Rav Chaim Shmulevitz zt”l asked powerful questions during the Yom Kippur War: Why don’t we see awakening in prayer and learning despite the crisis of war? He concludes it is impossible to truly feel and pray from afar, though the soldiers are dear to us. Proximity is key to understanding others’ distress.
Why is there no awakening evident in prayer? A person sleeps peacefully on his bed as always, and does not awaken at all from the terrible situation. Also in Torah study no great awakening is evident.”( Rav Chaim Shmulevitz in a talk during the Yom Kippur war given in Yeshivas Mir)
The questions raised by Rav Chaim Shmulevitz about the intensity of prayer and learning in the face of ongoing challenges still resonates and. reverberate today – daily soldiers are being killed, maimed, hostages held, thousands of people have had to leave their homes to a place of safety and it seems that so many of us continue our normal life. If we believe in the strength of Prayer and learning, how come we do not see the Kavanah and intensity of our learning and praying such as on Yom Kippur?
Rav Chaim Shmulevitz concludes his talk by saying: “It is impossible to contemplate from afar. Therefore, even though soldiers are falling in battle by the trenches and in the Golan Heights, but since it is from afar we do not feel this distress, even though they are our dear ones. Therefore I say to anyone who claims he can travel home overseas and pray from afar for our dear brothers – you speak falsehood. From afar it is impossible to feel the situation and impossible to pray for us at all.”
We too on the home front not near the battlefield must realize that we do not understand or fathom the terrible predicament that so many of our soldiers are in and we must make intensive tremendous efforts to do so
People who are not directly involved in a conflict often grapple with understanding the experiences of those fighting on the front lines. The physical and psychological toll of war can be profound, and it can be difficult to comprehend the depth of suffering without experiencing it firsthand. One factor contributing to this disconnect is the adage “out of sight, out of mind.” When people are not directly exposed to the realities of war, it becomes easier to distance themselves from the hardships of those who are fighting. This can lead to a sense of detachment and a lack of empathy for the soldiers who are risking their lives for us .
Rav Chaim Shmulevitz gives examples of the idea of distance To illustrate this point, Rav Chaim Shmulevitz drew upon the stories of Hagar and Yocheved, two women who sought to distance themselves from their sons’ suffering. When Hagar could no longer bear the sight of her son Ishmael’s thirst and suffering, she placed him in the desert, hoping to escape the harsh reality. Similarly, when Yocheved cast Moses adrift in the Nile, she effectively removed herself from the responsibility of caring for her son And Ibn Ezra writes that this is why Yocheved sent her son Moses to the riverbank, also for this reason, that she said “Let me not look upon the child’s death".
In contrast, Moshe Rabbeinu ‘s direct exposure to the suffering of his fellow Israelites ignited a sense of responsibility and urgency within him. He could not stand idly by while his people were in pain. His proximity to their suffering transformed him into a champion for their cause. as it says “and he went out to his brothers and saw their burdens” and Rashi explains “he set his eyes and heart to feel distress for them” – one needs to set eyes and heart to feel distress for them. And in the Midrash there, that he put his shoulder under each one’s burden, and said “Would that my death be instead of yours” – only after all this can one feel their distress as stated.
In the Torah Parshas Vayechi, we find an example of this phenomenon in the story of Rachel’s burial. Despite being a short distance from Bethlehem, Yaacob chose to bury Rachel on the side of the road, far from any town or village This decision, which may seem illogical at first glance, was actually a purposeful act of Divine intervention Rashi writes that Yaakov told his son Joseph that by Divine instruction he buried his mother Rachel on the road to Efrat, and did not even take her to the close by town of Beth Lehem. This was so she would be there to assist her children when Nevuzaradan would exile them, and they would be passing by there, Rachel would from her grave and weep and plead for mercy for them.
God foresaw that in the future, following the destruction of the First Temple, the Jews would be exiled to Babylon. As they marched along the road to exile, they would pass by Rachel’s and her prayers would intercede on their behalf.
The prophet Yirmiah, who lived through these events, poignantly captured Rachel’s lament: “A voice is heard on high, Wailing, bitterly crying. Rachel weeps for her children She refuses to be consoled For they are gone.”
