בחסדי ה', במהלך כמעט 20 השנים האחרונות, בית "מבקש לב" הפיק למעלה מ-13,300 שיעורי שמע ולמעלה מ-31,000 פוסטים כתובים, ללא תחרות על ידי אתר של אדם אחד - הכל ללא תשלום כלל. אין חומות תשלום או כל דבר אחר. עכשיו אנחנו פונים לעזרה כדי שנוכל להמשיך - כל סכום יעזור. אפילו 99 סנט! תודה לחברים המתוקים והאהובים שלי!!!:-)!!
alchehrm@gmail.com
---
שאלה
שלום. כיצד ההלכה מתייחסת לנושא עונש מוות לרוצחים ולטרוריסטים במדינת ישראל?
תשובה
תחילת וראש יש לדעת, שמצד הדין עצמו (גם ללא שיקולים צדדיים) לא ברור שניתן לתמוך בחוק כזה, שאע"פ שבני נח נהרגים על עוון רצח, ואפרש שיחתי.
האם הלכתית אפשר לגזור דין מוות למחבלים בזמן הזה
בגמ' בסנהדרין דף נ"ז ע"ב מבואר, דגוי שעבר אחת משבעה מצוות בני נח (כגון רצח), נהרג עפ"י דיין גוי אפי' יחידי אפי' עפ"י עד אחד אפי' קרובו. אלא שיש לעיין מה הדין כאשר ישראל הוא הדיין, ודן את הגוי שעבר על מצוות בני נח, האם לא גרע חלקו מדיין גוי, או שצריך כללי דיני נפשות של ישראל (שצריך סנהדרין וסמוכין וכו'). ובדברי הרמב"ם בפ"ט המל' מלכים הי"ד כתב ששמעון ולוי בני יעקב אבינו ע"ה הרגו העיר שכם עפ"י דין זה, אך יתכן ששם היה כן מפני שהשבטים היו דינם כבני נח או עכ"פ מפני שהיה לפני מתן תורה (ואכמ"ל). ועיין למרן מוהרע"י זלה"ה במאור ישראל פסחים דף ג' ע"ב לגבי ההוא ארמאה שאכל פסח בירושלים והרגוהו, ואולם שם היה בזמן הבית.
ושם בסנהדרין בע"א וכן בגמ' בע"ז דף כ"ו ע"א (וברמב"ם פ"י מע"ז ה"א ופ"ד דרוצה הי"א ובשו"ע יו"ד סי' קנ"ח סע' א' וחו"מ סי' תכ"ה סע' ה') מבואר שאסור לגרום (ביידיים מיהא, ולדעת הב"ח שם אף שלא בידיים) מיתה של גוי (אלא א"כ עורך עמנו מלחמה, כמובאר בירושלמי, ובנ"ד שהוא עצור בבית הסוהר לכאו' לא חשיב הכי וי"ל), וכתב ע"ז הרמב"ן במכות דף ט' ע"א דמיירי שאין אנחנו יודעים שעבר על ז' מצוות בני נח (אבל אם יודעים בבירור, לכאו' מורידים אפי' ללא סנהדרין וללא סמוכין). ורבינו יונה בסנהדרין שם ד"ה הכותים למד דמיירי בגוי שאינו מקיים ז' מצוות, ומה שאסור להורגו היינו מתקנת חכמים. וכן דעת האיראים סי' רמ"ח. וכן בריטב"א במכות שם מבואר דאין מורידים משום איבה. ואולם בתוס' בסנהדרין דף כ"ו ע"ב מבואר דיש בכל זה איסור תורה. ומ"מ כל זה מיירי ללא שערכו משפט, ואילו בתורת ענישה לאחר משפט, שאני, וכמו שכתבו התוס' בע"ז דף ס"ד ע"ב ד"ה איזהו גר, וז"ל: "וא"ת והלא מיד שעבר שבע מצות חייב מיתה, דאזהרת בני נח היא מיתתן בלא עדים והתראה, י"ל דכל זמן שלא דנוהו בית דין אינו חייב מיתה, תדע דהא אמרינן העובדי כוכבים לא מעלין ולא מורידין". ע"כ. והיינו דדין אין מורידין הוא מפני שלא דנהו בצורת משפט (ו"בית דין" י"ל דלאו דוקא הוא דהרי גוי נידון עפ"י דיין גוי יחידי וכנ"ל). וא"כ כאמור יש להסתפק, אם כאשר הישראל הם השופטים את הנכרי, אם בעי סמוכין או גדרים כל שהן.
