הרב אברהם יצחק ברוך גערליצקי
במכתב הרבי מלפני חנוכה ה'תש"ג (יצא עכשיו לאור ע"י "ועד הנחות בלה"ק" לש"פ וישב) כתב וזלה"ק: הנה פשטות הל' בכ"מ (רמב"ם ריש הל' חנוכה פ"ג ה"ב: וכשגברו כו' בכ"ה בחודש הי' ונכנסו להיכל. ר"ן שבת פ"ב: חנוכה – חנו כ"ה והובא בטור) דהדלקת הנרות בשנת הנס הי' ביום כ"ה כסלו בין הערבים (אף לשיטת הרמב"ם דמדליקין המנורה גם בבוקר – תמידין ומוספין פ"ג ה"י – יב – הרי אין מחנכין את המנורה אלא בין הערביים – מנחות מט, א – ואצל החשמונאים חינוך הי', כדמוכח ע"ז מג, א). וא"כ הי' הנס - ע"פ תירוץ הבית יוסף והט"ז. לבד התי' הב' של הב"י שנשאר הפך מלא - בליל כו כסלו. ודוחק גדול לומר דכיון דבמקדש הלילה הולך אחר היום נחשב לכ"ה בחודש, ואנו מדליקין בלילה שלפניו, דאצלינו היום הולך אחר הלילה. אבל בס' חשמונאים א' ד' מט-נא' משמע דהדלקת הנרות הי' בכ"ד בין הערביים, וא"ש (מלבד לתירוץ השני של הב"י). ובספה"מ להצ"צ דהנצחון הי' בכ"ד וא"כ צ"ל דחנוכה כה היינו גמר החני' עכלה"ק .
כמה תירוצים לשיטת הרמב"ם
ויש להעיר בזה גם ממכתב ערב חנוכה תשמ"ג וזלה"ק: וגם להרמב"ם הל' חנוכה פ"ג ה"ב שבכ"ה בכסלו הי' - הוקבע (ראה רמב"ם שם ה"ג) להתחיל הדלקת נ"ח באור לכ"ה ולא באור לכ"ו) - ראה פר"ח לשו"ע או"ח סתר"ע, בנין שלמה על הרמב"ם שם עכלה"ק, ועיי"ש שתירצו דאעפ"י שהתחילו להדליק בליל כ"ו מ"מ מתחילים בליל כ"ה לפי שביום כ"ה הי' נס נצחון המלחמה.
אבל בס' מעשה רוקח על הרמב"ם שם הקשה ע"ז כמה קושיות א) מנא לי' הא להרמב"ם, הא בגמ' מוכח דבליל כ"ה התחילו להדליק המנורה דבעי תלמודא מאי חנוכה דת"ר בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון וכו' משמע דכל השמונה ימים שוים הם, ומשמע נמי דאותן שמונה ימים דקאמר ברישא הם הם בעצמם השמונה ימים דנס השמן שהתחילו בכ"ה בכסלו? ב) לפי"ז למה מדליקין נר חנוכה בכ"ה כיון שלא הי' בו נס השמן כלל דאי משום הנצחון של יום כ"ה הוה להו לתקן אז רק הלל והודאה ולא לתקן נרות דכלפי לייא? ג) הרי בגמ' מבואר מחלוקת ב"ש וב"ה דבש"א יום ראשון מדליק ח' ובה"א להיפך, ואיכא פלוגתא דאמוראי התם כנגד ימים היוצאים וכנגד ימים הנכנסים וכו', ולפי הנ"ל לא שייך פלוגתא זה אלא מיום כ"ו ואילך שנמשך נס השמן, אבל ביום כ"ה כיון שהוא מובדל במציאות לא הי' ראוי להיות בו מחלוקת? ד) לפי הנ"ל למה כתב הרמב"ם בהל' ג': "ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת ימים האלו שתחילתן כ"ה בכסלו ימי שמחה והלל, ומדליקיו בהם הנרות . . להראות ולגלות הנס" ואם לילה הראשונה היא בשביל הנצחון ושאר הלילות בשביל השמן הי' לו לומר להראות ולגלות הנסים כיוו שהם שנים? ועי' ג"כ בברכ"י או"ח שם שהקשה כעין הנ"ל. ועי' לקו"ש ח"י ע' 143, וי"ל דלכן לא ניחא להרבי לתרץ כהפר"ח מצד קושיות הנ"ל.
