"וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה"
איתא במושב זקנים על התורה שם שהטעם שיעקב שלח את יוסף
לשכם, אע"ג דידע שיהיה לו שם ספק סכנה, מכל מקום רצה שיודיע
לאחיו שייצאו משכם דהיה להם סכנה ודאית להישאר שם.
[וזה לשון המושב זקנים, תימה גדול, חכם כמו יעקב אבינו ששלח יוסף
בנו החביב עליו בין אחיו אשר היה מכירם ששונאים אותו שנאת מות. וי"ל
שיעקב לא לחנם שלחו כי אמר הלא אחיך רועים בשכם, אמר שכם מקום
מוכן לפורענות הוא ואי אפשר שיהיו לשם זמן מרובה שלא יכשלו, את מי
אשלח ומי ילך שיאמינו בי ללכת ולברוח מן המקום הרע ההוא אם לא ילך
בני החביב עלי, ועל הספק אשלחנה כי ודאי יכשלו אם יעמדו שעה או רגע
והודאי מוציא מידי ספק].
חזינן מהכא דיוסף היה חייב לסכן עצמו בספק סכנה כדי להציל
אחיו מודאי סכנה. ויש לדון בהאי יסוד בכמה אנפי:
א. ירושלמי דחייב לסכן עצמו
הנה בבית יוסף ובסמ"ע (חו"מ סי' תכ"ו ס"ק ב') אייתי שכתב בהגהות
מיימוני (פ"א מהל' רוצח הט"ו) בשם ירושלמי סוף פ"ח תרומות דיש להכנס
לספק סכנה להנצל מודאי סכנה. וזה כהך דמושב זקנים.
[ובסמ"ע שם כתב דהפוסקים לא הביאו דבר זה. ובפתחי תשובה שם ס"ק ב'
אייתי בשם אגודת אזוב דש"ס דידן פליג. וכן אייתי בשם רדב"ז ח"ג סי' תרכ"ז].
ב. ראיה מעובדא דבני גלילא
הנה בביאור על איסור והיתר ( כלל נ"ט דין ל"ח, בהגהות זר זהב אות כ"ח)
אייתי שבאגודת אזוב מביא ראיה מגמרא נדה (ס"א א', לפי השאלתות
שהובא בתוספות ורא"ש שם) מהמעשה דבני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטל
נפשא , אתו לקמיה דרבי טרפון ואמרו ליה שיטמינו אותם, אמר להם
רבי טרפון, שמא הרגתם ואם אציל אתכם אתחייב ראשי למלך.
והנה אם באמת לא הרגו, לא יהיה גם על רבי טרפון אשמה מהמלך
במה שהטמינם , רק אם באמת הרגו יהיה עליו אשמה , ואם כן מדוע
לא הטמינם הרי אם לא הרגו אין לו סכנה, ואם הרגו אז יש להם
סכנה ודאית, ומדוע לא נכנס רבי טרפון בספק סכנה כדי להצילם .
ולא הבנתי דהא לצד דהרגו יהרגוהו ולצד דלא הרגו לא יהרגוהו
ואם כן הוה מוסר ודאי נפשו לודאי נפש חבירו והרי זה אינו חייב.
[ובזר זהב הביא עוד ראיה מהא (נדרים פ"א א') דכביסתן קודמת לחיי אחרים.
תו כתב דאין ראיה מאסתר שסכינה עצמה דהצלת רבים שאני . וע' תענית י"ח ב'].
ג. ראיה מעובדא דרב אשי
תו אייתי מהא דכתובות (ס"א ב') שרב אשי סיכן עצמו להציל מר
זוטרא, שנטל רב אשי באצבעותיו מן התבשיל שהיה אמור להיות
מוגש למלך, והניחם בפיו של מר זוטרא כדי שיטעם מן התבשיל ולא
יסתכן, ואמר לעבדי המלך שעשה כך מכיון שראה צרעת על המאכל,
ובאמת בדקו ומצאו שהיה צרעת, ואמרו רבנן לרב אשי מאי טעמא
סמכת אניסא, אמר להו חזאי רוח צרעת דקא פרחה עלויה, ופירש
בשיטה בשם רש"י מהדורא קמא דפרחה ביה רוח צרעת במר זוטרא
מרוב תאוה ומסרתי עצמי למיתה כדי להצילו. חזינן שרב אשי סיכן
עצמו בספק מיתה כדי להציל את מר זוטרא.
אך כתב לדחות, דאפשר שסמך עצמו שבודאי יעשו לו נס כמו
שאמרו לו מאי טעמא סמכת אניסא. עוד דאפשר שלא היה כל כך
סכנה לרב אשי משום שהיה קרוב למלכות, כמו דאיתא בגיטין נ"ט א'
מימות רבי ועד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד.
ד. רואה חץ
הנה יש לעיין ברואה חץ שעומד להרוג אדם, האם יכול להטותו
הצידה ואז יהא ספק אם יהרוג אדם אחר.
ויש לדון דלהירושלמי הנ"ל יטהו דהא גם אידך חייב לסכן עצמו מספק.
ואולי יש לחלק דהכא הוי ספק רוצח. אך למה שצידד בחזון איש
יו"ד סי' ס"ט סק"א ד"ה ויש דיכול להטות החץ להציל שנים, אף שעל ידי
זה ימות אדם אחד, ואם כן הוא הדין בכהאי גוונא שרינן ולא הוה
איסור רוצח. ולפי זה בקיתון מים שיש לאחד וצריך לו רק מספק
ולשני בודאי , יהא אפשר לקחת ממנו. וצריך עיון לדינא.
[הגר"א גנחובסקי זצ"ל]
