בימים אלה, כאשר אנו חוגגים את נצחונם של החשמונאים ואת החזרת המלכות לעם ישראל, אנו
צריכים לתת את הדעת על המצב שלנו כיום במדינת ישראל. המלכים הראשונים של בית חשמונאי היו
צדיקים וחסידים, אבל לא ארך להם הזמן עד שהמלכות שלהם התחילה להידרדר, ובסופו של דבר
הגיעו לכדי מלחמת אחים, ומתוך כך הוכרעו על ידי הרומאים. המלכים האחרונים מבית חשמונאי
אמנם נקראו מלכים, אבל הם היו מלכים בחסותה של רומא. העובדה הזו מפורשת בגמרא בבבא
בתרא. הגמרא מספרת שהורדוס הרג את החכמים, ורצה לכפר על מעשיו, ובבא בן בוטא מציע לו
עצה מעניינת [ד, א]:
אי הואי ידענא דזהרי רבנן כולי האי לא הוה קטילנא להו, השתא מאי תקנתיה דההוא
גברא? א"ל: הוא כבה אורו של עולם, דכתיב: כי נר מצוה ותורה אור, ילך ויעסוק באורו
של עולם, דכתיב: ונהרו אליו כל הגוים. איכא דאמרי, הכי א"ל: הוא סימא עינו של עולם,
דכתיב: והיה אם מעיני העדה, ילך ויתעסק בעינו של עולם, דכתיב: הנני מחלל את מקדשי
גאון עוזכם מחמד עיניכם. א"ל: מסתפינא ממלכותא.
בבא בן בוטא מציע להורדוס לבנות את המקדש בניין מפואר כדי לכפר ולּו במעט על מעשהו הנורא.
הורדוס הסתייג - הוא פחד מהמלכות. הוא היה 'מלך' והוא פחד ממלכות רומא - הוא היה מלך בשם
בלבד. הוא השתרר על היהודים רק מפני שהרומאים העניקו לו סמכות ונתנו לו למלוך על היהודים.
כך אומר רש"י: "מסתפינא ממלכותא - כפופים היו למלכות רומיים". בבא בן בוטא מגיב לדברי
הורדוס:
א"ל: שדר שליחא, וליזיל שתא וליעכב שתא ולהדר שתא, אדהכי והכי סתרית [ליה]
ובניית [ליה]. עבד הכי.
הוא מציע להורדוס לשלוח שליח, וייקח לו כמה שנים להגיע לרומא ולחזור, ובזמן הזה הורדוס יסיים
את בניית הבית. כך עשה הורדוס, וכך הגיבו לו:
שלחו ליה: אם לא סתרתה אל תסתור, ואם סתרתה אל תבני, ואם סתרתה ובנית, עבדי
בישא בתר דעבדין מתמלכין, אם זיינך עלך ספרך כאן, לא רכא ולא בר רכא [רש"י: אי
זיינך עלך ספרך כאן - אם נתגאית בכלי מלחמתך שהרגת בית אדוניך ספר יוחסין שלך
בידינו הוא [ידענו] שאתה עבד].
רומא מגיבה לו ואומרת לו שהוא עבד רע מפני שהוא בנה את המקדש, ושהם יודעים שהוא אינו לא
מלך ולא בן מלך. אם כן אנו רואים שמלכותו הייתה רופפת במיוחד. רק בגלל המרחקים הגדולים
והתקשורת האיטית התאפשר מעשה הכפרה של הורדוס. הוא לא היה מלך עם עצמאות מדינית
כלשהי.
העובדה הזו הופכת את דבריו המפורסמים של הרמב"ם בתחילת הלכות חנוכה למעניינים עוד יותר.
כך מובא ברמב"ם: "חזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני" [מגילה וחנוכה ג, א].
ההישג של החשמונאים היה החזרת המלכות לישראל למשך יותר ממאתיים שנה - וראינו שזו לא
הייתה מלכות עצמאית ועוצמתית אלא מלכות חלשה ותלויה בכוחות גדולים ממנה. עצם העובדה
שהייתה ממשלה עצמאית, שהיה אדם שהיה לו רשות להיקרא 'מלך' היה הישג אדיר והוא היה
ההישג העיקרי של החשמונאים. הרמב"ם ממשיך ואומר [שם ב]:
וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בחמשה ועשרים בחדש כסלו היה ונכנסו להיכל ולא
מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו
ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור. מפני זה התקינו
חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחלתן מליל חמשה ועשרים בכסלו ימי
שמחה והלל.