והברכ"י (שם סי' תר"ע) תירץ שכוונת הרמב"ם שכתב וכשגברו ישראל ואבדום בכ"ה לחדש כסלו, כלומר בתחילת יום כ"ה, ומיד הדליקו המנורה, והביא שכן פי' ג"כ בס' בתי כהונה בית ועד דף יא ב, ועי' ג"כ במעשה רקח שם שתירץ עד"ז, ונמצא דגם להרמב"ם הדליקו בליל כ"ה וא"ש.
אלא דמלשון הרמב"ם: "כשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בחמשה ועשרים בחדש כסלו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש וכו'" ולא קאמר בליל כ"ה, משמע דכוונתו ליום כ"ה, וההדלקה היתה בין הערביים דכ"ה לכ"ו, ולכן כתב הרבי שיש לתרץ באופן אחר, דכיון דבמקדש הלילה הולך אחר היום נחשב לכ"ה בחודש, ואנו מדליקין בלילה שלפניו, דאצלינו היום הולך אחר הלילה.
ביאור הרבי דבמקדש הלילה הולך אחר היום
ועי' גם בשיחת קודש ש"פ וישב ערב חנוכה תשמ"ו (תורת מנחם – התוועדות תשמ"ו ח"ב ע' 98 וראה בס' יין מלכות ח"א סי' נ"ה) שאמר ג"כ דבשיטת הרמב"ם ישנה תמיהה כללית, הדלקת המנורה היתה לאחרי נצחון המלחמה, ומכיון שלדעת הרמב"ם הי' נצחון המלחמה בכ"ה בכסלו נמצא שהדלקת המנורה היתה ביום כ"ה בין הערביים אור ליום כ"ו, כיון ש"אין מחנכין את המנורה אלא בהדלקת שבעה נרותי' בין הערביים (הל' תמידין ומוספין פ"ג הי"א), נמצא שביום כ"ה כסלו שבו חינכו את המנורה הדליקו רק בין הערביים אור ליום כ"ו, ועפ"ז אינו מובן מדוע תיקנו חכמים להדליק נרות אור ליום כ"ה ולא אור ליום כ"ו בדוגמת הדלקת המנורה בביהמ"ק וכידוע אריכות השקו"ט בענין זה.
וכפי שנתבאר פעם שיש לומר טעם פשוט בדבר (עם היותו דוחק קצת) הדלקת המנורה אור לכ"ו, הרי מכיון ש"בקדשים לילה הולך אחר היום" (חולין פג, א) שייכת הדלקה זו ליום כ"ה, אמנם הדלקה על פתח ביתו מבחוץ – מכיון שאין זה בגדר של "קדשים" – הרי "היום הולך אחר הלילה" ולכן לא תיקנו להדליק אור ליום כ"ו שאז תחשב הדלקה זו ליום כ"ו, כי אם אור ליום כ"ה כדי שתחשב ליום כ"ה כמו שהדלקת המנורה בביהמ"ק היתה נחשבת ליום כ"ה ואכ"מ עכ"ל.
אלא שיש לעיין למה סב"ל להרבי שתירוץ זה הוא דוחק?
בקדשים הלילה הולך אחר היום האם הוא בכל מילי דקדשים?
ולכאורה יש לומר בזה ע"פ מ"ש בס' 'מקראי קודש' (להגרצ"פ פראנק ז"ל) פסח ח"א סי' א' שהביא מה שמקשים בשם בעל חידושי הרי"ם על מ"ש רש"י בפסחים (סה, ב) בהא דתנן דשחיטה וזריקה דקרבן פסח דוחין את השבת ופירש"י משום: ד"אי אפשר אלא ביום דכתיב (ויקרא ז,לח) ביום צוותו להקריב את קרבניהם – ביום ולא בלילה", וקשה דאפילו אם היתה עבודה כשירה בלילה, מ"מ בפסח הא בעינן יום י"ד ובלילה אינו יום י"ד, וייפסל כמו בשחטו קודם חצות? (ועי' גם ברש"ש שם שהקשה כן), ותירץ לו חכ"א דכיון דבקדשים הלילה הולך אחר היום נקרא זה י"ד.
והמחבר פקפק בתירוץ זה, כי י"ל דכלל זה דבקדשים הלילה הולך אחר היום הוא רק לענין אכילת קדשים דכתיב בו (ויקרא ז, טז) ביום זבחו יאכל, אבל לא למילי אחריני בקדשים.
