וְהוּא, בְּהַקְדִּים מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כָּל הַכּוֹעֵס כְּאִילּוּ עוֹבֵד עַכּוּ״ם וְכוּ׳״, וְהַטַּעַם מוּבָן לְיוֹדְעֵי בִינָה, לְפִי שֶׁבְּעֵת כַּעֲסוֹ נִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ הָאֱמוּנָה, כִּי אִילּוּ הָיָה מַאֲמִין שֶׁמֵּאֵת ה׳ הָיְתָה זֹאת לוֹ – לֹא הָיָה בְּכַעַס כְּלָל.
—we shall precede with the saying of our Sages, of blessed memory: “Whoever is in a rage is as if he worships idols.” The reason is clear to those that have understanding, because at the time of his anger faith has departed from him. For were he to believe that what happened to him is of the L–rd’s doing, he would not become angry at all.
וְאַף שֶׁבֶּן־אָדָם שֶׁהוּא בַּעַל בְּחִירָה מְקַלְּלוֹ אוֹ מַכֵּהוּ אוֹ מַזִּיק מָמוֹנוֹ וּמִתְחַיֵּיב בְּדִינֵי אָדָם וּבְדִינֵי שָׁמַיִם עַל רוֹעַ בְּחִירָתוֹ, אַף־עַל־פִּי־כֵן, עַל הַנִּיזָּק כְּבָר נִגְזַר מִן הַשָּׁמַיִם, וְהַרְבֵּה שְׁלוּחִים לַמָּקוֹם.
And though it is a person possessed of free choice cursing him, or hitting him, or causing damage to his money, and therefore guilty according to the laws of man and the laws of Heaven for having chosen evil, nevertheless, as regards the person harmed—this was already decreed from Heaven, and “the Omnipresent has many agents.”
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִילוּ בְּשָׁעָה זוֹ מַמָּשׁ שֶׁמַּכֵּהוּ אוֹ מְקַלְּלוֹ – מִתְלַבֵּשׁ בּוֹ כֹּחַ ה׳ וְרוּחַ פִּיו יִתְבָּרֵךְ הַמְחַיֵּיהוּ וּמְקַיְּימוֹ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״כִּי ה׳ אָמַר לוֹ קַלֵּל״, וְהֵיכָן אָמַר לְשִׁמְעִי? אֶלָּא שֶׁמַּחֲשָׁבָה זוֹ שֶׁנָּפְלָה לְשִׁמְעִי בְּלִבּוֹ וּמוֹחוֹ – יָרְדָה מֵאֵת ה׳, וְ״רוּחַ פִּיו הַמְחַיֶּה כָּל צְבָאָם״ הֶחֱיָה רוּחוֹ שֶׁל שִׁמְעִי בְּשָׁעָה שֶׁדִּיבֶּר דְּבָרִים אֵלּוּ לְדָוִד, כִּי אִילּוּ נִסְתַּלֵּק רוּחַ פִּיו יִתְבָּרֵךְ רֶגַע אֶחָד מֵרוּחוֹ שֶׁל שִׁמְעִי – לֹא יָכוֹל לְדַבֵּר מְאוּמָה.
And not only this, but even at that particular time when he hits or curses him, there is vested in him a force from G–d and “the breath of His mouth,” blessed be He, which animates and sustains him, and as it is written: “For the L–rd told him: ‘curse!’” Now, where did He say (so) to Shimi? But this thought, that occurred in Shimi’s heart and mind, descended from G–d, and the “breath of His mouth—which animates—all their hosts” animated the spirit of Shimi at the time he spoke those words to David. For if the “breath of His mouth,” blessed be He, had departed from the spirit of Shimi for a single moment, he could not have spoken at all.
(וְזֶהוּ ״כִּי ה׳ אָמַר לוֹ״ – בָּעֵת הַהִיא מַמָּשׁ – ״קַלֵּל״ אֶת דָּוִד, ״וּמִי יֹאמַר לוֹ וְגוֹ׳״.
