והקב”ה היה עוסק בורא אורו של משיח

 פרשת וישב היא פרשה פלאית ואני חושב שאם יש שם שלא היינו נותנים לה הוא “וישב”. רק בתוכנית “ביקש יעקב לישב בשלווה”, אבל בפועל אף אחד לא יושב בפרשה הזו, אבל כנראה שכל ה’וישב’ העתידי מתחיל פה וצריך הרבה יישוב הדעת ללמוד את כל סיפור תחילת הגלות, ההתחלה של החושך, בעיקר של החושך שבתוכנו – החלומות, המכירה, ובהמשך תחילת התנוצצות אורו של משיח בלידת פרץ וזרח ותמר ויהודה.

“תקציר הפרקים הקודמים”

נתחיל את הכל מנקודה אחת בפרשה. כמעט כל הפרשה, למעט קריאת ה’רביעי’, מדברת על תחילת הגלות הארוכה והקשה של עם ישראל. יוסף יורד למצרים, מכין את הקרקע, יורד עוד ועוד ירידות – אשת פוטיפר ולבית הסוהר. היציאה של יוסף מבית הסוהר אל פרעה תהיה רק בפרשה הבאה. סופה של פרשתנו הוא בתהום הנשיה – “וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ” (בראשית מ’, כ”ג).

ובאמצע תיאור שורשי הגלות הארוכה ביותר, שכל הגלויות כולן מתחילות פה – ובעז”ה נצא מכולן מהרה, מובא פרק שלם העוסק בתחילת הגאולה –

וַֽיְהִי֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַיֵּ֥רֶד יְהוּדָ֖ה מֵאֵ֣ת אֶחָ֑יו וַיֵּ֛ט עַד-אִ֥ישׁ עֲדֻלָּמִ֖י וּשְׁמ֥וֹ חִירָֽה. (בראשית ל”ח, א’)

“בעת ההיא” הכוונה לעת שאחרי שמכרו המדנים את יוסף למצרים, אחרי שהאחים מכרו אותו לישמעאלים והלכו עם כתונת הפסים טבולת הדם לאביהם וכו’. ואז באמצע הסיפור, שאין לו שום מקבילה במקרא, מפסיקים מהסיפור ועוברים לנושא אחר לגמרי – יהודה נושא את בת שוע הכנעני, היא יולדת לו את ער, אונן ושלה, שני הגדולים מתים, טרגדיה רודפת טרגדיה, תמר מחכה להתייבם לשלה אך היא לא ניתנת לו, אשת יהודה מתה, יהודה עולה על גוזזי צאנו תמנתה, סיפור פגישתו את “הקדשה היא בעינים” – תמר מתחפשת לזונה. מבחינת העולם – לא רק שבניו מתים אלא גם כלתו של יהודה גם “הרה לזנונים”, והוא מכריז שעליה להישרף, אך בסוף משם נולדים פרץ וזרח. בסופה של הפרשה הזו, כאשר חוזרים אל יוסף, התורה כותבת מעין “תקציר הפרקים הקודמים” –

וְיוֹסֵ֖ף הוּרַ֣ד מִצְרָ֑יְמָה וַיִּקְנֵ֡הוּ פּֽוֹטִיפַר֩ סְרִ֨יס פַּרְעֹ֜ה שַׂ֤ר הַטַּבָּחִים֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מִיַּד֙ הַיִּשְׁמְעֵאלִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הֽוֹרִדֻ֖הוּ שָֽׁמָּה. (ל”ט א’)

חוזרים על כל הסיפור כדי שניזכר איפה אנחנו אם שכחנו.

שהורידוהו אחיו מגדולתו

מאד מעניין שרש”י מבאר גם הוא את אותו הפירוש בתחילת הפרק הזה (ל”ח) ובסופו. וכך הוא כותב בתחילה –

ויהי בעת ההוא. למה נסמכה פרשה זו לכאן והפסיק בפרשתו של יוסף?[1] ללמד, שהורידוהו אחיו מגדולתו, כשראו בצרת אביהם אמרו אתה אמרת למכרו, אלו אמרת להשיבו, היינו שומעים לך. (שם ל”ח, א’)

חז”ל אומרים במדרש (להלן) שהקב”ה “עוסק-בורא באורו של משיח” אבל רש”י לא מביא את זה כי הוא מבאר את פשוטו של מקרא, והוא מנסה להבין מה בדיוק קורה פה. לכן הוא מבאר את המילה “וירד” שזו לא היתה ירידה טכנית של יהודה מקומה גבוהה לנמוכה, אלא הורדה מהותית מגדולתו – אתה הרי המלך, המיועד למלכות, ואילו היית אומר לנו להשיבו היינו שומעים לך’. בסוף הפרק, כשהתורה חוזרת לסיפור יוסף, היא מציינת גם את הירידה, והפעם של יוסף – “ויוסף הורד מצרימה”, כלומר, כמו שיהודה ירד ויוסף הורד, הכל בירידה, שם מבאר רש”י –

ויוסף הורד. חוזר לענין ראשון, אלא שהפסיק בו כדי לסמוך ירידתו של יהודה למכירתו של יוסף, לומר לך שבשבילו הורידוהו מגדולתו… (שם ל”ט, א’ ברש”י)

כלומר רש”י חוזר על דבריו מתחילת פרק ל”ח ורק מוסיף ‘הנה ההוכחה למה שביארתי בתחילת הפרק’.

חז”ל במדרש אומרים פה כך –

רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן פָּתַח[2] (ירמיה כט, יא) ‘כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת הַמַּחֲשָׁבֹת’,[3] שְׁבָטִים הָיוּ עֲסוּקִין בִּמְכִירָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף, וְיוֹסֵף הָיָה עָסוּק בְּשַׂקּוֹ וּבְתַעֲנִיתוֹ, רְאוּבֵן הָיָה עָסוּק בְּשַׂקּוֹ וְתַעֲנִיתוֹ, וְיַעֲקֹב הָיָה עָסוּק בְּשַׂקּוֹ וּבְתַעֲנִיתוֹ, וִיהוּדָה הָיָה עָסוּק לִקַּח לוֹ אִשָּׁה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה עוֹסֵק בּוֹרֵא אוֹרוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, ‘וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא וַיֵּרֶד יְהוּדָה’. בְּטֶרֶם תָּחִיל יָלָדָה’ (ישעיה סו, ז) [לפני שמתחילים צירי הלידה היא כבר יולדת] – קֹדֶם שֶׁלֹא נוֹלַד מְשַׁעְבֵּד הָרִאשׁוֹן [פרעה] נוֹלַד גּוֹאֵל הָאַחֲרוֹן [משיח]. (בראשית רבה וישב פ”ה, א’)

