"ומדליקין ומברכין בבית הכנסת משום פרסומי ניסא" (תרע"א סעיף ז').
הנה כתב שם המשנה ברורה (ס"ק מ"ד) דאעפ"י שאין הדלקה בביהכ"נ מדינא אלא מנהגא היא, מ"מ מברכים עליה, כשם שמברכין על ההלל בראש חודש. והדברים תימה, הלא בהלכה זו אם מברכין על ההלל בר"ח נחלקו הראשונים, דעת הרמב"ם (בפי"א הלכה ט"ז מברכות, וכן בפ"ג ה"ז מחנוכה) דאין מברכין על הלל בר"ח משום דאין מברכין על המנהג, ודעת התוס' (בברכות י"ד ע"א וכ"ה בסוכה מ"ד ע"ב) דמברכין. ובמחלוקת זו נחלקו גם המחבר והרמ"א (בסי' תכ"ב סעיף ב'), הבית יוסף הלך בעקבות הרמב"ם ופסק שאין מברכין והרמ"א הלך בדרך התוס' והרא"ש וכתב שיש לברך. וא"כ המחבר לכאורה סתר דבריו, דלגבי הלל בר"ח פסק שאין לברך על המנהג, ולגבי נ"ח בביהכ"נ פסק שמברכין, וע"כ דלאו הא בהא תליא, ולאו בחדא מחתא מחתינן להו, וכבר תמהו בכך החכם צבי (בסי' פ"ח) והשערי תשובה (בסי' תרע"א סק"י) עי"ש.
ובבהגר"א כתב דמברכין על הדלקת הנר בביהכ"נ כשם שמברכין על אמירת ההלל בבית הכנסת בליל פסח, ואכן כתב המחבר (סי' תפ"ז סעיף ד') "בליל ראשון של פסח גומרין את ההלל בצבור בנעימה בברכה תחלה וסוף". ומשמע מדבריו דיש מנהג שמברכין עליה לכו"ע (ואף שפסק לגבי הלל בר"ח דאין מברכין עליה) כמו הלל בליל הפסח וכן בנ"ח בביהכ"נ, וצריך ביאור בטעם הדברים והגדרתן.
והנה ידועים דברי הגרי"ז הנפלאים (בהלכות ברכות שם) שביאר את שיטת הרמב"ם דאין מברכין על המנהג לא משום דאין חיוב גמור לקיים את המנהג, דהלא כתב הרמב"ם בריש הלכות ממרים דיש לא תסור אף על המנהגות, ולא כדברי רש"י שכתב (בסוכה מ"ד ע"א) לגבי מנהג ערבה שאין מברכין עליו משום שאין בו לא תסור, אלא דדעת הרמב"ם דאין מברכין אלא על מעשה שיש בו חפצא דמצוה, והמנהג אף שחובה הוא אינו מצוה מצד החפצא, ובדרך זה ביאר הגרי"ז מה שמברכין על המצה ביו"ט שני של גלויות אף שלדעת הרמב"ם אינו אלא מנהג ולא תקנה, עי"ש בדבריו.
ולענ"ד צ"ע דמה שייך חפצא דמצוה בזמן שאין מצוה נוהגת בו ואטו האוכל מצה בר"ה חפצא דמצוה יש בה, וכיון שיו"ט שני אינו אלא מנהג מה שייך שאכילת מצה תהיה בו מצוה וצ"ע.
אמנם לאורו ולדרכו יש לטעון דשאני נר חנוכה בביהכ"נ מהלל בר"ח, דהלל בר"ח אינו מצוה, דאין היום ראוי לאמירת ההלל ושניא משאר הימים שבהם גומרים את ההלל, ועוד דכיון שאין אומרים הלל שלם, חסר בזה בחפצא דמצוה, משא"כ בנר חנוכה בביהכ"נ דאף שאין הדלקה זו מעיקרא דדינא דלא תיקנו אלא להדליק בבית (על פתח הבית או על שלחנו), מ"מ יש כאן מעשה מצוה דהימים הלא ימי חנוכה הם, וענין המצוה שהוא פרסומי ניסא הלא קיים ולפיכך מברכין על מנהג זה. ובדרך זה יובן לשון השו"ע שכתב דמדליקין ומברכין משום פרסומי ניסא וכונתו דכיון דיש בזה פרסומי ניסא יש בו חפצא דמצוה והוי כמצה ביו"ט שני ודו"ק בזה.