(And that is the meaning of “For the L–rd told him [at that very moment, indeed]: ‘curse David.’ Who then shall say…?”
וְכַנּוֹדָע מַה שֶּׁאָמַר הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב זִכְרוֹנוֹ־לִבְרָכָה עַל פָּסוּק: ״לְעוֹלָם ה׳ דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם״, שֶׁצֵּירוּף אוֹתִיּוֹת שֶׁנִּבְרְאוּ בָּהֶן הַשָּׁמַיִם, שֶׁהוּא מַאֲמַר ״יְהִי רָקִיעַ כוּ׳״ – הֵן נִצָּבוֹת וְעוֹמְדוֹת מְלוּבָּשׁוֹת בַּשָּׁמַיִם לְעוֹלָם לְהַחֲיוֹתָם וּלְקַיְּימָם.
And as known what the Baal Shem Tov, of blessed memory, said on the verse “Forever, O L–rd, Your word stands firm in the heavens”: The combinations of the letters wherewith the heavens were created, i.e., the fiat “Let there be a firmament…,” stand and remain vested in the Heavens forever, to vivify and sustain them.
וְלֹא כְּהַפִּלוֹסוֹפִים שֶׁכּוֹפְרִים בְּהַשְׁגָּחָה פְרָטִית, וּמְדַמִּין בְּדִמְיוֹנָם הַכּוֹזֵב אֶת מַעֲשֵׂה ה׳, ״עוֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ״, לְמַעֲשֵׂה אֱנוֹשׁ וְתַחְבּוּלוֹתָיו: כִּי, כַּאֲשֶׁר יָצָא לַצּוֹרֵף כְּלִי – שׁוּב אֵין הַכְּלִי צָרִיךְ לִידֵי הַצּוֹרֵף, שֶׁאַף שֶׁיָּדָיו מְסוּלָּקוֹת הֵימֶנּוּ – הוּא קַיָּים מֵעַצְמוֹ. וְ״טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם״, הַהֶבְדֵּל הַגָּדוֹל שֶׁבֵּין מַעֲשֵׂה אֱנוֹשׁ וְתַחְבּוּלוֹתָיו שֶׁהוּא יֵשׁ מִיֵּשׁ, רַק שֶׁמְּשַׁנֶּה הַצּוּרָה וְהַתְּמוּנָה, לְמַעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁהוּא יֵשׁ מֵאַיִן –
This is unlike the theory of the philosophers who deny individual providence. They, in their false imagination, compare the work of G–d, the Maker of Heaven and Earth, to the work of man and his schemes: when the metalsmith has completed a vessel, the vessel no longer needs the hands of the smith. For though his hands are removed from it, it remains intact by itself. But their eyes are bedaubed so that they cannot see the great difference between man’s work and schemes—[which is (the production of) something out of something (yesh meyesh), except that he changes the form and the image]—and the making of heaven and earth [which is creatio ex nihilo (yesh meayin)].
וְהוּא פֶּלֶא גָּדוֹל יוֹתֵר מִקְּרִיעַת יַם־סוּף עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, אֲשֶׁר הוֹלִיךְ ה׳ בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם, וְאִילּוּ פָּסַק הָרוּחַ כְּרֶגַע – הָיוּ הַמַּיִם חוֹזְרִים וְנִיגָּרִים בְּמוֹרָד כְּדַרְכָּם וְטִבְעָם וְלֹא קָמוּ כְּחוֹמָה, אַף שֶׁטֶּבַע זֶה בַּמַּיִם הוּא גַם כֵּן נִבְרָא וּמְחוּדָּשׁ יֵשׁ מֵאַיִן, שֶׁהֲרֵי חוֹמַת אֲבָנִים נִצֶּבֶת מֵעַצְמָהּ בְּלִי רוּחַ, רַק שֶׁטֶּבַע הַמַּיִם אֵינוֹ כֵן, וְכָל שֶׁכֵּן וְקַל וָחוֹמֶר בִּבְרִיאַת יֵשׁ מֵאַיִן, שֶׁהִיא לְמַעְלָה מֵהַטֶּבַע וְהַפְלֵא וָפֶלֶא יוֹתֵר מִקְּרִיעַת יַם־סוּף, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, שֶׁבְּהִסְתַּלְּקוּת חַס וְשָׁלוֹם כֹּחַ הַבּוֹרֵא – יֵשׁ מֵאַיִן – מִן הַנִּבְרָא – יָשׁוּב הַנִּבְרָא לְאַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ, אֶלָּא, צָרִיךְ לִהְיוֹת כֹּחַ הַפּוֹעֵל בַּנִּפְעָל תָּמִיד – לְהַחֲיוֹתוֹ וּלְקַיְּימוֹ, וּבְחִינָה זוֹ הוּא ״דְּבַר ה׳״ וְ״רוּחַ פִּיו״ שֶׁבַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶן נִבְרָא הָעוֹלָם.