ומודעת זאת דהגאון הרוגוצ'ובי זלה"ה בצפת פענח כתב לתלות כעי"ז במח' הרמב"ם והראב"ד בפ"א ממילה ה"ו, שנחלקו אם בזה"ז שאין לנו סנהדרין ואין יכולים לדון דיני נפשות אם על ב"נ ג"כ הדין כן, ואפשר דיסוד המחלוקת היינו כנ"ל האם ישראל שבא לדון גוי על כך שעבר על מצוות בני נח, אם צריך סנהדרין אי לאו (כי דינם ביני נפשות), דדעת הרמב"ם דכמו שדיין גוי יכול לתת דין מוות לגוי ללא סנהדרין, כך גם ישראל הדן את הגוי דינו כן, ואילו דעת הראב"ד דאם הישראל הוא הדיין צריך שיהיה עפ"י כללי דיני נפשות דבעי סנהדרין סמוכין, וממילא בזה"ז לא שייך כלל. ועיין.
ואולם מרן בכסף משנה שם נראה דמפרש באופן אחר, עיי"ש היטב, וא"כ הדרינן לפשיטות הדברים שאם גוי דיין יחידי יכול לדון כל שכן ישראל. וראה גם בר"ן על הסוגיא בסנהדרין דף נ"ז ע"ב דגם אם ישראל דן בני נח ידון לפי כל כללי גוי שדן והיינו בדיין יחיד וכל שכן דלא בעי סמוכין. וכן נקט בשו"ת הב"ח סי' קי"א (ואף בשו"ת חכם צבי סי' פ"ד לא חלק אלא מטעם צדדי בנידונו שם).
וע"ע במהשך מילתין בשם הגאון החזו"א זצ"ל, שיש עכ"פ הבדלים בין גוי שדן גוי לבין ישראל שדן גוי על ז' מצוות בני נח.
שופטים לא-רבניים האם כשרים להיות דיינים לפסוק עונש מוות למחבלים
בית משפטומ"מ שפר קדמי לומר לפענ"ד, דאף בדיין גוי צריך עכ"פ שהדיין יאמין שהחיוב הוא מצד שכך נצטוו מפי הגבורה ע"י משה רבינו, כי אחרת אין על זה שם "דינים" וחסר מסמכות להעניש, על דרך שכתב הרמב"ם בפ"ח דהלכות מלכים דבני נח צריכים לשמור את ז' מצוותיהם מטעם שנצטוו ע"י הקב"ה כנ"ל ואי לאו הכי אינו נחשב שמקיים ז' מצוותיהם, והנה כיון שעצם הסמכות לדון ולהרוג על ז' מצוות בני נח הוא משום שהמשפט גופא הוא אחת מז' מצוות בני נח ("דינים"), א"כ אם לא יעשו את המשפט (והענישה) מטעם שכך ציווה ה' הרי שלא מקיימים בזה מצות "דינים" וממילא מהיכן הסמכות לשפוט ולהרוג. וממילא השופטים ה"חופשיים" שאינם מאמנים בה' ובמשה עבדו אינם יכולים לדון אפי' בדיני ז' מצוות בני נח (ובכלל הרצח). וברור שאם יהיה חוק להרוג מחבלים, יהיה המשפט עפ"י השופטים הבלתי הגונים האלו.
