א. אדברי המשנה בריש מכילתין דכששנים אוחזין בטלית יחלוקו בשבועה, גרסינן בגמרא (ג, א) "לימא מתניתין דלא כרבי יוסי, דאי כר"י הא אמר אם כן מה הפסיד רמאי, אלא הכל יהא מונח עד שיבא אליהו. אלא מאי רבנן, כיון דאמרי רבנן השאר יהא מונח עד שיבא אליהו, הא נמי כשאר דמי, דספיקא היא? האי מאי, אי אמרת בשלמא רבנן, התם דודאי האי מנה דחד מינייהו הוא, אמרי רבנן יהא מונח עד שיבא אליהו, הכא דאיכא למימר דתרוייהו הוא אמרי רבנן פלגי בשבועה. אלא אי אמרת ר"י היא, השתא ומה התם דבודאי איכא מנה למר ואיכא מנה למר אמר ר"י יהא מונח עד שיבא אליהו, הכא דאיכא למימר דחד מינייהו הוא לא כ"ש? אפילו תימא ר"י, התם ודאי איכא רמאי, הכא מי יימר דאיכא רמאי אימא תרוייהו בהדי הדדי אגבהוה".
והיינו דבכדי להתאים דינא דמתניתין עם שיטת רבנן ביארה הגמרא דהוא משום דבמתניתין הרי החלוקה יכולה להיות אמת, ואילו בכדי להתאים המשנה (גם) עם שיטת ר"י, ביארה הגמרא, דבמתניתין ליתא ודאי רמאי.
ונחלקו הראשונים להלכה, לאיזה תנאי באמת בעינן עבור דין יחלוקו דמתניתין; תוספות והרא"ש סב"ל דבעינן לזה דחלוקה יכולה להיות אמת, ובאמת לא בעינן לזה שליתא ודאי רמאי. ואילו רש"י, הריב"א (בב"ב), ר"ן ונמוק"י (כאן), סב"ל דלמסקנא בעינן להא דליכא ודאי רמאי בכדי לפסוק דינא דיחלוקו.
(ואף דלכאורה הרי ההלכה היא כרבנן ולא כר"י, והרי לדידהו אמר הגמרא דחלוקה יכולה להיות אמת, ואילו הא דודאי רמאי הוזכר רק אליבא דר"י, וא"כ מדוע פוסקים ראשונים אלו דצריכים לתנאי זה? כבר ביאר הדברים הנחל"ד ואכהמ"ל).
ב. ואמנם להרשב"א ישנה שיטה מיוחדת בזה; דלמסקנא לא בעינן לא לזה ולא לזה, ודין יחלוקו במשנתינו נאמרה גם היכא דאין החלוקה יכולה להיות אמת וגם היכא דאיכא ודאי רמאי. ואע"פ דהגמרא הביאה סברות אלו בכדי להתאים המשנה עם רבנן ור"י? מבאר הרשב"א דכל השקו"ט של הגמרא הי' רק אליבא דהמקשה שהקשה מרבנן ור"י אמנם לדידן ליתא קושיא כלל, ושוב ל"צ גם לתירוצים אלו.
ביאור הדברים: לדעת הרבה מהראשונים – והרשב"א בכללם – הרי דינא דמשנתינו דיחלוקו הוא רק היכא דשניהם מוחזקים בה (דאילו כשאינם מוחזקים בה הוה הדין 'כל דאלים גבר' כמו שנפסק בסוגיא ד'ארבא' בב"ב). ואשר לפ"ז קשה מה הקשה הגמרא בכלל מדינא דר"י דשם אין שניהם מוחזקין בה, אלא הכל הוא ביד הנפקד? ומבארים בזה הראשונים (עיין לדוגמא בתוספות בריש פרקין), דהנפקד נחשב למוחזק הבדבר עבור שניהם, ושוב נחשב ששניהם מוחזקין בה.