ב
ויש להוסיף בזה דהנה חידוש גדול כתב הגאון ר' ברוך פרנקל בעל הברוך טעם בהגהותיו אמרי ברוך לשו"ע שם דאכסנאי שהדליק בבית הכנסת אינו חוזר ומברך באכסניא שלו, וביאור שיטתו, דיש בנר חנוכה מצוה כפולה ומכופלת ושני דינים יש בו, חובת הבית וחובת הגוף, חובת הבית דהלא חזינן שמצוה זו מוטלת על "איש וביתו", ועוד, דמקום ההדלקה נקבע על פתח הבית מבחוץ, אך יש בו אף חובת הפרט המוטלת על כל אחד ואחד (אלא שכל בני הבית יוצאים יד"ח בהדלקת האחד מבני הבית). ובהדלקה בבית הכנסת אין אדם יוצא יד"ח כיון שלא הדליק בביתו, אבל אכסנאי שאין לו בית בעיר וכל חובתו מצד חובת הגוף הרובצת עליו שפיר יוצא בהדלקה בבית הכנסת.
ולפי"ד הגרב"פ ניחא טפי דהדלקת ביהכ"נ יש בו חפצא דמצוה אף שאינו חיוב מעיקר הדין כיון דמ"מ יש בו מצוה לחצאין ויוצא בו אדם יד"ח בחובת הפרט הרובצת עליו, ודו"ק.
ג
אמנם נראה דכונה עמוקה יש בהלכה זו בדברי הגר"א בביאורו (סי' תרע"א ס"ז) דז"ל "מדליקין – ראיה מהלל בלילי פסחים שנתקן על הכוס ואומרין בבית הכנסת משום פרסומי ניסא כמ"ש בירושלמי בענין ברכה הסמוכה לחברתה והרי אומר אשר גאלנו שניא שאם שמעה בב"ה יצא".
ונראה דכונתו לחדש דבמצות פרסומי ניסא, יש חובה על הפרט ומצוה על הציבור, וכדחזינן בדברי הירושלמי דאף שעיקר מצות ההלל תיקנו לאומרה על הכוס מ"מ לא הוי ברכה הסמוכה לחברתה משום שברכת ההלל נאמרת אף בבית הכנסת. הרי שתיקנו חובה על הציבור לומר הלל בליל פסח, וכמו"כ בנר חנוכה אף שעיקרו על היחיד או על ביתו, מ"מ יש בזה אף מצוה על הציבור, ולכן נהגו להדליק בבית הכנסת, ובכך מקיימין את מצות הציבור בפרסומי ניסא, ומשו"כ מברכין על הדלקה זו אף שאינה אלא מנהג. ומ"מ חידוש יש בזה דסו"ס אין כאן אלא מנהג, אלא דכיון דבמנהג זה יש ענין מהותי ביסוד מצות פרסומי ניסא שמוטלת אף על הציבור, מברכין עליו אף לשיטת הבית יוסף, ודו"ק.
והנה נחלקו האחרונים בהדלקה זו בביהכ"נ בערב שבת, דהמגן אברהם (סי' תרע"א סק"י) כתב דאפשר להדליק ולברך אף שטרם הגיעו עשרה אנשים, כיון דהנרות עוד ידלקו כאשר יתקבץ העם ויהיה בזה פרסומי ניסא, והגר"י עמדין במור וקציעה חלק עליו וכתב דכיון דבשעת ההדלקה אין עשרה אנשים א"א לברך על ההדלקה, (והביאו בשע"ת ס"ק ט' עי"ש). ולכאורה נראה דאם כל ההדלקה בביהכ"נ משום מצות הציבור הוא מסתבר כדעת המו"ק, דאם מצות הציבור הוא איך נברך עליה כשאין מנין, אבל המג"א נקט כהבנה המקובלת דאין כאן אלא מנהג משום פרסומי ניסא, ודי בכך שיהיה פרסום כאשר יתקבץ הציבור לביהכ"נ.