ודברים אלו שכתבתי היו למראי עיני אחד מחשובי בית מדרשנו הרה"ג ר' אליהו ברכה שליט"א (מחבר ספר תולדות נח על דיני שבעה מצוות בני נח), וכתב על דברינו וז"ל: "לכאורה תלי בגירסא בסיום דברי הרמב"ם שכתב, "אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם" שלפי זה הדברים מכוונים, אבל אי גרסינן ברמב"ם (יעוין מהדו' פרנקל, וזכורני שכתב בזה גם האדמו"ר מאונגוואר במשנה הלכות) "אלא מחכמיהם", מסתברא שאף שהפסיד מעלת החסיד מ"מ חכמה בגויים תאמין ושפיר יכול לדון את חבירו." עכ"ל. ודפח"ח. ומ"מ עדיין אינו ברור שהרי עכ"פ הפסיד דין גר תושב והיינו שאין בזה קיום ז' מצוות בני נח וממילא הוא הדין לענין קיום "דינים" שגם אם חכמה יש בזה מ"מ מצוה אין בזה וכל עוד שאין מצוה מי סמכו להרוג ופרט לפי דברי התוס' שהזכרנו לעיל שצריכים חלות דין משפט כדי שיהיה חייב מיתה. וצ"ע.
שופט לא-רבני עלול לפסוק מוות אף בגוונא שלפי גדרי בני נח פטור
ומלבד הנ"ל, אף אי נימא דניתן היה למנות שופטים חילוניים להיות דיין לדון דיני ז' מצוות בני נח, כדין גוי, הרי מודעת זאת שכל משפטם של אותם רשעים הם תוך שיקולים גלויים של פוליטיקה ותקשורת ולא דנים דין לאמיתו אף לא לפי כלל ז' מצוות בני נח.
ואף גם זאת, דקרוב להיות נ"מ רבות בין "חוק מוות למחבלים" לבין גדרי הענישה שציוותה התורה לבני נח, ולדוגמא לפי גדרי "דינים" של בני נח צריכים עכ"פ עד אחד גוי, ובית משפט חילוני בודאי אינו נצמד להוראה זו (אם כי י"ל דאי סגי בעד אחד ה"ה בהוכחות ואומדנות ואכמ"ל). ויתירה מזו, דהגאון החזון איש בבא קמא סוף סי' י' צידד שאם הדיין הוא ישראל (שדן את הנכרי על עוברו בז' מצוות בני נח), אינו יכול לדון עפ"י עד פסול אלא צריך דוקא עד ישראל, ועלה ונסתפ"ק האם עכ"פ יהני עד אחד ישראל ודיין אחד להורגו או שמא בעינן עדות גמורה כמו בישראל. עיי"ש. ולפ"ז בוודאי שאין כל מקום להניח לשופטים יהודים שלא יודעים לדון עפ"י גדרי דיני עדות של התורה, לדון דיני נפשות על הגויים.
[ולא עוד אלא דעצם העמדת שופטים שהם מבני ישראל כדי לדון לגויים שלא כפי מה שקבעה התורה לדון את הגויים, י"ל דהוי נמי כעין איסור הרמת יד בתורה, וכפי שרצה להוכיח הרב הכותב קובץ מאור ושמש עמ' קנ"ד ואכמ"ל].
לא שייך בזה דין "השכם להרגו"
והגם דבעלמא הריגת מחבלים יש לה דין "הבא להורגך השכם להרגו", ולזה אין צריך "משפט" ולא שום כללים והגדרות, מ"מ הנידון של "חוק ענישת מוות" הוא תמיד באופן שכבר נתפס המחבל וממילא כבר אינו בגדר "הבא להורגך", אלא הוא כדין הבא במחתרת ונפל עליו הגל שכבר אין לו דין רודף.