הואיל והגיעו למצב כזה שהם הצליחו להכניע את האויב, להחזיר את המלכות ולטהר את המקדש,
חכמים תיקנו חג בן שמונה ימים לחגוג את הניצחון לדורות. הגמרא כבר שואלת מדוע יש לחוג את חג
החנוכה לאחר החורבן [ראה השנה יח, ב],שהרי כאשר נחרב הבית ובטלה המלכות, בטלה הישועה
כולה. מעצם ההישרדות של החג הזה אנו רואים שחכמים העריכו מאוד את החזרת המלכות, אפילו
לתקופה קצרה. על אף שהניצחון וההישג של העם אבד, ישועה של מאתיים שנה - אפילו בקורות של
עם עתיק יומין כמו עם ישראל - אינה דבר של מה בכך, זו אינה תקופה מבוטלת. חשוב להזכיר את
המשמעות של החזרת המלכות אפילו לתקופה כזו כדי לעודד את הדורות הבאים החיים בגלות.
מצוות נר חנוכה לא בטלה כדי להזכיר לנו את אותו הישג.
אנו צריכים לעמוד על טיבו של אותו הישג שחכמים ראו בו חשיבות כזו גדולה. גם כאשר החשמונאים
התגברו על היוונים והעמידו מלך מהכהנים, ברור היה לכל שהמלך הזה לא המלך המשיח המיוחל;
חסר לו התנאי הבסיסי להיות מלך המשיח - להיות מבית דוד. גם כאשר הם כוננו את אותה מלכות
עדיין ייחלו לבואו של מלך המשיח העתידי. למרות העובדה הזו, עדיין ראו חשיבות בעצמאות עצמה -
ואף ראו חשיבות בעצמאות של המחצית השנייה של התקופה כאשר היו כנועים מתחת לממלכת
רומא.
מה עלינו ללמוד מתוך דברי הרמב"ם האלה? אפשר לענות על השאלה הזו באמצעות סיפור. לפני
כמה שנים, לקראת יום העצמאות, פנה עיתונאי לכמה אנשים מוכרים ושאל שאלה מעניינת - האם
לילד הזה התפללתי? זאת אומרת, האם המדינה הזו עומדת בציפיות שלנו? האם יש סיבה לחגוג את
יום העצמאות? אני כעסתי על העיתונאי הזה מאוד. אמרתי לו שהשאלה הזו מקוממת אותי. הוא הגיב
בתמיהה ואמר לי שהוא דיבר ועם כמה וכמה אנשים חשובים, שאל אותם את אותן השאלות וכל אחד
ואחד הביע בפניו הסתייגויות שונות. אחד אמר שציפינו להרבה יותר, שאנו מחכים לגילויו של המשיח
- כל אחד הביע תסכול ואכזבה מי יותר ומי פחות. אמרתי לו שהעובדה הזו מקוממת אותי עוד יותר.
הסברתי לו כך - אין ספק שאנו מחכים לאורו של המשיח. הציפייה לביאת המשיח היא מיסודות
האמונה, אבל אם אדם נמצא בחשכה ומישהו מושיט לו נר קטן, וקל וחומר אם יביאו לו אבוקה או פנס
חשמלי האם הוא לא ישמח? האם האור הזה לא יציל אותו מכל מיני סכנות, והאם הוא לא יאפשר לו
ללכת בלי ליפול לבורות ומהמורות שבדרך לפניו? אין ספק שכשיאור היום הוא יראה יותר טוב, אבל
אין טיפשות יותר גדולה ממי שמתלונן באמצע הלילה על כך שהדליקו לו רק פנס רחוב!
לאחר מכן גיליתי שאחד מן הנשאלים ענה על השאלה של אותו עיתונאי ואמר שאם המדינה שלנו
תהיה כמו אלבניה אז הוא אינו רואה בה ערך. כשקראתי את הדברים הללו אחזה בי צמרמורת. כיצד
ניתן להעלות דברים כאלה על הדעת? האין אלבנים בני אדם שמרגישים צורך בבית משלהם?