While Rachel’s prayers would undoubtedly have been impactful regardless of her physical location even from a distance, the story of Rachel’s burial highlights the power of proximity in fostering empathy and understanding.
By choosing to bury Rachel on the side of the road, Yaacov ensured that her presence would be tangible and enduring for her descendants. As they passed by her grave, her proximity to their suffering allowed her to empathize with their pain and intercede on their behalf. While Rachel’s prayers to God could have reached her descendants from anywhere, her physical presence ensured prayers that would be more intense and heartfelt. Her proximity allowed her to truly connect with their pain and intercede on their behalf with a depth of empathy that would have been impossible from a distance.
The story of Rachel’s burial underscores the importance of proximity in fostering empathy and understanding. By bridging the gap between ourselves and those who are suffering, we can break down the barriers of detachment and cultivate a deeper sense of connection and compassion.
And the Sages said, anyone who separates from the community and does not share in their distress will not merit seeing their consolation. Anyone who afflicts himself along with the community merits seeing the community’s consolation. Proximity is key to fostering true empathy.
“תָּנוּ רַבָּנַן: בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּצַעַר וּפֵירַשׁ אֶחָד מֵהֶן, בָּאִין שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁמְּלַוִּין לוֹ לָאָדָם, וּמַנִּיחִין לוֹ יְדֵיהֶן עַל רֹאשׁוֹ, וְאוֹמְרִים: פְּלוֹנִי זֶה שֶׁפֵּירַשׁ מִן הַצִּבּוּר אַל יִרְאֶה בְּנֶחָמַת צִבּוּר. ………. וְכׇל הַמְצַעֵר עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר — זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּנֶחָמַת צִבּוּר.”
We must be aware in this time of crisis of the teaching of the Sages (Taanit.11a): When the Jewish people are immersed in distress, and one of them separates himself from the community and does not share their suffering, the two ministering angels who accompany a person come and place their hands on his head, as though he was an offering, and say: This man, so-and-so, who has separated himself from the community, let him not see the consolation of the community…… And anyone who is distressed together with the community will merit seeing the consolation of the community.
This is codified in the Shulchan Aruch :
כל הפורש מן הצבור (ב’דבר שיוכל אולי להועיל הן בתפלה הן בתענית הן בממון משנה ברורה)
אינו רואה בנחמתן וכל המצטער עמהם זוכה ורואה בנחמתן: ( שו”ע או”ח תקע”ד )
Anyone that separates from the community (in times of distress) , he will not see its consolation, and anyone that grieves with them, he will merit and see it in its consolation.
We must recognize that the further we are removed from the situation, the less directly we are impacted by it. God forbid we become part of the Porshim Min Hatzibur, separating ourselves from the community, which is an ugly thing. We must give ourselves reminders and redouble our efforts of prayer, financial support, and acting as in times of distress, so that our distress should be noticeable and affect us deeply
Physical proximity is not always possible. But we must do what we can with the possibilities at hand to offer our support by not detaching ourselves from Torah Tefilla and Maasim Tovim
שאלת הגאון הרב חיים שמואלביץ זצ”ל מהדהדת באזננו: מדוע אנחנו לא חווים את המצב?
במהלך מלחמת יום כיפור הגאון רבי חיים שמואלביץ’ העלה מס’ שאלות מהותיות: למה אנחנו לא רואים התעוררות בתפילה ובלמידה למרות משבר המלחמה? הוא מסיק שבלתי אפשרי להרגיש באמת ולהתפלל מרחוק, אף על פי שהחיילים יקרים לנו. הקרבה היא המפתח להבנת מצוקתם של אחרים.
“מדוע אין התעוררות ניכרת בתפילה? אדם ישן בשלווה במיטתו כרגיל, ואינו מתעורר כלל מהמצב הנורא. גם בלימוד תורה אין התעוררות גדולה ניכרת.” (רב חיים שמואלביץ’ בשיחה במהלך מלחמת יום כיפור בישיבת מיר).