ואע"פ שהניסיון מוכיח שברבות הימים בסוף נחטפים יהודים ואז משתחררים המחבלים ע"י עיסקת חליפין, אינו ברור שמבחן ההיסטוריה (הניסיון) בדבר זה מחיל ריעותא, וכמו שמצינו כעי"ז בהוראת מרן מלכא זלה"ה (בשו"ת יביע אומר ח"י חחו"מ סי' ו') בענין שחרור חטופים, ובפרט לפי מה שפסקו אשרי בניו אחריו הרבנים הראשיים מוהרי"י ומהרד"י שהוראה זו עומדת וגם ניצבה אף לאחר מה שנודע על תוצאות המרות של שחורר המחבלים ע"י עיסקת שליט, דסבירא להו דשחרור מחבלים לא מקרי "ודאי" שיחזרו לסורם הרע אלא ספק, ואכמ"ל. ונכון אמנם שהדין הנ"ל של כבוד הרבנים הראשיים (שהוא דין אמת) נראה בעיני רבים כמחודש לאור מבחן מציאות העבר, אבל בנידון דנן הרי אין אנו דנים ישירות אם להחזיר את המחבלים (שאז ניתן להניח שהחשש לנזק הוא קרוב יחסית) אלא הנידון הוא אם להרוג את המחבלים שמא אח"כ יוחטפו יהודים ואח"כ שמא לא יצליחו לחלץ את הנחטפים (כפי שכן עלה ביד הרשויות לעשות כמה פעמים) ויצטרכו ע"י עסקה להחזיר המחבלים האלו דוקא (ולא מחבלים אחרים פחות מסוכנים שעליהם לא היתה הו"א לתת דין מוות) ואח"כ שמא אותם המחבלים שישוחררו יחזרו לסורם הרע ואז שמא יציליחו אותם המחבלים לבצע זממם ולהזיק בפועל – בוודאי שיש כאן גדר "חשש" ולא גדר "ודאי" כלל.
ומהטעם הנ"ל שכבר עצרו את הרוצח, נראה דלא שייך בזה גם הטיעון ההלכתי של "למגדר מילתא" [ונציין בזה דברי הר"מ פיינשטיין זצ"ל בשו"ת אגרות משה חו"מ ח"ב סי' ס"ח, בתשובתו המפורסמת בענין שאין להטיל דין מוות בזמן הזה, שסיים שם בסוף דבריו: "אבל מי שהורג נפשות מחמת שהופקר אצלו איסור הרציחה והוא אכזרי ביותר, וכן כשנתרבו רוצחים ועושי רשעה היו דנין למיגדר מלתא למנוע מעשה רציחה שהוא הצלת המדינה" עכ"ל]. דבנ"ד כיון שכבר נמצא המחבר עצור דלתיים ובריח, לא שייך לכאו' להאי טעמא, וי"ל.
וכמו כן דין "הכשר שבגוים בשעת המלחמה הרוג" (במסכת סופרים ט"ו ז') לא שייך בנ"ד מהטעם הנ"ל.
סיבות צדדיות להימנע מחוק דין מוות למחבלים
כל הנ"ל הוא מצד עצם הדין, אך כידוע (ועל זה עיקר השיח לאחרונה) ישנם סיבות צדדיות לרוב להמנע מעונש מוות למחבלים, וכגון התגרות באומות וכו'. והשיקול ה"צדדי" בעל אופי הלכתי יחסית, הוא הטיעון שלפי חוק זה אם יהודי יהרוג גוי על רקע לאומני, יצטרך בית המשפט להוציא את היהודי להורג, כיון שהחוק החולין לא יכול להבדיל בין דת וגזע, עכ"פ לפי המציאות העכשיות שכפופים לדעת קהל העולמית ולשילטות הבג"ץ בארץ ישראל וכו'. [אלא דאם מצד סיבות צדדיות, יש לטעון שישנם סיבות לאידך גיסא, ליצור כח הרתעה למחבלים (והרי התמיכה בפסיקת החק מייצרת באופן ישיר הרתעה, והוא בכלל השתדלות לנושא של פיקוח נפש להציל דם יהודי, ואילו מה שיכול לצאת מזה פסק דין מוות ליהודי הוא רק חשש בעלמא, ויש לפלפל בזה, ועכ"פ אנשי הביטחון כעת מחווים דעתם המקצועית שהחוק לא יצור התרעה, וא"כ לכאו' נפל פיתא בבירא]. ואין חפצנו להרחיב את הדיבור בטיעונים אלו ואחרים מפני שאינם ענין הלכתי מובהק אלא שיקולים בדרכי ההשתדלות.