והגר"ח מבריסק נהג בבית מדרשו להדליק במוצ"ש לפני קדיש תתקבל דכל עוד לא אמרו קדיש תתקבל עדיין תפלת הציבור הוא וממילא ההדלקה יש בה מצות הציבור, והדברים מתיישבים על הלב לפי דברי הגר"א כמבואר.
ד
ונראה עוד ביסוד הדברים דבמצוה שכל ענינה פרסומי ניסא, אף הברכה יש בה פרסומי ניסא, וכן בנר חנוכה מלבד עצם ברכת המצוה שבה, יש בברכת הנר אף פרסומי ניסא. ונמצא שביסוד מנהג ההדלקה בבית הכנסת כלול גם מנהג לברך על הנר, ובכך שאני מברכת ההלל בר"ח דאין המנהג אלא בעצם ההלל ובכך נחלקו אם מברכין על המנהג, אבל בנ"ח הברכה אף הוא ביסוד המנהג דאף בברכה יש פרסומי ניסא, וזה כונת המחבר "מדליקין ומברכין משום פרסומי ניסא" דגם הברכה משום פרסומי ניסא היא, ודו"ק בזה. (כמדומני שכן כתב במו"ק, ואם אכן כך כתב יש בזה טעם נוסף לא לברך בע"ש אם אין מנין בביהכ"נ כיון שגם הברכה משום פרסומי ניסא היא, ודו"ק).
ולכאורה יש לדחות דהלא להדיא אמרו (בברכות י"ד ע"א) דגם בהלל יש פרסומי ניסא, ויש ליישב דבעצם אמירת ההלל יש פרסומי ניסא ואין הברכה מוסיפה פרסום ומשו"כ אין ברכת ההלל אלא ככל ברכות המצוה, משא"כ בנר חנוכה דרק ע"י הברכה יש היכר שמדליק לשם מצות נר חנוכה, ודו"ק.
ה
ונמצא לפי כל המבואר דיש ג' דרגות שונות במנהג לגבי שאלת הברכה:
א. מנהג ערבה דמבואר להדיא בגמ' (סוכה מ"ד ע"ב) דאין מברכין עליה, וכתבו התוס' בברכות שם, דכיון דאינה אלא טלטול בעלמא ואין בה מצוה בעצם המעשה אין לברך עליה, משא"כ בהלל דר"ח דיש לעולם מצוה בעצם אמירת ההלל, עי"ש.
ומצינו עוד סגנון בדברי הראשונים לחלק בין מנהג ערבה להלל בר"ח (עיין תורי"ד בסוכה שם ושבלי הלקט סי' קע"ד) דמעשה שאין בו מצוה וחיוב לעולם אין מברכין עליו אף כאשר מנהג הוא, אבל הלל שחובה הוא בימי הרגל מברכים עליו אף בשעת המנהג, וביסוד סברא זו נראה כעין דברי הגרי"ז דכיון דמצוה היא בזמן או במקום אחר יש בזה שם מצוה ושפיר מברך בה כשמנהג היא, ודו"ק.
ב. הלל בר"ח דנחלקו בו התוס' והרמב"ם (וכן הב"י והרמ"א כמבואר לעיל) דלדעת התוס' והרא"ש מברכים עליו כיון דמ"מ יש בה מצוה בעצם המעשה אף לולי היה בו מנהג, ולדעת הרמב"ם מ"מ לא מברכים עליה כיון שאינה מצוה וחיוב אלא מנהג בלבד.