גם כיום השאלות שהעלה הגאון זצ”ל לגבי עוצמת התפילה והלימוד מול אתגרים מתמשכים עדיין מהדהדות ונשמעות- מדי יום נהרגים חיילים, נפצעים באופן קשה, נכלאים בני ערובה, אלפי אנשים נאלצו לעזוב את בתיהם למקום מבטחים שגם הוא אינו כ”כ בטוח, ונראה שרבים כל כך מאיתנו ממשיכים בחיים הרגילים שלהם. הרי אנחנו יודעים את כוח התפילה והלימוד, איך זה שאנחנו לא רואים את העוצמה של הלימוד והתפילה שלנו כמו ביום כיפור?
הגר”ח שמואלביץ מסיים את דבריו באמירה: “בלתי אפשרי להתבונן מרחוק. לכן, אף על פי שחיילים נופלים בקרב ליד התעלות וברמת הגולן, אבל מאחר שזה מרחוק אנחנו לא מרגישים את המצוקה הזאת, אף על פי שהם יקרים לנו. לכן אני אומר לכל מי שטוען שהוא יכול לנסוע הביתה לחו”ל ולהתפלל מרחוק לאחים היקרים שלנו – אלו דברי שווא. מרחוק בלתי אפשרי להרגיש את המצב ובלתי אפשרי להתפלל עלינו בכלל.”
גם אנחנו בעורף, הרחק משדה הקרב, חייבים להבין שאנחנו לא מבינים או תופסים את המצב הנורא שבו נמצאים כל כך הרבה מחיילנו, נורים ונהרגים וצריך לעשות מאמצים אינטנסיביים אדירים לעשות זאת ולשאת בעול.
קשה לאנשים שאינם מעורבים ישירות בסכסוך להזדהות עם חוויותיהם של אלו הלוחמים בקו החזית. המכה הפיזית והנפשית של המלחמה יכולה להיות עמוקה, ויכול להיות קשה להבין את עומק הסבל ללא חוויה ישירה. גורם נוסף התורם לניתוק היא האמרה “רחוק מהעין, רחוק מהלב”. כאשר אנשים אינם חווים בפועל את מציאות המלחמה, בנקל מתרחקים מהקשיים של אלה הלוחמים. זה יכול להוביל לתחושת ניכור וחוסר אמפתיה לחיילים בפרט, ולאותם שמסכנים את חייהם למעננו בכלל.
הגר”ח שמואלביץ נותן דוגמאות לתחושת המרחק כדי להמחיש נקודה זו, הרב העלה את סיפורי הגר ויוכבד, שתי אימהות שניסו להתרחק מסבל בניהן. כאשר הגר כבר לא יכלה לסבול את ראיית הצמא והסבל של בנה ישמעאל, היא הניחה אותו במדבר, בתקווה ובניסיון לברוח מהמציאות הקשה. באופן דומה, כאשר יוכבד השליכה את משה בסבך הנילוס, היא למעשה הסירה מעצמה את האחריות לטיפול בבנה.
לעומת זאת, חשיפתו הישירה של משה רבינו לסבל אחיו הציתה בו תחושת אחריות ודחיפות. הוא לא יכול היה לעמוד בחיבוק ידיים בזמן שהעם שלו סבל. הקרבה שלו לסבלם הפכה אותו לשותף בסיבולתם כפי שנאמר “ויצא אל אחיו וירא בסבלותם” ורש”י מפרש שם עיניו וליבו להרגיש צער עליהם. משמע שבפועל משה רבינו לא הסתפק רק בידיעה על כך שהם סובלים אלא חווה את הקושי איתם ממש.
בפרשיות התורה נמצא דוגמה לדבר בסיפור קבורתה של רחל. למרות שהייתה במרחק קצר מבית לחם, יעקב בחר לקבור את רחל בצד הדרך, הרחק מכל עיר או כפר. החלטה זו, לכאורה לא הגיונית, הייתה למעשה פעולה מכוונת של השגחה אלוקית. רש”י כותב שיעקב אמר לבנו יוסף שבהוראה משמים קבר את אמו רחל על דרך אפרת, ואפילו לא לקח אותה לעיר בית לחם הסמוכה. וזאת בכדי שתהיה שם כדי לסייע לילדיה כשנבוזראדן יגלה אותם, וכאשר יעברו שם, רחל תבכה מקברה ותתחנן לרחמים עליהם.