המושג ‘שקו ותעניתו’ מתאר בדר”כ אופן של עשיית תשובה – ראובן עושה תשובה על מעשה בלהה, על זה שהשאיר את יוסף בבור עם האחים, כולו תשובה עכשיו, גם יעקב היה עסוק בתשובה ואף יוסף, ואילו יהודה היה עסוק לא בתשובה אלא בלקיחת אשה, כלומר כולם עסוקים בשלהם והקב”ה היה עוסק בבריאת אורו של מלך המשיח. מתוך צערו של יוסף, מתוך השעבוד, מתחיל סיפור הולדת פרץ שממנו נולד בועז, שהוליד את עובד שהוליד את ישי וישי הוליד את דוד ואת משיח בן דוד. ומסיים המדרש בפסוק מישעיה – “בטרם תחיל ילדה”, כלומר עוד לפני שהחלו צירי הלידה היא כבר ילדה – עוד לפני תחילת הגלות הראשונה, גלות מצרים – נולד הגואל האחרון והסופי של עם ישראל, הוא המשיח. זה מדרש נפלא אבל מה הוא אומר לנו? בוודאי שצריך להגיד על המדרש “בעזרת ה'” אבל מה עושים עם זה למעשה?

חלומות מבוארים

בואו נתחיל מההתחלה, מהחלום של יוסף ובהמשך נחזור למדרש הזה ולהולדת אורו של משיח. הפרשה מתחילה בשני חלומות ומסתיימת בשני חלומות. היא מתחילה ביוסף החולם חלום על אלומים ואחר כך חלום נוסף על שמש, ירח ואחד עשר כוכבים, והוא מסתיים בחלומות של שר המשקים ושר האופים שחולמים “כאשר פתר לנו כן היה”. גם בתחילת הפרשה הבאה אנחנו מוצאים שני חלומות, של פרעה, שמהם מגיע יוסף מבית הסוהר אל פרעה, עולה לגדולה, משנה למלך ומשם כל הסיפור כולו.

ננסה לעשות השוואה בין החלומות. זו השוואה פשוטה אבל יש כאן חידוש געוואלד וצריך לדקדק פה במילים. יש סוג של חלומות בהם החלום מגיע כבר עם הפתרון. למשל בחלום שלמה (מל”א ג’, ד’-ט”ו) הקב”ה מדבר איתו – הוא מבקש “לב שומע לשפוט”, והקב”ה עונה לו ומסביר לו. סוג כזה של חלום נקרא “חלום מבואר”. בפרשת ויצא היו לנו כאלה חלומות אצל יעקב – יעקב חולם ורואה מלאכים עולים ויורדים, והקב”ה ניצב עליו ומדבר איתו. גם בהמשך הפרשה עשרים שנה לאחר מכן, יעקב חולם בבית לבן וגם שם מלאך האלוקים מתגלה אליו ומדבר איתו לשוב אל ארץ אבותיו ולמולדתו. אלו חלומות מבוארים. מבחינה זו גם החלומות בדניאל של נבודנצאר ודניאל הם חלומות כאלו.

האחים פותרים חלומות

לעומת זאת, אצל שר המשקים והאופים, הם חולמים ומבקשים פתרון. כך גם אצל פרעה. הוא חולם – “ואין פותר אותם לפרעה”. והנה אצל האחים, הם נקראים ע”י יוסף והוא מספר להם על חלומותיו –

וַיַּֽחֲלֹ֤ם יוֹסֵף֙ חֲל֔וֹם וַיַּגֵּ֖ד לְאֶחָ֑יו וַיּוֹסִ֥פוּ ע֖וֹד שְׂנֹ֥א אֹתֽוֹ. (ל”ז, ה’)

הרקע לשנאה הוא כתונת הפסים, הבאת הדיבה שלהם על ידו לאביהם – והחלומות רק מלבים אותה. מה הוא חולם? –

וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵיהֶ֑ם שִׁמְעוּ-נָ֕א הַֽחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר חָלָֽמְתִּי. וְ֠הִנֵּ֠ה אֲנַ֜חְנוּ מְאַלְּמִ֤ים אֲלֻמִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַשָּׂדֶ֔ה וְהִנֵּ֛ה קָ֥מָה אֲלֻמָּתִ֖י וְגַם-נִצָּ֑בָה וְהִנֵּ֤ה תְסֻבֶּ֨ינָה֙ אֲלֻמֹּ֣תֵיכֶ֔ם וַתִּשְׁתַּֽחֲוֶ֖יָן לַֽאֲלֻמָּתִֽי. (שם ו’, ז’)

בחלום פה הקב”ה לא מדבר אליו. יוסף לא מסביר את החלום ולא פותר אותו, אבל האחים ישר אומרים לו –

וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ אֶחָ֔יו הֲמָלֹ֤ךְ תִּמְלֹךְ֙ עָלֵ֔ינוּ אִם-מָשׁ֥וֹל תִּמְשֹׁ֖ל בָּ֑נוּ וַיּוֹסִ֤פוּ עוֹד֙ שְׂנֹ֣א אֹת֔וֹ עַל-חֲלֹֽמֹתָ֖יו וְעַל-דְּבָרָֽיו. (ח’)

יוסף חלם משהו אחד ואילו האחים החליטו לפתור אותו באופן שפירוש החלום הוא מלוכה וממשלה. זה הגיוני, אבל זו החלטה שלהם. יוסף גם לא מגיב לדבריהם. לאחר מכן הוא חולם חלום נוסף –

וַיַּֽחֲלֹ֥ם עוֹד֙ חֲל֣וֹם אַחֵ֔ר וַיְסַפֵּ֥ר אֹת֖וֹ לְאֶחָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֨ה חָלַ֤מְתִּי חֲלוֹם֙ ע֔וֹד וְהִנֵּ֧ה הַשֶּׁ֣מֶשׁ וְהַיָּרֵ֗חַ וְאַחַ֤ד עָשָׂר֙ כּֽוֹכָבִ֔ים מִֽשְׁתַּֽחֲוִ֖ים לִֽי. (ט’)

כתוב שזה חלום אחר, אבל מה אחר בו? לכאורה זה נראה אותו דבר רק עם כוכבים. למה צריך לכתוב שזה “חלום אחר”? והתשובה פשוטה – בחלום הראשון האלומות משתחוות לאלומה. אין שם דמויות – הנושא הוא צמחים, אוכל, אלומות. נשים לב לנקודה הזו – יוסף חולם וזו הפעם היחידה, זה געוואלד, שבני אדם מחליטים לפתור את החלום!