(The latter) is a wonder much greater than, for example, the splitting of the Red Sea—which the L–rd caused to go back “by a strong eastwind all that night…and the waters were divided.” If the wind had ceased but for a moment, the waters would again have flowed downward, as is their way and nature. They would not have stood upright as a wall, even though this characteristic of the water, too, was created and innovated ex nihilo (yesh meayin). A wall of stones stands erect by itself, without any wind, but this is not of the nature of water. Now, a fortiori, and a minori ad majus, with respect to the creation of substantiality ex nihilo [which transcends nature and is more wondrous than the splitting of the Red Sea], how much more so would a withdrawal, Heaven forfend, of the force of the Creator [(bringing about) substantiality ex nihilo] from the creature, cause the creature to revert to absolute naught and nothingness! The operative force thus needs to remain constantly in the effect, to vivify and sustain it. This aspect is the “word of the L–rd” and the “breath of His mouth” of the ten fiats wherewith the universe was created.
וַאֲפִילוּ אֶרֶץ הַלֵּזוּ הַגַּשְׁמִית וּבְחִינַת דּוֹמֵם שֶׁבָּהּ – חַיּוּתָן וְקִיּוּמָן הוּא ״דְבַר ה׳״ מִי׳ מַאֲמָרוֹת הַמְלוּבָּשׁ בָּהֶן וּמְקַיְּימָן לִהְיוֹת דּוֹמֵם וְ״יֵשׁ״ מֵ״אַיִן״, וְלֹא יַחְזְרוּ לְאַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ כְּשֶׁהָיוּ.
And even this material world, and the inorganic class in it, their vivification and sustenance is the “word of the L–rd” of the ten fiats that has become vested in them and sustains them to be inorganic matter and substantiality ex nihilo, so that they will not revert to the absolute naught and nothingness they had been.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הָאֲרִיזַ״ל, שֶׁגַּם בְּדוֹמֵם, כַּאֲבָנִים וְעָפָר וּמַיִם, יֵשׁ בָּהֶם בְּחִינַת נֶפֶשׁ וְחַיּוּת רוּחָנִיִּית.
And this is the meaning of the statement of the Arizal, that there is a type of soul and spiritual vivification even in inorganic matter as stones, and dust, and water.
תניא פכ"ה
וכשמאמין בזה באמת ומקבל באהבה ובשמחה מיד השי"ת מאיר עליו אורו וטועם טעם עולם הבא בעולם הזה זיו השכינה עד שכל אלו הדברים אינן עושין בו רושם כלל והוא מלא אור וחדווה ושמחה וחיות אלקות וכן אפי' איש המוני שאין נשמתו מסוגל כל כך לזה כשמאמין שכל אלו שמצערין אותו ומקפחין פרנסתו שם הוא אלופו של עולם והוא בעצמו ובכבודו מייסר אותו כאב את בנו מיד יתפרדו כל פועלי אוון ותבוא לו ישועה באמת ובלבד שיאמין באמת ולא ידבר שום דבר נגד השי"ת ח"ו ויקבל באהבה [נתיב מצוותיך נתיב אמונה שביל א אות ט].
