"אדוני ראש הממשלה – זו מאמע רוחל"

"יותר מכל, השפיעה על רבין פגישה אחת עם חברי הכנסת חנן פורת ומנחם פרוש. פורת בא אל רבין כשהוא מצויד בצילום אויר גדול של מתחם קבר רחל עד גבול בית לחם-גילה. בפתח הלשכה פגש בו ח"כ מנחם פרוש מאגודת ישראל. "מה אתה עושה פה?", התעניין פרוש. "באתי להשתדל על קבר רחל", השיב לו פורת. פרוש ביקש להיכנס אל רבין יחד עם פורת ונענה בחיוב. תחילה היה פרוש שקט. הוא האזין לפורת, שמתח קוים על צילום האויר והמחיש לרבין את המרחקים הקצרים ואת טווחי הירי שבין גילה לבין בית לחם. פורת שאל את רבין אם היה מעביר לפלשתינאים את קבר בן גוריון או את קבר מפקדו בפלמ"ח, יגאל אלון. רבין התכוון להשיב, אבל אז קם פרוש מכסאו, ניגש אל רבין, חיבק אותו ופרץ בבכי סוער, תוך שהוא צועק על רבין: "זו מאמע רוחל. איך אתה נותן את הקבר שלה"?

"ר' מנחם", סיפר פורת, "בכה בדמעות שליש וממש הרטיב את החולצה של ראש הממשלה. רבין הפציר בו: 'ר' מנחם – תרגע'. 'איך אני ארגע?' צעק עליו ר' מנחם, 'אתה הולך לתת את הקבר של מאמע רוחל. העם היהודי לא יסלח לך אם תפקיד את הקבר של אמא' ".

בנוכחות פורת ופרוש טלפן רבין לשר החוץ שמעון פרס וביקש ממנו להיפגש עם יאסר ערפאת בעניין קבר רחל. פרס שוחח עם ערפאת והשיג ממנו הסכמה עקרונית לרצף ישראלי ולשליטה ישראלית בלעדית בקבר רחל ובדרך אליו. בבוקר 24 ביולי ביקר פרס בקבר רחל בלווית רבה הראשי של ירושלים, הרב יצחק קוליץ, רב המקומות הקדושים, הרב שמואל רבינוביץ וקציני צה"ל. פרס נסע משכונת גילה לקבר רחל ונדהם לנוכח המרחק הקצר ביניהם. כדי להיות בטוח שחושיו לא הטעו אותו, ביקש פרס לשוב לשכונת גילה ולעשות את הדרך לקבר רחל פעם נוספת, וכך היה. אחר הצהרים הודיע פרס בכנסת כי נמצא פתרון לכביש הגישה לקבר רחל: הוא יהיה כולו בשליטה ישראלית.

מתוך "על אם הדרך" מאת נדב שרגאי

---------

"ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל 

בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה

ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם" (בראשית מ"ח, ז)

"...דע לך שעל פי הדיבור קברתיה שם,

שתהא עזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן,

והיו עוברים דרך שם. יצאת רחל על קברה

ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר:

"קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים" (ירמיה ל"א, יד)

והקב"ה משיבה: "יש שכר לפעולתך... ושבו בנים לגבולם". (רש"י)

בְּדָמַיִךְ חֲיִי

בְּדָמַיִךְ חֲיִי, בְּדָמַיִךְ

עִמְדִי דּוּמִיָּה.

קְרוּעָה עַל אֵם הַדֶּרֶךְ

קְפוּאָה,

בּוֹכִיָה.

שְׂדוֹת יְבוּל וְלֹבֶן בָּתִּים 

יִשְׁקְעוּ בְּאָבָק חֲלוֹמֵךְ

אֲדָמָה קְרוּעָה וְאִלֶּמֶת

מִי יַלְבִּישֶׁךְ

מִי יְנַשְּׁקֵךְ

מִי יְנַקֶּה רְגָבַיִךְ בְּרֶגֶשׁ

וְיִטְמֹן אֶת גּוּפוֹ בְּקִרְבֵּךְ.

צְרוּפָה כַּבַּרְזֶל, רַכָּה כִּפְלוּמָה

יָפָה כַּצִּפּוֹר חָפְשִׁיָּה

כְּאִשָּׁה שׁוֹמֵמָה.

הוֹלֶכֶת בַּחֹשֶׁךְ בִּבְכִי תַמְרוּרִים

מְבַקֶּשֶׁת בְּרַעַד

כִּי יָשׁוּבוּ בָנִים – 

לְחוֹף-יַם לְרָאשֵׁי הֶהָרִים.

יאיר שטראוס, כפר הרא"ה