אני לא פותר חלומות!

נחזור לשר המשקים ושר האופים – פניהם זועפים בבוקר וכאשר הם מספרים ליוסף על החלום –

וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֔יו חֲל֣וֹם חָלַ֔מְנוּ וּפֹתֵ֖ר אֵ֣ין אֹת֑וֹ… (מ’, ח’)

הוא משיב להם –

…וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֜ם יוֹסֵ֗ף הֲל֤וֹא לֵֽאלֹהִים֙ פִּתְרֹנִ֔ים סַפְּרוּ-נָ֖א לִֽי. (שם)

חס וחלילה הוא לא אומר להם שהוא פותר חלומות אלא – ‘אני נביא, יש לי כח לעזור לכם ולהביא לכם את הפתרון של הקב”ה. לי באופן אישי אין שום פתרון’. זה דבר געוואלד. נגיד דבר שיתכן שיישמע קצת מוזר – ההווא אמינא של אדם שהוא יכול לפתור לעצמו את החלום זה לא רק ה”א מוזרה אלא כמעט כפירה, כי חלום הוא דבר שמגיע מעל כלי ההבנה שלי, זה מעלי, אני חולם חלומות שמגיעים ממקומות אחרים, ממחוזות אחרים, ממציאויות אחרות. יוסף מביא להם את הפתרון ומסביר להם שזה הקב”ה, ‘זה רק אלוקים’. שנתיים לאחר מכן, כאשר פרעה חולם את החלום מספר לו שם שר המשקים אמנם על יוסף ואומר – “כאשר פתר כן היה”, אבל זה לא היה יוסף שאמר את זה. יוסף מעולם לא אמר שהוא עצמו פותר. פרעה קורא לו מהבור ונשים לב למעמד – זהו יום ההולדת של פרעה. מצרים של הימים ההם היתה אמריקה, רוסיה וסין של ימינו גם יחד. הוא קרא לכל החרטומים והמבינים, הם עומדים שם בלשכת המלך. פרעה בעיני עצמו ובעיני עמו הוא האלוה, ואת התחביב שלו בימי ההולדת אנחנו כבר מכירים – לערוף ראשים, להעלות ראשים, זה היום בו הנבראת ואתה הבורא, האלוה, אז אתה יכול לעשות הכל. ואז מביאים לשם את יוסף ופרעה אומר לו כך –

וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל-יוֹסֵ֔ף חֲל֣וֹם חָלַ֔מְתִּי וּפֹתֵ֖ר אֵ֣ין אֹת֑וֹ וַֽאֲנִ֗י שָׁמַ֤עְתִּי עָלֶ֨יךָ֙ לֵאמֹ֔ר תִּשְׁמַ֥ע חֲל֖וֹם לִפְתֹּ֥ר אֹתֽוֹ. (מ”א, י”ד- ט”ו)

המידע שיש לפרעה לגבי הבחור הזה הוא שיוסף פותר את החלומות כי זה מה שאמר לו המיניסטר, אבל בואו נראה מה אמר לו יוסף. לכאורה היה צריך להיות כתוב “ויאמר יוסף”, אבל בפועל יוסף אומר לו ישר בפרצוף –

וַיַּ֨עַן יוֹסֵ֧ף אֶת-פַּרְעֹ֛ה לֵאמֹ֖ר בִּלְעָדָ֑י אֱלֹהִ֕ים יַֽעֲנֶ֖ה אֶת-שְׁל֥וֹם פַּרְעֹֽה. (ט”ז)

“ויען” זה התנגשות, ויכוח. ‘אתה אומר כך? אני טוען אחרת’. “לאמר” משמעו לומר את הדברים הלאה. יוסף אומר לפרה ישר בתחלית הדברים – ‘את מה שאני עומד לומר לך תעביר הלאה לכל הממלכה ולכל החרטומים והנתינים שלך – אני לא פותר חלומות. בלעדי, א-להים יענה את שלום פרעה”. תגיד יוסף, מה הלחץ? למה אתה אומר את זה מיד? תחכה כמה דקות, תשמע את החלום, תגיד בינתיים תהילים, תתפלל שהקב”ה יציל אותך מהסיטואציה ואחרי זה תענה לו. מה אמר שם יוסף? אפשר לדמיין את זה באופן הבא – פרעה אומר לו שהוא שמע שהוא פותר חלומות, ויוסף, הבחור הרגוע הזה פתאום מתנפל עליו בקריאות “שאבעס, כפירה!”. ‘אתה שמעת עלי שאני פותר חלומות? זו כפירה בעיקר! לכן, אם אתה רוצה להמשיך את המו”מ איתי על בסיס כפירה אני ברגע זה חוזר לבית הסוהר עם הפיג’מה. תהרוג אותי’. זה המסר הראשון של יוסף לעולם, למצרים. כולם שומעים את זה. לא כתוב “ויאמר יוסף” אלא “ויען יוסף את פרעה לאמר” – כדי שכולם ישמעו את זה, כל העולם זה גם אנחנו – החטא הראשון של האחים היה שהם פתרו את החלום. זה כל כך פשוט שאפילו לא שמנו לב. הם פירשנו את החלום כפי שהם הבינו אותם.