ג. נ"ח בביהכ"נ והלל בליל פסחים בביהכ"נ דלכו"ע מברכים עליהם דהוי מנהג חשוב, ובביאור הדבר, נתבארו שתי דרכים: א. כיון שיש בעצם המעשה חפצא דמצוה (כך נתבאר לפי"ד הגרי"ז מבריסק וכעי"ז במצת מצוה ביו"ט שני בפסח). ב. דעת הגר"א דיש באלה מצות פרסומי ניסא שעל הציבור כנ"ל.
וראיתי בשם הגרש"ז אוירבך (עיין שלחן שלמה הלכות שבת סי' רס"ג ומקורו בשש"כ), שדן לגבי מה שהעירו רבים וטובים במצות נר שבת בזמנינו שכל בתינו מוארים באור החשמל ואין אנו שרויים באפילה, והלא לדעת הרמ"א (שם בסימן רס"ג) דאפשר לברך ברכת נר שבת אף על "תוספת אורה" מ"מ בעינן תוספת ניכרת שיש בה ריבוי עונג וכבוד, וכתב הגרש"ז דכיון שכך נהגו נשות ישראל שפיר מברכים על המנהג, ואף לדעת הבית יוסף שאין מברכין על הלל בר"ח מ"מ מודה הוא שמברכין על מנהג חשוב עי"ש.
ולענ"ד זה תימה, דממ"נ אם יש כאן תוספת אורה הלא לדידן מברכין עליה מעיקר הדין ולא משום המנהג, ואם אין כאן תוספת אורה הוי כמנהג ערבה כיון שאין בה מצוה כלל מצד עצם הענין דהלא אין כאן שום תוספת כבוד ועונג שבת ואף לשיטת הרמ"א אין לברך על מנהג זה. ונראה לכאורה דדרגה ג' הנ"ל שמברכין עליה אף לשיטת הבית יוסף מושתתת קודם על דרגה ב', ואם אין מצוה בעצם המעשה ודאי שאין כאן מנהג חשוב לברך עליה אף לשיטת הבית יוסף. אך לפי"ד התורי"ד ושבה"ל יש פשר לדברים שהרי נר שבת מצוה היא בעצם ולפיכך מברכין על מנהגה, ומ"מ עדיין צ"ע בדברי מאור ישראל הגרש"ז.
אמנם באשל אברהם להגאון מבוטשאטש כתב שם דמאחר ונהגו נשות ישראל להדליק ולברך על תוספת אורה הוי מנהג חשוב ושפיר מברכין עליה אף לדעת הבית יוסף, דהיינו במקום שיש תוספת אורה אלא שדעת הב"י שאין מברכין על תוספת אורה. ודברים אלו יש בהם טעם דאף דסבר הב"י דאין מברכין על תוספת אורה מ"מ ברור שיש בזה מצוה וענין ואפשר דהוי אף מנהג חשוב ולא גרע מנ"ח דביהכ"נ כיון שיש בו כבוד ועונג שבת ודו"ק בכ"ז (אמנם ביארתי בתשובה את הנלענ"ד דאף שיש מאור חשמלי בחדר יש בזה תוספת אורה הראויה לברכה לשיטת הרמ"א ולא גרע ממש"כ המהרי"ל דאפשר לברך על נר שבת אף בעוד היום גדול ואכמ"ל).
ו
ובכל עיקר דין קבלו עלי' חובה נחלקו האחרונים בגדרו ובהלכותיו.
המגן אברהם (בסימן תפ"ט סק"א) כתב דנשים חייבות בספירת העומר דכבר קבלו עליהן חובה. אך בנזירות שמשון (שם) חלק עליו וכתב דלא מהני קבלה זו אלא במה שיש בו מחלוקת כגון בתפילת ערבית שנחלקו בה אם הוי חובה או רשות, אבל במה שפטור לכו"ע לא מהני כלל קבלה דאין הקבלה עושה רשות למצוה. וכך כתב גם במנחת חינוך (מצוה ש"ו).
