערופה, ואתה מצטרף ליעקב שמלווה את יוסף ושולח אותו ללוויה ומזונות ואז אתה מרומם את העולם כולו ל-"ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".

גם פרעה יכול להשתנות

"ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני" - ואם תתן לי לדבר אותו, אני מבטיח שלך ש"אל ייחר אפך בעבדך" - בסופו של דבר אתה תקלוט את האלוקות.

יודעים מה הפשט ב-"כי כמוך כפרעה"? נאמרו בזה כל כך הרבה הסברים, קשים וטובים, רש"י עצמו מביא ארבעה פירושים, ולענ"ד הכוונה היא - "אתה זוכר שעמדת לפני פרעה ופרעה היה עצוב מהחלומות שלו, ובאו כל החכמים והחרטומים ולא פתרו לו אותם? ואז הוא קרא לך ואמר לך שהוא שמע עליך "תשמע חלום לפתור אותו"? - אני שמעתי על הסיפור הזה ולמדתי אותו טוב. זה סיפור נפלא. מה אתה ענית לו ?- אתה אמרת לו - 'בלעדי! חס ושלום, געוואלד, אלוקים יענה!', ופרעה בתגובה לזה קיבל את הדברים שלך והשתנה. כי כשאתה גילית לפרעה שאתה לא תופס מקום והכל זה אלוקות - פרעה השתנה, הכל השתנה. אז בוא תתנהג גם אתה עכשיו כמו פרעה. אני עומד לגלות לך עכשיו שהכל אלוקות. כן, אני יודע - אני מכרתי אח, עשיתי עוד כל מיני דברים קשים, אבל עכשיו גילינו שאנחנו ערבים - בעולם הזה ובעולם הבא. אני הוא בנימין, זאת אלוקות, ותאמין לי כשתזמין את האלקות הזאת, אז כמו שפרעה אמר עליך - "הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו", ככה גם אתה תאמר'.

ועל זה אומר יוסף לאחיו - 'חבר'ה, זה לא אתם. זה אלוקים, זה אלוקים, זה אלוקים' - שלש פעמים הוא חוזר על זה.

"והנה דבר ה' אליו" - שם התחיל הסיפור, בחברון עיר הקודש, כשיעקב לקח את יוסף לקבר של סבא אברהם וסבתא שרה, לקבר של אדם וחוה, ואמר לו את מה שהעולם כולו צריכים - אמר הקב"ה לאברהם 'את העצה העמוקה הזו אתה הולך להביא, וכשהיא תבוא, אז תופיע בעולם הערבות המוחלטת. השמחה המוחלטת. הכח הגדול הזה שיחזיר את השראת השכינה'. 'דבר באזני אדוני'.

להיות ראוים לילדים שלנו

שנזכה להיות ראויים לילדים שלנו שמלמדים אותנו בימים האלה מה זאת ערבות. יש בעולם שלנו "קדושים אשר בארץ המה", הם עושים את התפקיד שלהם - הכל ברור, הם גילו את הערבות, והם בשמחה של מצווה - אנחנו נשארנו פה כדי להבין את זה. לנו יש עכשיו עבודה קשה - האם נצליח לקלוט את הדבר הזה וייכנסו הדברים באזנינו ואז נעלה את הכל (ולא נרחיב על האופציה השניה ח"ו).

שנזכה ונחיה ונראה ונירש טובה וברכה בעז"ה בימים האלה ממש, בישועות ונחמות בגאולה שלמה במהרה.