מורד במלכות

בוא נהיה לרגע יוסף הצדיק ונחזור לחלום שלו. הוא בן שבע-עשרה, אמו נפטרה, אחיו שונאים אותו, יש לו כתנת פסים, הדבר שהכי הוא רוצה בחיים זה אהבה, אחוה – “את אחי אנכי מבקש”, הוא רוצה להיות חלק מכולם, אבל הקב”ה מתנבא אליו ומעביר לו נבואה – ועל פי ההלכה אסור לו לכבוש את נבואתו.[4] ומה חלומו? יוסף הוא כידוע רועה צאן כמו גם אחיו, אבל הוא חולם דווקא על חקלאות, על שדה ולא על צאן – “והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה”. השדה הוא מקום הגידולים החקלאיים ורועי הצאן לא נמצאים שם – הצאן אם ייכנס לשדות יכול להרוס את כל הגידולים. החלום שלו הוא שהוא ואחיו, בני לאה, בני זלפה, בני רחל ובני בלהה, מתכנסים יחד ומאלמים אלומים בתוך השדה. “והנה” – זה לשון הפתעה, כמו “והנה איל אחר” (בראשית כ”ב, י”ג) או “והנה שלשה אנשים” (שם י”ח, ב’), “קמה אלומתי” – זה בעל כורחי, זה לא אני. אולי היא אף קמה עלי להרגני,[5] ויוסף הכי רוצה להיות חלק מאחיו, ושאף אחד לא יראה את האלומה הסוררת הזאת – ‘תרדי למטה, אלומה, אני לא רוצה את זה, אני רוצה להיות חלק מכולם..’, אבל היא לא יורדת. נו, אז לפחות שאף אחד לא יראה את זה, אבל – “והנה תסובינה אלומותיכם” – מכירים את התחושה שכולם מסתכלים עליך ומצביעים עליך ואתה רוצה שהאדמה תבלע אותך? אבל זה לא אני, זו האלומה – “ותשתחווינה לאלומתי”, כולם. האחים מבינים שהוא מתכוון למלוך. כי מבחינתם של השבטים המלך הוא יהודה. זה יתברר עוד כמה פסוקים קדימה. מה שיהודה יגיד להם הם יעשו, הם ישנו את גזר הדין אחרי שהם הורידו אותו לבור רק בגלל דברי יהודה, את ראובן הם מבטלים, גם את שמעון ואת לוי שאמרו על יוסף “לכו ונהרגהו”, וכולם עושים מה שיהודה אומר – “מה בצע כי נהרוג את אחינו… לכו ונמכרנו לישמעאלים” (שם ל”ז, כ”ו-כ”ז). הוא זה שיקבל את הערבות על בנימין, הוא זה שייגש אל המשנה למלך. ראובן הבכור איבד את מנהיגותו בגלל מעשה בלהה, שמעון ולוי שבאו אחריו נדחו גם הם בגלל מעשה שכם. יעקב יגיד את זה מפורשות בברכותיו וימליך ‘דה פקטו’ את יהודה – “יהודה אתה יודוך אחיך” (שם מ”ט, ח’). מבחינת האחים אם אכן הם צודקים בפרשנות ויוסף רוצה למלוך, הרי זה “מורד במלכות” כפשוטו, וזה מתחבר להם יפה מאד לכל מה שהוא מביא את דיבתם רעה אל אביהם, דיבת כל האחים. ועכשיו, על כל מה שהוא עושה, “והוא נער את בני בלהה ובני זלפה”, מסתבר שהכל זה שאיפות מלכות שלו. המצב הוא שיעקב מבקש לישב בשלוה, לכאורה התנאים בשלים לכך – היינו להביא משיח, ויש לנו אח שמורד במלכות וחולם שהוא עצמו מלך. חבר’ה, כשעשו מסכן את יעקב אז צריך להיפטר ממנו, כשישמעאל מסכן את יצחק צריך לגרש אותו, כך גם חשב קין על הבל.

הו, הקונספציה!

אבל תגידו – מה היה בסוף? החלום הזה התממש והם השתחוו לאלומתו? בוודאי, אבל הוא לא מלך עליהם. הם ירדו למצרים כי הם היו צריכים אוכל. הם לא ידעו שהוא יוסף והם השתחוו לא לו אלא לאלומתו. הוא לא מלך עליהם, הוא אדוני הארץ המצרי. אז הנה שהחלום יכול להתממש שלא לפי הפתרון שלך. וואו! איך זה יכול להיות? איך יכול להיות שאין לי את הפתרונות? – “היינו כחולמים”. התפקיד שלנו הוא לחלום אבל התפקיד שלך איננו לפתור. הטרגדיה של הפרשה היא, וקשה לומר את זה, כנראה שיותר קל להסביר את זה לפרעה, לאותו מלך גוי שסבור שהוא אלוה, יותר קל לומר לו שהקב”ה מדבר איתו ולהפוך את כל העולם שלו ולשנות את כל הראש שלו ולמול את כל מצרים מאשר לשכנע את היהודים, אחיך, שהפשט שלהם בהבנת המציאות הוא לא נכון. הקונספציה. ברור שזה שמשתחווים לאלומתו חושב שהוא מולך עלינו, תוסיף את זה אל השנאה, ולכתונת הפסים – יוצא לך דין רודף, תביא את זה לבית הדין, והנה תקבל פסק דין מובנה שדינו מיתה.

ומה באמת יוסף חלם? הוא חלם חלום קשה. הוא אומר – ‘אחים אהובים שלי, מעולם ולעולם לא אחליף את יהודה. יהודה הוא המלך, “ודוד עבדי נשיא עליהם לעולם” (יחזקאל ל”ז כ”ה), אבל אני חולם שבשונה ממה שאתם סבורים, עוד יהיה רעב, ואתם תצטרכו לקבל אלומות. במילים אחרות – אני חולם שהישיבה בשלווה שחשבנו עליה עדיין לא מגיעה, עדיין לא פה. אני ‘ירמיהו’ ולכן אתם רוצים לזרוק אותי לחצר המטרה, אני חולם גלות’. במילים בפנימיות קצת יותר – לפני משיח בן דוד צריך יהיה לבוא משיח בן יוסף, ובמילים פשוטות יותר – אנחנו צריכים להתכונן לימות המשיח. להביא לימות המשיח. איך? – ‘ללכת לראות את שלום אחיי, “את אחי אנכי מבקש” (בראשית ל”ז, ט”ז), “והשיבני דבר” (שם י”ד). אנחנו נצטרך לעבור תהליכים והכנות, אבל ברור ש-‘יהודה ימלוך, לא אני’.