ומבאר הרשב"א דאה"נ זה הי' סברת המקשה, שמחמת הנפקד נחשבין שניהם למוחזקין בה, ושלכן הי' קשה משם על דינא דמשנתינו והיינו צריכים לתירוצי הגמרא ליישב הקושיא, אמנם אליבא דאמת סברא לן דלא נחשבין למוחזקין ע"י תפיסת הנפקד, ושוב אין מדין זה שום קושיא על משנתינו ושוב ל"צ לתירוצי הגמרא, ודינא דמשנתינו נכונה גם בלי תנאים אלו של חלוקה יכולה להיות אמת ושליתא ודאי רמאי עכת"ד.
ועכ"פ נמצא מכ"ז דהרשב"א מחולק עם שאה"ר בשתיים; האם להלכה בעינן לתנאים אלו (של חלוקה יכולה להיות אמת או ליכא ודאי רמאי) בכדי לפסוק דין חלוקה, או לא. והאם הא דשניים שהפקידו ביד אחד נחשב ששניהם מוחזקין בדבר או לא. ויל"ע בעומק פלוגתתם בכ"ז, והיינו באיזה סברות פליגי, ומהו הקשר בין שני הפלוגתות בסברא.
ג. ונראה דיתבאר היטב ע"פ דקדוק אחד בדברי הרשב"א; דהנה הזכרתי לעיל שכמה מהראשונים סב"ל דחלוקה דמשנתינו הוא דוקא היכא דשניהם מוחזקין בה, ובלשון התוספות "דאוחזין שאני דחשיב כאילו כל אחד יש לו בה בודאי החצי דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא", ועד"ז הוא בכמה ראשונים.
אמנם בדברי הרשב"א מוצאים אנו, כמ"פ, הוספה בזה: "אלמא תפיסה מהני כאילו נחלקה" (ב, א ד"ה וזה ישבע); "מאי דתפיס האי דידיה ומאי דתפיס האי דידיה הוא וכאלו נחלקה כבר" (ב, ב ד"ה האי מאי); "דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידה הוא וכמאן דפסיק דמי" (ג, א ד"ה אפי' תימא ר"י). והיינו דהרשב"א הוסיף תמיד דאין כאן רק מוחזקות לכ"א, וגם 'אנן סהדי' דהוה שלו, אלא דגם נחשב כאילו כבר נחלק ונפסק. והדגשה זו לא מוצאים בשאר הראשונים (שראיתי) כאן, אף שגם הם סב"ל דצריכים להמוחזקות כנ"ל בדברי התוספות.
וי"ל דזהו יסוד החילוק בינו לשאה"ר האם בעינן לענין חלוקה זו דמשנתינו 'תנאים' מסויימים כמו זה שהחלוקה יכולה להיות אמת וזה שליכא ודאי רמאי; דלדעת שאה"ר דאע"פ דמוחזקים בה מ"מ עדיין לא נחשב כאילו נחלק, לכן יש מקום לומר דבכדי שאנחנו נפסוק להם דין חלוקה בעינן לתנאים אלו (שמועילים להפס"ד דיחלוקו כמובן), ואילו לשיטת הרשב"א דנחשב כאילו כבר נחלק ונפסק נמצא דלא צריכים לשום פס"ד שלנו עבור החלוקה ושוב מתסבר דלא בעינן לזה שום 'תנאים' בכדי לפסוק דין חלוקה.
ונראה דבזה יתבאר היטיב גם חילוק השני ביניהם; דלדעת תוספות ושאה"ר דהמוחזקות אינה 'תקיפה' כ"כ עד שנחשב כאילו נפסק ונחלק כבר, אפשר לומר דגם ע"י תפיסת הנפקד נחשבין המפקידים כמוחזקים (ולתוספת ביאור בזה י"ל, דמאחר שבמנה ראשונה הרי הנפקד באמת מחזיק עבור כ"א מהן, נמצא דשניהם יש להם חזקה בחלק אחד שביד הנפקד, ועי"ז הרי שניהם 'אוחזין' גם במנה השלישי), אמנם לדעת הרשב"א שהתפיסה והמוחזקות צ"ל עד כדי כך עד שנחשב כאילו כבר נחלק ונפסק הטלית וחציו נמצא ביד כ"א מהם, הרי לזה לא מהני תפיסת הנפקד לומר שהמפקידים מוחזקים בה עד כדי כך.