מדינתם אמנם לא כה מפותחת, כה משגשגת כמו שלנו, אבל היא בית עבורם. אם אדם יושב בדירה
שאינה מהודרת, האין מצבו יותר טוב מכפי שהיה אילו היה מושלך ברחוב? איזה טיפש לא מבין
שהמינימום של בית לאומי הוא מה שחסר לנו כל אותם הדורות? אפילו עצמאות מוגבלת הפכה את
חיינו מן הקצה אל הקצה. עצם העובדה שיש לנו שליטה כלשהי על גורלנו, אפילו אם היא לא שלימה
וגמורה, זהו הישג אדיר שכמעט ולא ניתן להעריכו.
זו המשמעות של דברי הרמב"ם כאן. חזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה. ההישג הזה,
ההישג החלקי הזה שאבד ונחרב בסוף, הוא הסיבה לחג שחגגנו למשך כל שנות הגלות - חג שנועד
להשריש בנו את ההבנה מה הוא ערכה של מלכות, של עצמאות, אפילו אם אלו מוגבלות. אין ספק
שכיום לא השגנו עוד את הכל, אבל בן אדם שיש לו בית, אפילו בית קטן, אינו גולה. כמובן שאין הוא
יכול להסתפק בבית בלבד - הוא צריך לאכול ולשתות ולהתלבש. ויש לבית עצמו צרכים - צריך לתקן
את הגג שלא ידלוף, להתקין חלונות, וכדי להשיג מספיק כדי למלא את כל הצרכים האלה צריך לעבוד
קשה, אבל העובדה שהוא צריך לעבוד קשה אינה מפחיתה מעצם הערך של הבית שיש לו.
למרות כל זאת, יש אצלנו כאלה שמשוכנעים כי מפני שהמשיח עוד לא בא כל המפעל שלנו אינו נחשב
לכלום. הם לא יודעים להעריך את העצמאות שיש לנו. ההתקפה הזו באה משני הכיוונים. יש כאלה
שמעמידים פנים כאילו הם הצדיקים האמיתיים, המאמינים הגדולים. הם אומרים שהרי ראש
הממשלה אינו מלך מבית דוד, שממשלתו אינה ממשלת התורה. מהצד השני אומרים שאנו במלכודת
ומוקפים בבעיות מבעיות שונות, ואם לא נתקפל תכף לא ניתן יהיה לצאת מהמלכודת הזו. אלה כמו
אלה אינם מבינים את הערך של מה שניתן לנו.
זהו העיקר של חג החנוכה. חכמים הקפידו כל כך על הנס שאנו מזכירים בהדלקת הנר מפני שיש בו
פרסומי ניסא. כל המטרה של החג הוא לפרסם את הנס. לכאורה יש במושג הזה סתירה מיניה וביה.
אם יש כאן נס, מדוע הוא זקוק לעוד פרסום? מה אנחנו יכולים להוסיף לנס על ידי פרסומו? ובכלל -
איך מה שאנחנו עושים מפרסם את הנס? כאשר אנחנו מדליקים את הנר לא מתחולל נס. אנחנו
צריכים להוסיף שמן לנר כדי שהוא ימשיך לדלוק. אין הנס חוזר על עצמו מדי שנה. התשובה לשאלה
נעוצה בשאלה עצמה. המסר של נרות החנוכה הוא שאם אנחנו רוצים שהאור ימשיך לדלוק אנחנו
חייבים להוסיף שמן. ניסים לא חוזרים על עצמם.
אחרי שהשגנו את מה שהשגנו חובה עלינו לפרסם את הנס ולהוסיף אור תמיד. אין אנחנו יכולים
לטעון שאם הקב"ה רוצה לפרסם את ניסו שיוסיף ניסים חדשים כדי שכולם יראו. אמנם אנחנו עדיין
מחכים ומצפים שיתקיים בנו: "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר". אבל לעת
עתה מה שקרה לנו מחייב אותנו לפרסם את הנס. זו מצוות החנוכה. אמנם החשמונאים כשלו מפני
שהם לא ידעו לשמור על מה שניתן להם. בסופו של דבר חרב הבית, אבדה מלכותם וניטלה
עצמאותם של עם ישראל. אם איננו מבינים שעלינו מוטלת החובה לשמור על הדברים האלה כלל לא
הבנו את גודל החסד שהקב"ה עשה לעמו.
הרב נחום רבינוביץ ז"ל