חז”ל שואלים במדרש שלכאורה צורת הרבים של אלומה זה אלומות, ואילו בחלום יוסף כתוב “והנה אנחנו מאלמים אלומים”, והם עונים שאלומים זה לשון אילמים – ‘אמר להם יוסף – עכשיו אתם צועקים, אבל כשיבוא ירבעם בן נבט משבט אפרים, הנכד שלי, ויעמיד עגלים של עבודה זרה בבית אל ובדן, כמסופר שם בדברי הימים בפרק י”ב, שכל ירושלים יוצאים ומשתפים פעולה איתו, כולם הפכו ונהיו אילמים’. מעולם לא הבנתי את הפשט במדרש הזה, אבל זה נפלא – ‘במקום להיבהל, אומר יוסף לאחיו, ‘בואו נבין את התהליך שצריך לעבור. אני יודע ממה אתם חוששים, אני יודע שאתם חוששים מדברים אמיתיים בשבט יוסף ואם נעבוד יחד נוכל לעצור את התהליכים שירבעם בן נבט הניע, את גלות עשרת השבטים – אז אתם תהיו אילמים’.

כולנו מכירים את שיחת הסלון הקבועה היום שנידונה בכל מקום ‘נו, אז מה הפתרון? מה הפתרון?’ – והתשובה צריכה להיות אחת – יש פתרון אבל הוא לא מצוי אצלי. כלומר, אני צריך להכין את התנאים להתממשות הפתרון אבל את הפתרון עצמו יביא רק הקב”ה. זה גבול דק מאד בין אמונה, עשיה ופעולה לבין שאננות, קונספציה וכפירה. הפתרון הוא החלום של נבוכדנצאר על ארבע החיות, הפתרון הוא על עשו וישמעאל, שכל העולם יתהפך והקב”ה מביא משיח לעולם. זה הפתרון. אבל השאלה היא מה אני צריך לעשות והתשובה היא – להביא לימות המשיח, ומיד נדון איך.

איש אשר רוח א-להים בו

“הלוא לאלוהים פתרונים ספרו נא לי”. אני לא בטוח ששר האופים ושר המשקים היו דמויות רוחניות לחיקוי, רחוק מזה, אבל הם מבינים שלאלוקים פתרונים – אבל כנראה שהם לא הבינו את זה מספיק לעומק כי בגלל זה יוסף נשאר עוד שנתיים בבור. בסוף הפרשה יוסף מבקש משר המשקים שיזכור אותו, ומה קרה לו? שר המשקים חוזר ואומר לפרעה כמה פעמים שם ברצף –

וְשָׁ֨ם אִתָּ֜נוּ נַ֣עַר עִבְרִ֗י עֶ֚בֶד לְשַׂ֣ר הַטַּבָּחִ֔ים וַ֨נְּסַפֶּר־ל֔וֹ וַיִּפְתׇּר־לָ֖נוּ אֶת־חֲלֹמֹתֵ֑ינוּ אִ֥ישׁ כַּחֲלֹמ֖וֹ פָּתָֽר. וַיְהִ֛י כַּאֲשֶׁ֥ר פָּֽתַר־לָ֖נוּ כֵּ֣ן הָיָ֑ה … (שם מ”א, י”ג-י”ד)

‘אוי ואבוי! אתה העברת לפרעה מסר שאני פותר חלומות?! הרי אני אמרתי שה’ פותר את החלומות. כנראה שהייתי צריך להישאר עוד שנתיים בכלא כדי שהשדר יועבר נכון’. אגב, זה לא ייאמן, פרעה מכנה את יוסף בשם “צפנת פענח”, לא בגלל שהוא מפענח צפונות אלא בגלל שהוא אומר, ותקשיבו למילים של פרעה –

וַיֹּ֥אמֶר פַּרְעֹ֖ה אֶל-עֲבָדָ֑יו הֲנִמְצָ֣א כָזֶ֔ה אִ֕ישׁ אֲשֶׁ֛ר ר֥וּחַ אֱלֹהִ֖ים בּֽוֹ. (מ”א, ל”ח)

‘ראיתם דבר כזה? מכל אלפי החרטומים והפילוסופים והמומיות שבמצרים, מצאתם פעם איש שלא יודע כלום מעצמו?’ “לא מבין כלום”, ולכן המסקנה של פרעה מהפגישה שלו עם הצדיק היא –

וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף אַחֲרֵ֨י הוֹדִ֧יעַ אֱלֹהִ֛ים אוֹתְךָ֖ אֶת־כׇּל־זֹ֑את אֵין־נָב֥וֹן וְחָכָ֖ם כָּמֽוֹךָ. (שם מ”א ל”ט)

כלומר אם הכל הכל הוא מהקב”ה, אז ממילא “אין נבון וחכם כמוך”, אין לי מה לחפש עוד. אתה צינור של אינסוף אז אין לי מה לחפש מומחים אחרים, ולכן –

אַתָּה֙ תִּֽהְיֶ֣ה עַל-בֵּיתִ֔י וְעַל-פִּ֖יךָ יִשַּׁ֣ק כָּל-עַמִּ֑י רַ֥ק הַכִּסֵּ֖א אֶגְדַּ֥ל מִמֶּֽךָּ. (שם מ’)

לכאורה בעברית נכונה היה צריך להיות “רק הכסא יגדל ממך”. לרש”י יש הסבר משלו, אבל איתי פירוש פעם נפלא – הרי מה אתה שואל אולי יוסף הצדיק? בוא נדבר דוגרי, הרי יום יבוא ונצטרך להקים קבינט מלחמה יחד ואז יתחיל מתח מי יהיה בראש, ושל מי הכסא ומי הבוס וכו’ – אז אני רוצה לומר לך, כיון שאצלך הכל זה רק אלוקות, אז לגבי הכסא – אני ממך רק אגדל. אני לא אקטן ממך לעולם כי אתה לא תופס שום נפח, כלום. ועכשיו אני קורא לך “צפנת פענח” כי הקב”ה אומר’. וכאשר באים המצרים בהמשך וטוענים שאין אוכל, אומר להם פרעה “לכו אל יוסף”, והם משיבים – אבל הוא רוצה שנמול את עצמנו”, עונה להם פרעה – ‘אז תמולו. זה לא הוא – זו אלוקות’. אבל אנחנו, האחים, פירשננו את החלום – “המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו” (שם ל”ז ח’), כי באמת בלוגיקה שלנו הבנו בתחילת פרשת וישב’ שכשמישהו מספר על אלומתו שהאחרות משתחוות לה אז זה חייב להיות שהוא רוצה למלוך. ‘מה, אני יכול לתכנן ירידה למצרים, את פוטיפר ואת בית סוהר?’ – לא, אבל אתה גם לא נתבקשת לתכנן אלא רק לדעת ולהפנים שאתה לא יכול לתכנן כלום, ולהביא לימות המשיח. זה מה שנתבקשת.