וע"ע בהמשך בשם ספר חזון עובדיה הל' שבת.
וכמובן שבכל הנושאים ה"צדדיים", הרבה תלוי בכיצד יהיו פרטי החוק המדוייקים ועל כמה הוא נרחב או מצומצם וכו'.
דעת מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בנושא חוק מוות למחבלים
ובענין מה היתה דעתו דעת עליון של מרן מלכא מוהר"ר עובדיה יוסף זצוק"ל בנושא דנן. הנה בכתביו לא מצינו התייחסות לזה, ואולם אם אין זכורני מכזב, עוד בשנות תשס"ט – תר"ע, כאשר היה שיג ושיח על הנושא עוד בחיי חיותו של מרן זצ"ל, התפרסמה הוראתו של הגרי"ש אלישיב זצ"ל (שג"כ היה אז בחיים) שהורה לאסור חוק כזה, מחמת שעפ"י חוק גם יהודי שהרג על רקע לאומני אמור להענש בדין מוות, ורוח הדברים היה אז שהדבר היה מוסכם בין חכמי ישראל ובכללם מרן מלכא מוהרע"י זלה"ה, ועפ"י הוראה זו בשנת תשע"ה (שנה לאחר פטירת מרן זצ"ל) התנגדו כל חברי המפלגות החרדיות לחוק שהוצע אז בזמנו, וחזקה על מועצת חכמי התורה דמן הסתם ידעו דעתו של מרן זלה"ה בסוגיא זו מפני שעלתה וירדה לעיתים קרובות באותם השנים.
ומיהו בקובץ אור המזרח תשרי תש"מ (כרך כ"ח) עמ' קט"ו כתב הרב הכותב עדות על דברים שאמר מרן הגרע"י זצ"ל בעל פה, וז"ל:
הרב הראשי לישראל הגר"ע יוסף אמר כי ההלכה מחייבת הטלת עונש מוות למחבלים הבאים לרצוח בזדון יהודים. הגר"ע יוסף הוסיף: "בתשובות גדולי הפוסקים, נאמר שקרובי משפחה של יהודי שנרצח חייבים לפי ההלכה לעשות ככל יכולתם, ולפעמים עד כדי חשש חילול שבת, כדי להסגיר את הרוצח הגוי ולעשות בו את הנקמה הראויה. אין כל מקום לרחמנות, וכבר נאמר רחמי רשעים אכזר, וכל המרחם על האכזרים סופו שמתאכזר על הרחצנים. ועוד נאמר אל תהי צדיק הרבה ואל תרשע הרבה." מסכם הראשל"צ: "אני בהחלט בעד הטלת עונש מוות למחבלים הבאים לפגוע ולרצוח יהודים, ללא הבדל בין נשים וטף, וללא רחם" יש לציין שהגר"ע יוסף הביע את דעתו זו עוד לפני יותר משבע שנים, בעת הרצה שבוצע בידי המחבל היפאני קוזייו וקומוטו בשדה התעופה בן גוריון בלוד.