ועי' גם בשיחת ש"פ ויצא תשמ"ז (תורת מנחם ח"א ע' 565) בהערה 11 וז"ל: ובפרט אשר בקדשים הלילה הולך אחר היום (חולין פג, סע"א וש"נ) ולהעיר מהקשר ליעקב שתיקן תפלת ערבית . . ע"פ המבואר באוה"ת (כרך ה' סוף פרשתנו) שתפלת ערבית שתיקן יעקב "היינו ודאי בלילה שאחר היום שהי' בו תפלת שחרית ומנחה דאברהם ויצחק בקרבנות ובתפלות שהוא בחי' אתעדל"ת הלילה הולך אחר היום, כי א"א שיהי' אתעדל"ת בלתי שיהי' אתעדל"ע לעורר אתעדל"ת והרי זמן גילוי בחי' אתעדל"ע זה לעורר אתעדל"ת הוא כמ"ש וישכם לכן בבוקר שאז התגלות החסד עליון ורב חסד וכו' עכ"ל, דמשמע דסב"ל שהוא דין מיוחד בקרבנות.
ועי' גם בשיחת קודש שמחת בית השואבה תשט"ז אות יג (תורת מנחם ח"א ע' 66) שדיבר הרבי אודות ניסוך היין וניסוך המים שבחגה"ס, וביאר טעם החילוק שביניהם, דבניסוך היין - אם ניסך בלילה שלפני הקרבת התמיד פסול וצריך לחזור ולנסך אחר הקרבת התמיד, משא"כ בניסוך המים אם הקדים לזבח אפילו נסכן בלילה הראשון של חגה"ס יצא (כמ"ש הרמב"ם בהל' תמידין ומוספין פ"י ה"ז) אף שב' דינים אלו נלמדים מכתוב אחד ומנחתם ונסכיהם אפילו בלילה כדאיתא בתמורה יד, א ובכ"מ, ומ"מ בניסוך היין הרי זה כשר רק בלילה שלאחר הקרבת התמיד, ואילו בניסוך המים הרי זה כשר גם בלילה שלפני הקרבת הקרבן? ומבאר בזה דניסוך היין בא בגלל הזבח שהוא קשור עם הקרבת הקרבן תמיד של שחר ולכן כאשר מרבינן לילה הרי הכוונה היא ללילה שלאחריו השייך להיום דבקדשים הלילה הולך אחר היום, משא"כ ניסוך המים אינו חובת הקרבן אלא שזמנו הוא בעת הקרבת התמיד של שחר אלא הוא חובת היום, וכיון שבכל הענינים מלבד עניני קדשים היום הולך אחר הלילה במילא כשמרבינן אפילו בלילה ה"ז מתייחס ללילה השייך ליום זה שהוא הלילה שלפני זה ולכן גם אם ניסך בלילה שלפניו יצא עיי"ש, וראה בזה גם בשיחת שמחת ביה"ש תשט"ו אות י' ושמחת ביה"ש תשי"ג אות ל"ח .
הרי דהכא נראה דסב"ל להרבי דדין זה דבקדשים הלילה הולך אחר היום הוא רק בנוגע לקרבנות ולא בכל מילי דקדשים, ולכן ביאר דניסוך היין שאינו שייך להקרבן, היום הולך אחר הלילה.
ועוד, דבשלמא בשאר מקומות כשאמרינן דבקדשים הלילה הולך אחר היום כגון באכילת קרבנות שנאכל ביום ובלילה, הנה שם יש הקרבה והתחלת האכילה ביום, ובזה אמרינן שגם הלילה נגרר אחר היום, אבל הכא הרי התחלת ההדלקה היא "בין הערביים" בכדי שידלוק "מערב עד בוקר (ויקרא כד,ג)", הרי ההתחלה היא בשביל לילה ומהיכי תיתי לומר גם בזה דהולך אחר היום?
ועי' מאירי יומא טו, א (בד"ה ולענין ביאור) שכתב דאפשר להדליק אפילו בלילה ממש וז"ל: מערב עד בוקר אין לך עבודה שכשירה מערב עד בוקר אלא זו בלבד ר"ל הטבת נרות שאף בלילה כשירה מה שאין כן בשאר עבודות, אלמא שהיא כשירה אף בלילה וזהו אחר הקטורת שאין קטורת אלא ביום עכ"ל, וכן כתבו אחרונים שהדלקה כשרה אף בלילה, שהרי כשנטמאה המנורה היו מטבילים אותה ומדליקים, והרי אחר הטבילה עדיין צריך הערב שמש, שהוא צאת הכוכבים, הרי דגוף ההדלקה מתחילה גם בלילה וא"כ למה נימא בזה דהלילה הולך אחר היום והוה הדלקה של כ"ה?