שבוי של עצמך

אנחנו שמפרשנים את המציאות כראות עינינו, לא היינו מסוגלים גם עשרים ושתיים שנה לאחר מכן להבין שזה אח שלנו כשהגענו למצרים. לא היינו מסוגלים להכיר שזה יוסף –

וַיַּכֵּ֥ר יוֹסֵ֖ף אֶת־אֶחָ֑יו וְהֵ֖ם לֹ֥א הִכִּרֻֽהוּ. (שם מ”ב, ח’)

לא יעזור – אף אחד לא יצליח לשכנע אותי שאתה לא תזהה את אחיך אפילו שעברו עשרים שנה. לא מקבל את זה. עם קן או בלי זקן – גם אם היתה לו קרן של תיש היית מכיר את אחיך, ובמיוחד שכל ילד במצרים יודע שבראש הממלכה עומד המשנה למלך שהוא נער עברי, עשר שנים בעיתונות היו כותרות שהוא נער עברי שנמכר לפוטיפר. תגידו לי, אין לכם שום מידע מודיעיני, רכילות, שיכול לבדוק את הענין? יש לזה רק תשובה אחת – כשאתה המפרשן ואתה שבוי בקונספציה של עצמך, אז אתה לא מסוגל לשאת את המחשבה שההוא שעומד מולי, הוא יוסף הצדיק שעליו מדברים כל המצרים. אתה בנית תכנית, קונספציה ושום דבר לא יעזור – “והם לא הכירוהו”. חז”ל מספרים שהאחים הגיעו למצרים והלכו לחפש אותו “בשוק של זונות” (בראשית רבה צ”א, ו’), כי זה המקום שהוא יהיה לפי הקונספציה שלהם. אני משוכנע שגם כשהם עמדו לפניו וראו אותו הם אמרו אחד לשני בשקט, בטח ביידיש כדי שהאחרים לא יבינו – ‘פששש… מעשה שטן. איך שהוא דומה לאח שלנו כמו שתי טיפות מים. תראו איך שהקליפה, הס”א יכול להיות דומה למקור’, והוסיפו על זה דרשות ומחקרים, כי הרי ‘הוא אמר שהוא ימלוך’. אבל באמת הוא לא אמר דבר כזה. הוא התנבא בעל כרחו, שפתאום רועי הצאן זקוקים לאלומים, כדי שיוכלו להמשיך להיות רועי צאן – הדבר הראשון שיעשה יוסף כשאחיו יבואו למצרים הוא למנות אותם לשרי מקנה בארץ גושן כדי שהם יוכל ולהמשיך להיות רועי צאן, למרות ש”תועבת מצרים כל רועי צאן”.

אין אלו שני סיפורים שבמקרה התאחדו. הגלות מתחילה מחוסר ההנכחה שלי את האלוקות. להפנים – ‘אני לא פותר כלום, אין זה תפקידי, אין לי יכולות כאלה. אבל אני במצב שאני משוכנע שאני מבין, ונכון – ככל שאני גדול יותר, צדיק יותר ויהודי יותר וחכם יותר – אז קשה לנו לקבל את המציאות הפשוטה הזו שפרעה, מהמקום הכי נמוך בעולם, ממ”ט שערי טומאה וכפירה, יכול להתהפך. ומה אמר לו יוסף? – ” יודע למה הקב”ה הביא לך את החלום פעמיים? שים לב פרעה שאין אלו שני חלומות נפרדים – זה חלום אחד שהובא אליך פעמיים, כי תשמע אח שלי, הקב”ה אוהב אותך. הוא ראה שאתה נרדם אחרי הפעם הראשונה אז הוא הביא לך את זה עוד פעם. “כי נכון הדבר” – אולי אתה כופר בו אבל הוא לא מוותר עליך. הוא יכול להעלות, לגאול ולרומם כל דבר מתהומות הטומאה שלו אל הכי למעלה, רק תשחרר את הנפח שלך’.

ויהודה היה עסוק בליקח לו אשה

עד כאן הקדמה ועכשיו הכל מתחיל. נחזור למדרש בו פתחנו. תמיד הבנתי שכתוב במדרש שכולם היו עסוקים בעצמם והקב”ה עוסק בבריאת המשיח, אבל זה לא מה שכתוב שם. מה שכתוב הוא – שהקב”ה עוסק בורא אורו של משיח מיהודה, שממנו נולד פרץ. מה ההבדל בין יהודה לשאר המוזכרים במדרש? ‘יוסף עסוק בשקו ובתעניתו’ – של תשובה. גם הוא צריך לעשות תשובה. הוא הרי התגלגל בדרך לא דרך למצרים והוא מתבונן איל הוא הגיע לזה. אולי בגלל שהבאתי את דיבת אחי רעה? לכן הוא עושה תשובה. ראובן עסוק בשקו ובתעניתו, כלומר הוא עושה תשובה, ויעקב – גם הוא עסוק בשקו ותעניתו. עכשיו נשאל – מי היהודי שלכאורה הכי היה צריך להיות עסוק בשקו ובתעניתו? את מי בטוח היה צריך לפטר באמצע הלחימה? – את יהודה, נכון? הוא הורד מגדולתו, האחים הם אלו שהורידוהו מגדולתו, ומה הוא עושה? הוא לא עסוק בשקו ובתעניתו אלא הולך לחפש אשה, ע”פ המדרש. איזה מן דבר?! זו ממש חוצפה, נכון? כולם עסוקים בתשובה, בשק ותענית – והוא יוצא לדייטים!