והנה בהניח שהשמועה שכתב הרב הכותב הנז' אכן יצא מפי קודשו של מרן הגר"ע יוסף זצ"ל, מ"מ זו הוראה שניתנה בשנת תשל"ב (כיון שהפיגוע של המחבל היפני היה ביום י"ז סיון תשל"ב), ואילו בשנות התשס"ט-תש"ע כאמור יש רגליים לדבר שמרן מוהרע"י זלה"ה חזר בו, כך שיתכן מאוד שלפי משנתו האחרונה אין לתמוך בחוק מוות למחבלים. ובר מן דין, לא יבצר מקום להטיל ספק על עצם השמועה משנת תשל"ב, כיון שהסגנון שציטט הרב הנז' אינו סגנון דיבורו של מרן מוהרע"י זצ"ל כלל וכלל, ובספרי הקטן ללקוט שושנים ח"ה כבר הארכנו בס"ד בנושא ה"שמועות" שאי אפשר לסמוך עליהם כלל, וכל שכן בנידון דנן לענין להרוג את הנפש.
ובחזון עובדיה הלכות שבת ח"ג עמ' ש"ח מצינו לו למרן מוהרע"י זלה"ה שחשש מאוד לענין האנטשימיות (מה שמכונה בלשון ההלכה "חשש משום איבה"), ועל כן התיר לרופא יהודי לחלל שבת כדי להציל גוי (אע"פ שסתם גוי בימינו עובר על ז' מצוות בני נח) כדי שלא יווצר מציאות שבשאר הארצות הרופאים הגויים ימנעו מלטפל היהודים חולים עיי"ש, וקרוב מאוד לומר סברות כאלו (או כיוצא באלו) גם בנידון דנן, שע"י שממשלת ישראל מענישה בדין מוות, גם בחו"ל היהודים יהיו תחת סכנת אנטישמיות של ממש, ואידך זיל גמור.
שוב נודע לי שבספר החשוב שלהבת יוסף חי (סיפורי מרן הגרע"י לפי סדר פרשת השבוע) של אבן יקרה בבית מדרשנו הרה"ג ר' יוסף חי סימן טוב שליט"א, בפרשת משפטים, הבאתי ציטוט מדברי מרן הגרע"י זצ"ל שהתייחס בשיעור במפורש לסוגיא זו (ואח"כ נדפסו הדברים ג"כ בספר מעדני המלך), ושם נאמר בזה"ל:
על פי הדין, בית המשפט היה צריך לעשות משפט מוות לכל הרשעים המחבלים הארורים, אבל הממשלה לא עושה כן, ברם אנחנו שמחים בזה, כי אם יהיה סמכות בידי בית משפט העליון, התחתון, לגזור גזר דין מוות, מחר ידונו יהודים למוות על פי האומדנות וחוקיהם, ואפילו שלא הרג ולא רצח!, הם לא הולכים על פי דין תורה, הם מקבלים עדות אשה, עדות של רשעים, של מחללי שבת, כל אלה פסולים להעיד. הרי אם הסנהדרין היו רוצים לדון רוצח למיתה, היו עושים חקירות ודרישות וכל הדברים, ואפי' אם יש אלף אחוז שרצח לא היו רוצחים אותו אם אין שני עדים, 'על פי שניים עדים יקום דבר'.
ומר בריה דרבינא הראש"ל מרן הרה"ג ר' יצחק יוסף שליט"א, דאיהו בקי במילי דאבוה טובא, בשיעורו הקבוע במוצאי שבת קודש פרשת שמות תשע"ח, יצא חוצץ נגד האפשרות לחוק ענישת מוות למחבלים, ועיקר חיליה כנ"ל שאם חלילה יהודי ירצח אינו יהודי על רגע לאומני, אחת דתו להמית. וגם משום התגרות באומות. וגם לאחרונה (תשפ"ו) נמסר בשמו התנגדות לחוק, שהוא התגרות שעלולה לגרום לחשש פיקוח נפש לעם היושב בציון, וגם ליהודים בארצות פזורם.
