א) כל הפעולות הנעשות בתבל, מתחלקות לשני חלקים כוללים וראשים, א) פעולה חיוביית כפעולת הצומחים והדוממים, כמו הצמיחה מהצומח וההארה מהנר הדולק והחום מהאש, שהפעולות האלה נעשות בחיוב מידי פועלם. וכמו שמחוייבים להעשות כי גם שלא מרצון פועלם נפעלים. ב) פעולה רצוניית ככל פעולת הבע“ח והמדברים, שהם בעלי רצון ומתנועעים ופועלים ברצון, ואמנם חלק של הפעולה הרצונית הזאת מתחלק ומתפרט לכמה חלקים ופרטים. א) פעולה טבעית מפועל טבע כי כל פעולות הבע”ח הן פעולות טבעיות והפועלים הם פועלים טבעיים, כי אינם פועלים בשכל ובחירה רק כפי הטבע המוטבע בהם. ב) פעולה טבעית מפועל שכליי והם כל הפעולות הטבעיות הנעשות מהאדם, כי גם האדם שהוא בעל בחירה ובר דעת להתגבר על הטבע, בכ"ז עושה כמה פעולות שהן תוצאות הנטי' הטבעית כמו האכילה והשתי' ושארי פעולות אשר בהררי טבעה יסודן, ואם עושה אותן רק לשם הטבע נקראות פעולות טבעיות. ג) פעולה שכלית מפועל שכלי והן פעולות האדם הטובות והמושכלות שהן תוצאות השכל האמיתי והדעת הישרה, כמו העסק בתורה, הרדיפה אחרי הצדקה והחסד ודומיהן, שהן תולדות הנפש, והרוח והשכל האמיתי מסכים עליהן והוא המניע האמיתי לזה:
ב) והנה זאת מובן מאליו, שהפעולה הטבעית מפועלים הטבעים, אם כי הם בעלי רצון ובעת שעושים ופועלים הם פועלים ברצון, בכ“ז אחרי שהשכל אינו לוקח חלק בזה, מתדמה הפעולה הזאת כמעט לפעולה חיובית, אחרי דסוף סוף הוא פועל בהכרח, כי הטבע מכריחו לזה. ואם כי הוא בעל רצון ורוצה גם בזה, מכ”מ אחרי שאין בידו להתגבר על טבעו, וכמו שהוא מושבע ועומד מתחילת בריאתו למלאות פקודת הטבע וללכת בדרכי‘, א“כ בההשקפה על התכלית יש לקראת פעולה כזאת פעולה חיובית, אחרי שהפועל הוא כמחוייב ועומד לזה. ואמנם יש לדעת כי גם הפעולה הטבעית מפועל שכלי, ג”כ מתייחסת יותר לפעולה חיובית, ואם שהוא בעל רצון וגם בעל בחירה ובר דעת, שבידו למרוד בהטבע, לבלי לשמוע בקולו, בכ"ז בעת המיוחדת הזאת, שפועל פעולתו הפרטית הזאת, שהיא רק תוצאות הטבע ותולדות התשוקה והנטי’ הטבעית, מתחשבת אז לפעולה חיובית, וברגע הזה נקרא פועל טבעי [כי מי שהתורה נר לרגלו והמוסר אור לנתיבתו הוא יפעול גם הפעולות הטבעיות ג“כ עפ”י דרכי השכל והתבונה, עד שכל הפעולות מתחשבות אז לפעולות שכליות ותוריות, עי' ספרי חו“ת ח”ב בהערות לפ“ו מס' יסוה”ת הערה ב]:
ג) כגבוה שמים על הארץ, כן גברו פעולות השכליים מפעולות הטבעיים, כי גם האדם בעת שהוא פועל פעולות טבעיות אז בהמה הוא-לו, ומותר האדם בזה מן הבהמה אין, כי גם הבהמה מתעסקת בפעולותי' הטבעיים, ואינה מתרשלת מלמלאות כל חובת פעולתי' הטבעיים, ולזה כל פעולה מפועל שכלי נערכת כפי מקורה ושרשה, וכערך סבתה והנעתה, ואם ממקום קדוש תהלך ממקור השכל והמוסרי, והם סבבו והניעו את הפעולה, אז היא נערכת במחיר רב, ואם היא נמשכת והולכת מהטבע והתאוה ואין להשכל והדעת חלק בזה, אז היא פעולה שפילה ונמוכה, שלעולם לא יתרומם פועלה ממנה:
ד) הבכי והיגון נכנסים ג“כ תחת החלוקות האלה, יש בכי שבהררי הטבע יסודתו, ויש בכי שנולד על ברכי המוסר והשכל והדעת, כי כל מי שבוכה על אסונו רק מצד שאינו יכול להבליג על יגונו, ויודע בעצמו שהבכי לא יביא לו כל תועלת, בכי כזה הוא רק בכי טבעי, כי השכל המוסרי אינו מסכים לעשות דבר ריק באין שום תועלת. ואולם מי שבוכה בעת שחושב שעי”ז יושע וינצל מצרתו [יהי' באיזה אופן שיהי‘], בכי כזה הוא בכי מוסרי ושכלי, אחרי שרואה תועלת בזה [והתועלת יכולה להיות ג“כ תועלת מוסרי ושכלי כמובן מאליו, וזהו שמצינו בברכות (כח ע"ב), שבעת שריב”ז חלה את חליו שמת ממנה, ותלמידיו נכנסו לבקרו, והתחיל לבכות, שאלוהו ע"ז התלמידים ואמרו לו נר ישראל עמוד הימיני פטיש החזק מפני מה אתה בוכה. שאלה גדולה ועצומה שאלוהו, ואמרו לו זכור נא, כי אתה לפי ערך גדלך בתורה ובמעשים, עד שנחשבת לרבא דעתך, ומדברנא דאומתך, הלא ראוי לך להיות נר לדרכם, ובעמוד אש תורתך וחכמתך תאיר להם את חשכת דרכם, ולהפיח בקרבם רוח אמיץ לשאת ולסבול, וכעמוד החזק הזה שמועיל להשען עליו בעת שאחד מט לפול. כן ישענו עליך כל בני ישראל, בעת שמטים חלילה לנפול, ואתה תהי’ להם עמוד הימיני לחזקם ולתומכם לאמץ רוחם ולבבם, להפיח בהם רגשות נעלות. וכפטיש החזק הזה שבכח הכאתו מפוצץ אבני סלע ומפררם לפרורים דקים, כן בכח תורתך תכה את גלי הזמן העוברים על ראשם, והעומדים לשוטפם מתורתם ולהעבירם מאמונתם, ובכח חכמתך הקדושה תפורר סלעי דאגתם, ותדיקם ותזוררם לכל רוח ולהזריח עליהם שמש התורה והאמונה, להורות להם הלכה למעשה, כי אין להתרפות ביום צר, וא“כ כפי משרתך זאת, יש לך להראות להם אימוץ הלב. ועתה בעת שתתעתד למות, עתה היא העת המוכשרת לברר להם בפועל ובמעשה, עד כמה שאין לדאוג ולפחוד מפני המות, שזהו מראשי הלמודים הנחוצים והדרושים לבני ישראל, בעת גלותם שהמות מרחף לפעמים נגד עיניהם. ואם יהיו למודים להוקיר חיי הזמן, עלול מאד שיראו לוותר את דתם לקנות בזה את חייהם, שרק בויתור הדת יכולים לראות חיים, וא”כ נאה ויאה לאיש מורם מעם ודגול מרכבה כזה, להראות שאנשי המעלה לא יפחדו מפני המות, וכהולכים בחליל יקדמו את פניו בתרועת שמחה, וא“כ הלא בצדק נתפלא עליך מפני מה אתה בוכה. אתה בחיר מין האנושי, וראשית גדולת ותפארת העם, ושכל ימיך נתת את נפשך בעד אושר האומה והצלחתה, איך אתה בוכה, איך תבכה כמוג לב להחלישם ולרפותם בזה, ומי יכול לשער את ההפסד הכרוך בעקבי הבכי הזה, כי בזה תחליש את הרגשות ותרפה את הרוחות, ותמיס כדונג את לבב בני עמך, כי כראותם אשר גם אתה בוכה מפני מר המות, אתה שרבות פעלת ועשית לאושר והצלחת עמך, ואשר כל ימיך, הם כשרשרת גבלות עבותה ממפעלים גדולים ורבי הערך, ובכ”ז כאחד האדם תפחד ותחרד מפני המות, א"כ מה יענו הם אחריך, ומי יכול לשער את הנזק וההפסד שיכול לבא מזה לכלל האומה:
ה) ועל שאלתם זאת השיב להם ריב“ז תשובה נמרצה וא”ל אלו לפני מלך בו“ד היו מוליכין אותי, שהיום כאן ומחר בקרב, שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון, אעפי”כ הייתי בוכה, ועכשיו שמוליכין אותי לפני ממההקב“ה. שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי כעסו כעס עולם, ואם אוסרני איסורו איסור עולם, ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון, ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים אחת של ג”ע ואחת של גיהנם, ואיני יודע באיזו מוליכין אותי ולא אבכה. וכלל תשובתו היא שבא לבאר להם שלא מן המות הוא מפחד ובוכה, רק שחושב, שעוד לא יצא ידי