אומר האדמו”ר מסוכטשוב זיע”א בעל ‘השם משמואל’ בשם הר”ר שמחה בונם מפשיסחא זיע”א בתורה מופלאה – יהודה לא עסק בשקו ובתעניתו כי הוא אמר ‘אני וודאי אגיע לגיהנום על מה שעשיתי. אני לא יכול להרשות לעצמי לעסוק עכשיו בתשובה שלי. אני צריך עכשיו לעסוק בדבר אחד – להביא לימות המשיח. הגיהנום שלי, גם אם אגיע אליו, הוא לא הסוגיה. אני הורדתי את כולם למטה ולכן אני צריך לנהל את המלחמה, אני צריך לישא אישה ולהוליד בנים. אני במצב כל כך נמוך ואני לא יכול להרשות לעצמי לעסוק בתשובה שלי. אני אענש על כל מה שעשיתי אבל עכשיו אני עסוק בלהביא את ער ואונן’. זה לא חופה של עשרים דקות ואז לחזור לתשובה – אלא הוא עסוק באמת בלהביא לעולם את בניו. יודעים מה היו הלכי הרוח אז במהדורות החדשות? – יהודה הורד מגדולתו, הוא לא עובר את אחוז החסימה. כולם בנו על ער בנו שנולד לו כדי שיעורר[6] את העם – אהל הוא מת בחטאיו, נולד לו בן שני בשם אונן, לשון כח ואון – וגם הוא מת בחטאיו, אנינות, צער, סבל. ואז כלתו הרתה לזנונים. אין חודש בלי כתבת שער. אוהו ‘הורידוהו מגדולתו’, ובמה הוא עסוק? – בלקחת לו אשה. ‘אני עסוק להמשיך את עם ה’, ואני האישי לא חלק מהענין’. כך הקב”ה עוסק-בורא אורו של משיח. ‘העולם הבא שלי לא מענין אותי, וה’שקו ותעניתו’ שלי כבר לא יעזרו לי’.

כל ימי חייך – להביא לימות המשיח

חז”ל במשנה אומרים את המשפט המפורסם שמובא בהגדה של פסח –

… שֶׁנֶּאֱמַר: “לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ” (דברים טז ג). “יְמֵי חַיֶּיךָ” – הַיָּמִים, “כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ” – הַלֵּילוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים “יְמֵי חַיֶּיךָ” – הָעוֹלָם הַזֶּה, “כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ” – לְהָבִיא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ. (ברכות א’, ה’)

נשאל על זה שתי שאלות. האחת היא ידועה ורבים שואלים אותה – היה לכאורה צריך להיות כתוב – “ימי חייך – העולם הזה, כל ימי חייך – ימות המשיח”, או “עולם הבא”. מה הכוונה במילה “להביא”? ושאלה שניה – יוצא שהמילה ‘כל’ בפסוק מוסיפה את הלילות, את החושך, כלומר בכל מצב שהוא, אפילו בחושך, ולכן בן זומא מחדש שצריך להזכיר את יציאת מצרים בקריאת שמע של הלילה. כלומר ‘כל’ בא לתאר לא את האור אלא את החושך, לא את האידיאל, לא את האור אלא את החושך, ואם כן – מה סברת חכמים? הרי המילה “כל” באה כאמור לתאר את הלילה ולא את הגאולה, את הקץ!

תשמעו, מבואר בתורת החסידות ש’כל ימי חייך’ הכוונה היא שיש לך תפקיד אחד בלבד – “להביא לימות המשיח”. אתה צריך להביא, לא שהפסוק בא להוסיף. לא שתהיה משיח ח”ו אלא שתביא אותם. “העולם הבא” זה אור שבעת הימים, ימות המשיח זה “מלאה הארץ דעה את ה'” – אבל כל ימי חייך הכוונה היא להביא לימות המשיח בחושך, וגם כשהכי חושך לדאוג לזה, ואפילו כש-‘שקו ותעניתו’ אין לך, אבל אתה עסוק בליקח אשה ולבנות את בית ישראל הלאה, ומתוך הירידה להמשיך, כי אני מבין שאני לא פותר הפתרונות.

לקיחת האשה של יהודה היא היא התשובה שלו, כי הוא היה צריך לעשות תשובה על זה שהוא היה חלק מפתרון הפתרונות. הוא הרי ממשיך בהבנה הזו, בקונספציה שיוסף רוצה למלוך, יחד עם כל האחים, ואז ח”ו לא יהיה משיח, לא יהיה יהודה, הוא עצמו לא יהיה, הוא הורד מגדולתו, והילדים שלו מתים וכלתו הרה לזנונים. ואם היה מתקיים “הוציאוה ותישרף”, הרי שלה ודאי לא היה מקבל אותה והכל היה ח”ו נגמר!

כתוב בספרים הק’ ש’יהודה’ זה שם הוי”ה עם ד’ באמצע – בכל ארבע כנפות, בכל המציאויות. כל מה שיש פה זה רק י-ה-ו-ה, ואני מביא לימות המשיח.

יהודה המציא דרך חדש מאד נעלה

בואו נראה את דברי ה’שם משמואל’ –

במדרש רשב”נ פתח “כי אנכי ידעתי את המחשבות”. שבטים היו עוסקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה והקב”ה הי’ עוסק בורא אורו של מלך המשיח. והרה”ק רבי ר’ בונם מפרשיסחא אמר שיהודה חשב בעצמו שלו לא יועיל שום תשובה באשר היה יכול להשיבו אל אביו על כן נשא אשה אולי יעלה אותו אחד מבניו, וזקני זצללה”ה מקאצק כשסיפרו לפניו זה המאמר אמר חס לי’ לרבנו זצללה”ה שיאמר ככה שאיש יסמוך על בניו שיתקנוהו, רק בודאי כך אמר שמאחר שחשב שאבד כל מה שסיגל מיום היותו ע”כ התחיל מחדש לעבוד את ה’ והתחיל ממצוה ראשונה שבתורה עכת”ד. ונראה לפרש עוד על דרך פירוש הרה”ק מפרשיסחא, דהנה איתא בספרים מה בין אברהם אע”ה לבין צדיקים שקדמוהו? שצדיקים שקדמוהו הסתפקו עצמם בשלמות נפשם, אך אאע”ה היה כל מגמתו שיצא ממנו אומה שלמה קוראים בשם ה’ שיתגדל ויתקדש שמו יתברך בכל העולם, עכ”ד, ובודאי כל זרעו אחריו הצדיקים הלכו בדרכיו שכל מגמתם היתה למען כבוד הש”י שיתרבה בעולם, וכולם ידעו שצריכין להוליד בנים למען יהיה קיבוץ עדה שלמה קוראים בשם ה’, והנה כולם היו עוסקים בשקם ותעניתם לתקן פגמם, אך יהודה המציא דרך חדש מאד נעלה, כי בין כה וכה צריכין אנו ראשית לראות שיהי’ צורך גבוה [רצון ה’] נעשה, ואפי’ ח”ו אין לנו עוד שום תיקון – מכל מקום חלילה לנו לגרוע מצורך גבוה להעמיד עדה קוראי בשם ה’, כי עבדים אנחנו להש”י ואחת היא אם נתקן עצמנו או לא, העיקר שלא יפסיד הש”י…