ועי' מלבי"ם בהתורה והמצוה (פ' צו ז, אות קי"ד) שכתב וז"ל: שבכל הדברים דרך לחשב היום מערב עד ערב כמו במעשה בראשית, אבל בקדשים הלילה הולך אחר היום כי קדשים אין מעשיהם בלילה וחשבינן בהו המעל"ע מן היום עד יום המחרת, שהתחלת מעשיהם תמיד ביום עכ"ל, וכ"כ בתורת תמימה פרשת צו פרק ז' אות מח, דמעשה עבודת הקדשים הוא רק ביום, ולכן המעל"ע שלהם נחשב מן יום המעשה עד יום המחרת עיי"ש, וא"כ בהדלקה שההתחלה היא בערב למה נימא בזה דהלילה הולך אחר היום?
ולפי זה יש מקום לומר שלכן סבירא ליה להרבי דתירוץ זה הוא דוחק, כיון שיש לומר דבהדלקת המנורה לא שייך כל הענין דהלילה הולך אחר היום וכפי שנת'.
אלא דלא משמע לומר כן כי מהלשון "דכיון דבמקדש הלילה הולך אחר היום נחשב לכ"ה בחודש" משמע דסב"ל הכא דזה ודאי דבכל מילי דמקדש הלילה הולך אחר היום, והדוחק אינו משום זה.
ויש לומר הטעם דסב"ל להרבי הכא שכן הוא בכל מילי דקדשים, דבהמשך דבריו שם הביא המקראי קודש להוכיח שבאמת כן הוא גם בכל עניני קדשים ממ"ש בשו"ת חת"ס (יו"ד סי' יז) שכתב על הא דאיתא בזבחים (יב, א): "רבי אפטוריקי רמי, כתיב: (ויקרא כב, כז) והיה שבעת ימים תחת אמו, הא לילה חזי, וכתיב: (שם) ומיום השמיני והלאה ירצה, הא לילה לא חזי, הא כיצד? לילה לקדושה, ויום להרצאה" [פירש"י: "לקדושה - ראוי להקדישו ואע"ג דלא חזי לילה להקרבה קאמרינן דמקדיש ליה"], וקשה למה הקשה מפ' אמור ולא הקשה מלעיל מיני' בפ' משפטים (כב, כט) דאיירי לענין בכור בהמה דכתיב ג"כ שבעת ימים יהי' עם אמו ביום השמיני תתנו לי, ושם לא שייך תירוצו לילה לקדושה דהא בכור קדוש מרחם?
ותירץ החת"ס דמבכור מעיקרא לא קשה, דקיי"ל דבקדשים הלילה הולך אחר היום נמצא בכור דמרחם קדוש מתחיל יום ח' שלו עם עמוד השחר דשמיני, וכל הלילה שייכי ליום ז', ולא קשה קראי אהדדי, דשבעת ימים יהיה עם אמו כלים בעמוד השחר דיום ח', ומאז והלאה תתנו לי, אך קושייתו אקרא דפ' אמור דמיירי מבהמת חולין שרוצה להקדישה, ובחולין היום הולך אחר הלילה וכלים ז' ימים עם צאת הכוכבים נגהי ח' ושוב כתיב מיום השמיני והלאה ירצה משמע ביום דוקא ע"כ הוצרך לחלק, לילה לקדושה יום להרצאה עיי"ש, ועי' גם חידושי חת"ס חולין פג, א שתירץ כן, הרי משמע מזה דסב"ל להחת"ס דדין זה דבקדשים הלילה הולך אחר היום אינו רק באכילת קדשים אלא הוא דין בכל דיני קדשים, היינו שכן הוא עצם סדר היום בקדשים, דהלילה הולך אחר היום , ואפילו במקום שלא הי' שום התחלה בפועל ביום – כפי שהוא בבן שמונה ימים – וא"כ י"ל דה"ה לגבי הדלקת הנרות שהלילה הולך אחר היום .
וכן משמע בלקוטי שיחות חל"ה (פ' ויצא ב), דאיירי שם בענין 'סדר התפלות' אם תפלה הראשונה היא תפלת ערבית דהיום הולך אחר הלילה, או דתפלה הראשונה היא תפלת שחרית ותפלת ערבית היא האחרונה דהלילה הולך אחר היום, ומבאר שישנם ב' ענינים בתפלה; הענין ד'עבודת ה'' והענין ד'בקשת צרכיו', דהענין דעבודת ה' הו"ע של "קדשים" דהלילה הולך אחר היום והענין דבקשת צרכיו הוא הענין ד"מעשה בראשית" דבזה היום הולך אחר הלילה עיי"ש.