וכתבתי במק"א דנחלקו בהגדרת דין זה, דיש לפרשו בשתי דרכים:
א. מדין נדר, דכל קבלת מצוה ומנהג טוב דינו כדין נדרי מצוה.
ב. דין מסויים במצוות דיש ביד האדם לקבל על עצמו הכרעה כשיטה מסויימת וקבלה זו גדרה כהכרעת הדין במקום ספק.
המג"א ס"ל דקבלה זו מדין נדר הוא וכל שיש בו מצוה מהני ביה קבלה, והנז"ש ס"ל דלא מהני קבלה זו אלא להכריע כשיטת המחמירים ומשו"כ לא מהני בנשים בספה"ע.
אך אפשר שלא חלק הנז"ש על המג"א אלא לגבי ספה"ע בנשים, דכיון דהוי מצ"ע שהזמ"ג ונשים פטורות ממצוה זו לגמרי גם קבלה עליה לא מהני, אבל במה"מ דלכו"ע הוי מצוה הנוהגת בכל אחד ואחד אפשר דמהני קבלה לכו"ע.
וכיוצא בדבר מצינו בדברי המג"א (סימן תקצ"א סק"ו) לגבי מלכויות זכרונות ושופרות דהוי חובה גמורה משום דקבלו עלייהו חובה. אך אפשר דהמג"א לשיטתו דמהני גם בספה"ע.
וע"ע בשו"ת הגרעק"א (קמא בהוספה לסי' א') דנשים חייבות בתקיעת שופר משום דכבר קבלו עליהן חובה. ולכאורה דין תק"ש בנשים כדין ספה"ע בנשים ודין אחד וגדר אחד לשניהם, וז"פ.
ז
ביסוד מנהג ההדלקה בביהכ"נ
הנה ג' טעמים נאמרו בכל עיקר מנהג ההדלקה בבית הכנסת:
א. הריב"ש (בסי' קי"א) כתב דבשעת הסכנה שאמרו חכמים מניחו על שלחנו ודיו, נמצא בטל פרסומי ניסא שבמצוה נשגבה זו, נהגו להדליק בבית הכנסת כדי לעשות פרסומי ניסא לרבים הבאים לבית ה', וכיון שנהגו נהגו ומשנה לא זזה ממקומה אף לאחר שעברה הסכנה.
ב. הכלבו (סי' מ"ד, מובא בבית יוסף) כתב דמדליקין בבית הכנסת משום אורחים שאין להם בית, וכמו שנהגו לקדש ולהבדיל בבית הכנסת משום האורחים (וכ"ה בתוס' (פסחים ק' ע"ב ד"ה ידי) וברא"ש (פסחים פ"י סי' ה') לגבי קידוש והבדלה).
ג. עוד כתב הכלבו דענין הדלקה זו כדי להסדיר את הברכות בפי ההמון לפני הדלקתם בביתם, והבית יוסף הביא את דבריהם. עוד מצינו בכמ"ק דהדלקה בביהכ"נ זכר למקדש הוא ולא רק זכר לנס ולפיכך מדליקין בדרום ביהכ"נ כמו שהמנורה היתה בדרום עי"ש.
ואפשר שיש נפ"מ בין הטעמים. דהנה בשע"ת (סי' תרע"א ס"ק י"א) הביא בשם שו"ת זרע אמת (ח"א סי' צ"ו) דאף מי שכבר בירך על הנר בביתו חוזר ומברך שהחיינו על ההדלקה בבית הכנסת. ולכאורה תמוה, דבשלמא ברכת המצוה שפיר יש לברך, דעל מנהג זה מברכים כמבואר לעיל, אבל ברכת הזמן שאין מברכין אלא על קיום המצוה פעם ראשונה למה יחזור ויברך על ההדלקה בבית הכנסת שאינה אלא מנהג. וגדולה מזו יש לתהות, דהלא בשע"ת שם כתב דאם בירך שהחיינו על ההדלקה בבית הכנסת אינו חוזר ומברך על ההדלקה בבית אלא אם מוציא את בני ביתו ידי חובתם, וא"כ הגע בעצמך, ומה אם בירך בביהכ"נ שאינו יוצא בה יד"ח אינו חוזר ומברך בביתו אא"כ מוציא אחרים יד"ח, אם בירך בביתו ויצא בה יד"ח איך יחזור ויברך על ההדלקה בבית הכנסת.