והוא ממשיך ואומר בשם ר’ אברהם המלאך[7] שכך הוא הבין פשט במה שאמר רבי יוחנן בן זכאי שראה בסוף ימיו שתי דרכים והוא לא יודע באיזו מוליכים אותו[8] –

וכעין ששמעתי מהרה”ק ר’ אברהם המלאך שפי’ דברי הש”ס ברכות שריב”ז בכה ואמר איני יודע איזה דרך מוליכין אותי, ותמוה כי חס ושלום לומר שריב”ז לא הי’ ממארי דחושבנא, ואמר ז”ל שיש שני מיני צדיקים, יש צדיק אשר אם ח”ו פגם בדבר מה אינו זז משם עד שמתקן תיכף הפגם, ויש צדיק עוד גבוה מזה שאפי’ אם ח”ו פגם בדבר אינו פונה מעבודתו לתקן את הפגם כי באותו רגע שהוא עוסק לתקן את עצמו הרי הוא עובד את עצמו, אלא הוא עובד והולך להלאה את הש”י ואינו משגיח על עצמו כלל, וזה מעלה גדולה מאד, ומ”מ הפגם צריך תיקון, וע”כ צדיק כזה יוכל להיות לפעמים שיצטרך ללכת לגיהנם למרק ולתקן הפגם, וצדיק גדול כזה הי’ ריב”ז על כן אמר ‘איני יודע באיזה דרך מוליכין אותי’ עכת”ד, וכעין זה היה יהודה שלא השגיח על עצמו לתקן הפגם רק לעבוד עבודתו צורך גבוה להעמיד אומה ישראלית קורא בשם ה’ – וזהו אורו של מלך המשיח, שאינו משגיח על תיקון עצמו רק על תיקון ישראל, כמו שאמר דוד המלך ע”ה ‘ואלה הצאן מה עשו תהי ידך בי ובבית אבי’, ואיתא בפסיקתא שאמר משיח על עצמו ‘יאבד מאה כיוצא בו ואל יהיה ניזוק צפורנו של אחד מהם’, וכ”ז הי’ להם משורשם שהוא יהודה, ואולי לזה כוון הרה”ק זצלל”ה מפרשיסחא רק השומע החליף “למען יהי’ לו בנים טובים” בתיבות יעלה אותו אחד מבניו. (שם משמואל, וישב תרע”ב)

התפיסה של “המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול” זה חלק מהעולם שבו אני פותר הכל ואולי אני אעשה תשובה, אבל את האחר אני אוריד מגדולתו, ואני מבין הכל, ולעומת זה “עוסק באורו של משיח’ זה לשחרר את הנפח שלי משם ולהבין שדבר ה’ דרך נביאו קום יקום, ואורו של משיח יפציע מתוך החושך הכי גדול, ומה אני צריך לעשות? – תפקידי הוא לישא אישה, להכיר בכך שאין לי שום הכרה, שום הבנה, ואז, מתוך החושך הזה, אני יכול להביא לימות המשיח. ומהחושך הזה אני הופך לצינור שממנו יפציע אור גדול “והקב”ה עוסק-בורא אורו של משיח”.

ואחר כך באו בניך וטהרו את מקדשך

אילו היו מתתיהו ובניו חושבים מה הפתרון בסוף ואיך הם מביאים אותו – עוד היינו עד היום תחת ממלכת אנטיוכוס. אילו היו שואלים סטטיסטית כמה מתיוונים יש ומה הסיכויים, אם היו בודקים מה אומרים העולם ואילו היו עוסקים בשאלות מי ה’ ואיך – אבל הם עסקו בלישא אשה כמו במעשה יהודית, הם עסקו בלהדליק את האור, הם עסקו בלטהר את המקדש ולהבין שהקב”ה כבר יביא את הכל למקום שלו. גם אם הם היו עוסקים בלנתח מה יהיה מאה שנים אחריהם הם היו נופלים (וזה אגב מה שאכן קרה בהמשך לממלכת חשמונאי) אבל הם עסקו ב-“בלעדי, א-להים יענה את שלום פרעה”.

שנזכה בעז”ה לאורות החנוכה, לאורו של משיח, לאור חדש שיאיר על ציון, שנזכה ממש ממש כולנו מהרה לאורו מתוך שמחה, ישועה ובשורות טובות עלינו על כל ישראל.

1] הרבה פעמים מצאנו ברש”י שהוא שואל על סמיכות אבל כאן הוא מוסיף ושואל שאלה נוסף – לא רק הסמיכות אלא גם למה “הפסיק בפרשתו של יוסף”? למה עוצרים באמצע המתח? ↑

2] “פתח” היינו שהוא התחיל, פתח, את לימוד הענין בפרשה מתוך פסוק בנביאים או הכתובים. ↑

3] הפסוק במלואו הוא כך – “כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת הַמַּחֲשָׁבֹת אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב עֲלֵיכֶם נְאֻם ה’ מַחְשְׁבוֹת שָׁלוֹם וְלֹא לְרָעָה לָתֵת לָכֶם אַחֲרִית וְתִקְוָה”. הקב”ה אומר לישראל – אתם מנתחים את הכל באופן הכי קשה שיש, כל רגע צרתו קשה מהקודמת, כל הזמן עוד צרה ועוד סיפור, ואילו אני מביא את המחשבות הללו כדי לתת לכם אחרית ותקווה. ↑

4] הכובש נבואתו – עי’ סנהדרין פ”ט:, וברמב”ם הל’ יסודי התורה ט’, ג’. ↑

5] השווה תהילים נ”ד, ה’ – “כִּי זָרִים קָמוּ עָלַי וְעָרִיצִים בִּקְשׁוּ נַפְשִׁי…” ↑

6] זו מהות שמו – לעורר לתשובה. ↑

7] בנו של המגיד ממעזריטש זיע”א וסבו של האדמו”ר מרוז’ין זיע”א. ↑

8] “וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו כיון שראה אותם התחיל לבכות אמרו לו תלמידיו נר ישראל עמוד הימיני פטיש החזק מפני מה אתה בוכה אמר להם… ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהנם ואיני יודע באיזו מוליכים אותי ולא אבכה…”. (ברכות כ”ח:) ↑