הקב”ה צפה מראש שלאחר חורבן בית ראשון, יגלו בני ישראל לבבל. כשהם צעדו לאורך הדרך לגלות, הם יעברו ליד רחל ותפילותיה יעמדו להם.
הנביא ירמיהו, שחי באותם אירועים, תפס בצורה מרגשת את קינתה של רחל: ” כה אמר ה’ קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על־בניה מאנה להנחם על־בניה כי איננו: (ירמיהו פרק לא פסוק יד) רחל מבכה על בניה ומסרבת להתנחם .
בעוד שתפילותיה של רחל אמנו ללא ספק היו משפיעות ללא קשר למיקומה של רחל הפיזי אפילו מרחוק, סיפור קבורתה של רחל מדגיש את כוח הקרבה ע”י טיפוח האמפתיה והבנה.
בזה שיעקב אבינו קבר את רחל בצד הדרך, הוא הבטיח שנוכחותה תהיה מוחשית עם כאבם ותתערב למענם. בעוד שתפילותיה של רחל לאבינו שבשמים יכולות להועיל לצאצאיה מכל מקום, נוכחותה הפיזית בצד הדרך הבטיחה שתפילותיה תהיינה עזות ומרגשות יותר. הקרבה שלה אפשרה לה להתחבר באמת לכאב שלהם ולהתערב למענם בעומק של אמפתיה שהיה בלתי אפשרי מרחוק.
סיפור קבורתה של רחל מדגיש את החשיבות של קרבה בטיפוח אמפתיה והבנה. על ידי גישור על הפער בין עצמנו לבין אלו הסובלים, אנו יכולים להרוס את מחסומי הניתוק ולטפח תחושת קשר וחמלה עמוקה יותר.
עלינו להיות מודעים בזמן משבר זה למה שאמרו חז”ל בגמ’ (תענית י”א. ):
“בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּצַעַר וּפֵירַשׁ אֶחָד מֵהֶן, בָּאִין שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁמְּלַוִּין לוֹ לָאָדָם, וּמַנִּיחִין לוֹ יְדֵיהֶן עַל רֹאשׁוֹ, וְאוֹמְרִים: פְּלוֹנִי זֶה שֶׁפֵּירַשׁ מִן הַצִּבּוּר אַל יִרְאֶה בְּנֶחָמַת צִבּוּר. וְכׇל הַמְצַעֵר עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר — זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּנֶחָמַת צִבּוּר. ”
קרבה היא המפתח לטיפוח אמפתיה אמיתית.
דבר זה נפסק להלכה בשו”ע (או”ח סימן תקע”ד הלכה ה’):” כל הפורש מן הציבור בדבר שיוכל להועיל (הן בתפילה הן בתענית הן בממון -מ”ב) אינו רואה בנחמתן וכל המצטער עמהם זוכה ורואה בנחמתן”.
אנחנו חייבים להבין שככל שאנחנו רחוקים יותר מהפעולה, כך אנחנו פחות מושפעים ממנה. חס ושלום שנהיה חלק מהפורשים מן הציבור, המפרידים את עצמם מהקהילה, שזה דבר כעור. אנחנו חייבים לתת לעצמנו תזכורות ולהכפיל את מאמצינו בתפילה, למוד תורה וגמילת חסדים כדי שהצער שלנו יהיה מורגש וישפיע עלינו עמוקות.
קרבה פיזית לא תמיד אפשרית וצריכה זהירות גשמית ורוחנית. ובפרט במקום סכנה שהשטן מקטרג. אנחנו חייבים לעשות מה שאנחנו יכולים עם האפשרויות שיש לנו כדי לתת את תמיכתנו ובאחריות לא פחותה מאלו המוסרים נפשם וגופם שנגביר ונוסיף כוח ואון בתורה, בתורה תפילה, ומעשים טובים. כי חלקנו עצום ורב וככל שבשמים תהיה שמירה והצלחה כך בארץ תהיה שמירה והצלחה, ואין הדבר תלוי אלא בנו.