וממשיך לבאר טעם ההבדל ש"במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה", ו"בקדשים הלילה הולך אחר היום", כי ב"קדשים" גם ההתחלה היא ב"יום" ואור, כיון שכל עיסוקו הוא בדברים שהקדושה בהם היא בהתגלות (אור וגילוי) ואח"כ עולה מחיל אל חיל, להוסיף ולעלות באור הקדושה, שמזה מובן, שלא זו בלבד שה"לילה" הבא לאחרי ה"יום" (בקדשים) הוא ג"כ ענין של אור וקדושה, אלא עוד זאת ש"לילה" זה הוא למעלה מאור היום שלפניו, [כי ב"אור" גופא יש שני אופנים: אור היום דהיינו התגלות אלקית שיכולה להתקבל אצל האדם, ואור עליון יותר, אור סתום הנקרא בשם "חושך" כי הוא למעלה מתפיסת האדם], וזהו ש"בקדשים לילה הולך אחר היום" שההתחלה היא בענין האור הגלוי ואח"כ מגיעים לאור נעלה יותר אור סתום שלמעלה מגדר נבראים, משא"כ ב"מעשה בראשית היום הולך אחר הלילה" וכסדר "ברייתו של עולם ויהי ערב ואח"כ ויהי בוקר (בראשית א,ה)" "ברישא חשוכא והדר נהורא (שבת עז, ב)" כי מטרת עבודה זו היא הפעולה בעולם, ולכן התחלת העבודה היא מ"לילה" כי בתחילת העבודה העולם הוא במצב של"חושך", עולם מלשון העלם, שאין הקדושה נראית ונגלית בו, וע"י עבודת האדם באים מ"לילה" ל"יום" שמאירים את החושך עד שמהפכים את החושך עצמו לאור עכ"ד, הרי מוכח מכל זה שכן הוא סדר הזמן בעצם בקדשים שהלילה בא אחר היום .
הלילה הולך אחר היום האם פועל גם ביום החודש
ואולי אפשר לומר בזה, דהנה בס' 'חדושי רבי שמואל' (פסחים סי' יד) הביא קושיא הנ"ל מה שמקשים על רש"י דלמה הוצרך רש"י לומר שהשחיטה והזריקה דק"פ דוחה שבת משום דהעבודה היא ביום, תיפוק ליה בפשיטות משום דבעינן "יום ארבעה עשר"? והביא לתרץ בשם הגר"מ זעמבא הי"ד כנ"ל דכיון דבקדשים הלילה הולך אחר היום שוב גם ליל ט"ו נידון כי"ד, אולם הגרש"ר ז"ל הקשה על זה, דעד כאן לא מצינו שבקדשים הלילה הולך אחר היום, אלא אי דיינינן אי כבר עבר עליו יום והוא יום אחר או שהוא עדיין בתוך יומו, אבל אי דיינינן על מספר היום בחודש אם הוא י"ד או ט"ו נראה פשוט דנידון כט"ו אע"פ שהוא יום אחד עם היום שלפניו, והרי זה כאילו שיום אחד מקצתו נידון כי"ד בחודש ומקצתו כט"ו בו, וט"ו הרי פסול לשחיטת הפסח אע"פ שהוא יום אחד עם היום של י"ד עיי"ש, ולפי דבריו מובן בעניננו שההדלקה גם במקדש הי' ביום כ"ו בחודש, וא"כ למה אנו מדליקים ביום כ"ה, ולכן ה"ז דוחק.
אבל יותר נראה לומר שהדוחק בזה הוא דכיון דכל ההדלקה שלנו הוא מצד הנס שבמקדש, א"כ לא מסתבר לומר דרבנן ידקדקו כ"כ בענין זה לומר דכיון דבקדשים הלילה הולך אחר היום במילא זהו הדלקה ליום כ"ה משא"כ אצלינו דהיום הולך אחר הלילה ה"ז ליום כ"ו ולכן תיקנו להדליק יום אחד לפני שקרה הנס בפועל בתחילת יום כ"ה, דמסתבר יותר דרבנן לא ידקדקו בפרט זה, אלא דכיון שדהדלקה הראשונה היתה לליל כ"ו, כן היו רבנן מתקנים גם אצלינו .
וראה בס' 'ימות המשיח בהלכה' ח"ב סי' ע' מה שנת' בזה בנוגע לעת"ל, די"א שאז יהי' הלילה הולך אחר היום, לכן תיקנו מצות הדלקת הנרות שיהי' מעין דלעת"ל עיי"ש.