חובתו, והמעיט במעשים בעת שהולך בדרך רחוקה כזאת, שאולי עוד זוודא קליצא. ואולם עם כל ברירות התשובה הזאת, יש להתפלא על סיום דבריו של ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים כו' שמרהיטת הלשון משמע דבזה מחזק עוד יותר התשובה, ומסביר את הטעם והסבה על בכיתו, ומסיר בזה לגמרי את התמהון והפלא שלהם, ובאמת הדברים האלה נפלאים מאד, כי הלא בזה מראה מקום שיש להקטין הדאגה ולהמעיט היגון, אחרי שיש לפניו שני דרכים, ואינו יודע באיזו שיוליכוהו. והוא ממש כמו אם יקרה לאחד שבנו יחידו ומשאת נפשו, חלה במחלה אנושה מאד, שנלאו הרופאים להמציא לו מזור ותרופה, ומרוב מגינת לבבו וצרת נפשו יבכה וזרם דמעות ישטוף מעיניו, ואחד ממכיריו שאינו יודע ממחלת בנו, יתפלא על בכיתו וישאל לו ע“ז, וישיבנו: כי בנו חולה במחלה מסוכנת מאד, וגם הרופאים התייאשו ממנו, תשובה כזאת מספקת להשקיט פליאת השואל, אולם אחרי שמעריך לפניו סכנת מחלת הבן, ויגיעת שוא של הרופאים, יוסיף לומר לו כי עוד יותר ידאג, יען שהיום התועדו כל גדולי הרופאים, ואמרו כי עוד יש תקוה שיקום מחליו, הלא ישום וישתומם השואל עליו, ויוסיף לשאול לו: ואם איפא כן מדוע זה תבכה, קוה לה' כי הלא על דברת הרופאים יש עוד תקוה. וככה יש לנו להתפלא על גמר דברי ריב”ז שמסיים ולא עוד אלא כו' שפשטות הלשון מורה שמחזק בזה התשובה, ובאמת הדברים האלה מפיגים כל טעם התשובה. ואמנם אין ספק כי ריב“ז כיון ג”כ על שני מיני הבכי הנ“ל, שהבכי ללא תועלת הוא רק בכי טבעי, והבכי עם התועלת הוא בכי שכלי ומוסרי, וכל איש המעלה יש לו להתרחק מבכי הטבעי, וכמו שמצינו, בדוד שבעת שהילד חלה, צם ושכב ארצה, וכשהבין שמת, רחץ וסך את בשרו, והחליף שמלותיו, ואכל לחם, וכששאלוהו עבדיו ואמרו לו מה הדבר הזה אשר עשיתה וגו' בעבור הילד חי צמתי ואבכה כי אמרתי מי יודע יחנני ה' וחי הילד ועתה מת למה זה אני זה צם האוכל להשיבו עוד [שמואל ב' י”ב כ“א-כ”ג], כי הם כנעדרי השכל וקטני הבינה, הבינו רק את הבכי הטבעי, וע“כ התפלאו ע”ז כי כפי דרכי הטבע, יש אח“כ לבכות יותר. והוא השיב להם, כי לאנשים השלמים יש להמנע מבכי הטבעי, וע”כ כל עוד שהיתה תקוה, בכה והתחנן לה‘, שחשב שבזה יעורר רחמים מה’ להחלים ולהבריא את הילד, ואולם אחרי שמת שאז לא יביא עוד הבכי שום תועלת, ואם יבכה הוא רק בכי טבעי, ע"כ מראה לכל, כי הוא עומד עליון מעל גבולי הטבע כראוי למושל ועוצר בעם שיהי' בעל רוח כביר ולב אמיץ:
ו) והנה ריב“ז מרוב ענותנותו לא רצה מתחילה להראות לפניהם בתור אדם המעלה, שכבר קרא דרור למאסר הטבעי והטבע אינו פועל עליו מאומה, ע”כ אמר מתחילה, כי יכול היות כי לוא לא הי' כל תקוה לתקן עתה בהבכי, ג“כ הי' בוכה [לא מאימת המות רק מאימת הדין והעונש], כי לא הי' מתאפק מלבכות. ואולם באמת ולא עוד כי אין בזה רק בכי טבעי לבד, כי באמת עוד לא עברה העת, עוד יש לתקן הרבה בבכי ובתחנונים כי יש שני דרכים לפני כו' ואיני יודע כו' בשימת עין חודרת על מעשי, בל אוכל לדעת דרכי שסלותי לפני בשנות חיי, ועד הנשימה האחרונה מועלת תשובה גמורה ומעולה מעומק הלב, שמראשי תנאי' הוא הבכיר והזלת דמעות, וא”כ איך לא אבכה. ונאה ויאה עוד לבכות ולהתחנן מלפני הקב"ה, כל עוד שנשמתי בקרבי:
[נאד של דמעות פ"א]