אמנם לדעת הכלבו דכל עיקר הדלקה זו הוי להוציא את האורחים יד"ח יש לומר דמברך גם שהחיינו מטעם זה דלא לעצמו הוא מברך אלא בשביל האורחים, (אך באמת צ"ע דכיון שאין להם בית לכאורה פטורים וע"כ דאין הכונה ממש להוציא את האורחים יד"ח שהרי אינם חייבים, אלא דכך נהגו כדי שיהיה אף לאורחים חלק בפרסומי ניסא ובמצוה חביבה זו. אמנם לפי המבואר לעיל די"א דיש בנ"ח אף חובת גברא מלבד חובת הבית יש ליישב דמדליקין בשביל האורחים שאין להם ביתלהוציאן ידי חובת הגברא, ועדיין צ"ע).
ולדרך השניה של הכלבו שמברכים כדי להסדיר את הברכות, ג"כ י"ל דגם ברכת שהחיינו יש לברך מטעם זה, וכן אם נר ביהכ"נ זכר למקדש הוא ניחא דמברך שהחיינו דהוי כמצוה בפנ"ע ומילתא אחריתי. אך לדברי הריב"ש דכל הדלקה זו משום ענין פרסומי ניסא, לכאורה צ"ע איך מברכים ברכת הזמן אחרי שכבר בירך ויצא יד"ח.
וצריך לומר דכיון שנהגו כן להשלים פרסומי ניסא הו"ל כמצוה בפנ"ע דכבר הוכחתי מלשון הרמב"ם (בפ"ג הלכה א' מהלכות חנוכה) דהמצוה להדליק בפתח הבית מבחוץ הוי מעיקרי המצוה, דפרסומי ניסא אינה תוספת ומילתא אחריתא במצוה זו אלא משרשי המצוה ועיקריה, ולפי"ז י"ל דעל הדלקת ביהכ"נ שנהגו בה להשלים את פרסומי ניסא בשעת הסכנה שפיר מברך שהחיינו, דהוי כחלק והשלמה לעיקר מצות נר חנוכה.
ולכל הדרכים הנ"ל, צ"ל דאף לאחר שבטל טעם המנהג, מ"מ משנה לא זזה ממקומה, וכבר אמרו חז"ל "הזהרו במנהג אבותיכם בידכם".
והנה הזרע אמת כתב לדמות ברכת שהחיינו בבית הכנסת למה שמברך על קריאת התורה אף שכבר בירך לעצמו ברכת התורה בבוקר, הרי שחוזר ומברך על קריאת התורה בביהכ"נ וה"נ, בנר חנוכה עי"ש.
והדברים מתיישבים באופן נפלא לפי המבואר לעיל מתורתו של רבינו הגר"א דהדלקת ביהכ"נ מצות הציבור היא, וא"כ דומה היא לברכת קריאת התורה שמצות הציבור היא.
אך באמת יש לתמוה דהלא מצינו שתי דרכים בברכה דקריאת התורה: א. משום כבוד התורה, וכך משמע בתוס' (ר"ה ל"ג ע"א) והטור (סימן קל"ט). ב. בשו"ת משכנות יעקב (ח"א סי' ס"ג) כתב עפ"י הירושלמי דברכת התורה בציבור דאורייתא היא וביחיד אינו אלא מדרבנן, ולכן חייב לברך כשעולה לתורה אף שכבר בירך לבדו.
ולשני הטעמים אין זה ענין כלל לברכת נר חנוכה בביהכ"נ.
הגר"א וייס שליט"א
