ברך ה' חילו.
כהן בן גרושה ובן חלוצה שעבד עבודתו כשרה, מנלן, אמר אבוה דשמואל, דכתיב ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה, אפילו חולין שבו תרצה
לא נתבאר טעם הדרשה דמסיב לשון חילו למובן חולין, והוא פלא לכאורה, ונראה שדקדקו חז"ל דהלשון חילו שבכאן ענינו עוז ואומץ, ומובנו גם לענין גבורות אנשים, וכמו אל תתן לנשים חילך (משלי ל״א:ג׳), ומבואר דברך משה את יוצאי חלציו שירצה הקב"ה את פועל ידם, וכמו שאמר ברך ה' זרעו, והלשון תרצה יונח במקום שיש איזה פגם וחטא, וכמו הציץ מרצה, על איזה עון, כמבואר בפ' תצוה ונשא אהרן את עון וגו', והנה בן גרושה ובן חלוצה אין ספק שאעפ"י שבעבירה נולדו אבל יחוס אבות לא אבדו בשביל עבירה זו, יען כי איך שהיא בניו הם, ועבירה שעבר עבר, ולפי"ז ממילא מבואר שגם פועל ידיו של בן חלל דהיינו בן גרושה ובן חלוצה מתרצה, ומבאר דב"ג וב"ח שעבדו עבודתם כשרה, אעפ"י דכשהם לעצמם הוו חולין אבל עכ"פ בני כהנים הם ומתיחסים אחריו, ומדוייק מאוד הלשון ברך ה' חילו – אפילו חולין שבו, כלומר כיון שעכ"פ חילו הוא, ודו"ק. ואמנם פשוט הוא דזה הוא רק בדיעבד, כגון אם באמצע עבודה נודע שהוא ב"ג וב"ח, אבל לכתחלה אינו רשאי לעבוד שלא מן הכבוד הוא. [ת"ת]