ד. ויש להוסיף עוד נופך בזה, דלכאורה להרשב"א מדוע באמת סב"ל להמקשן דהמוחזקות של הנפקד נחשב כאילו שהמפקידים מוחזקין בה, דלא כסברת המסקנא – לשיטתו – דאינו כן?
וי"ל הביאור בזה, דלשיטתיה הר"ז היתה שקו"ט בסוגיין לפנ"ז;
דז"ל הגמרא לעיל בסוגיין (ב, ב) "לימא מתניתין דלא כסומכוס, דאי כסומכוס האמר ממון המוטל בספק חולקין בלא שבועה. ואלא מאי רבנן, הא אמרי המוציא מחברו עליו הראיה? האי מאי, אי אמרת בשלמא רבנן, התם דלא תפסי תרוייהו אמרו רבנן המוציא מחבירו עליו הראיה, הכא דתרוייהו תפסי [פלגי] לה בשבועה".
והיינו דמעיקרא סברה הגמרא דמשנתינו אינה מתאימה עם שיטת רבנן דהמוציא מחבירו עליו הראיה, ואח"כ מבארת איך דמשנתינו מתאימה עם שיטתם בזה.
ובביאור ההו"א והמסקנא בזה כתב הרשב"א, "ונ"ל דקס"ד דמקשה דמתני' נמי מאי דתפיס האי דידיה הוא ומאי דתפיס האי דידיה הוא וכאלו נחלקה כבר וכל אחד מוחזק ועומד במחציתו, ונמצא כל אחד בא להוציא מחברו אותו המחצית שתחת ידו, וכיון שכן זה צריך להביא ראיה במה שביד חברו ועד שלא הביא ראיה אין חברו חייב ליתן לו כלום, ועסק שבועה אין כאן כלל. וכן השני במה שביד חברו . . ופריק אא"ב רבנן היא התם דלא תפסי לה תרווייהו אלא כלה ביד האחד לגמרי הו"ל אידך המוציא מחברו ועליו הראיה, אבל כאן תרוייהו תפסי לה ואינה מוחלקת ועדיין מתעצמין בה, זה אומר כלה שלי ובחזקתי היא וזה אומר כלה שלי ובחזקתי, הילכך יחלוקו ובשבועה כנ"ל".
והיינו דבזה עצמו היתה השקו"ט של הגמרא, דלהקס"ד סב"ל "כאלו נחלקה כבר וכל אחד מוחזק ועומד במחציתו", והגמרא דחתה את זה ד"כאן תרוייהו תפסי לה ואינה מוחלקת ועדיין מתעצמין בה"! ונמצא דבגמרא עצמה הוזכרו ב' אופנים אלו בביאור המוחזקות של המשנה. ומבואר היטיב שיש יסוד לשיטה זו של המקשן דבאמת אין הטלית נחשבב כמחולקת כבר, ושוב י"ל דגם חזקת הנפקד מהני עבור המפקידים כמשנ"ת.
אלא דמדברי הרשב"א בכל אורך הסוגיא (כמו שציינתי לעיל) מוכח דסב"ל דהעיקר הוא כדעת הגמרא בהקס"ד שם, דבאמת הר"ז כאילו שהטלית מחולקת. והא דהגמרא דחתה את זה, היתה רק בכדי להתאים המשנה כרבנן ולהקשות אסומכוס, אבל אחרי שהגמרא ביארה המשנה גם אליבא דסומכוס, ושהשבועה אינה אלא מתק"ח כר' יוחנן, שוב חוזרין לעיקר הסברא דהטלית הוה כמחולקת. [הרב אלימלך נתן הכהן סילברברג]
