הרב עקיבא גרשון וגנר
ראש ישיבה – ישיבת ליובאוויטש טורנטו
בגמ' (שבת כא, ב): תנו רבנן מצות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד והמהדרין מן המהדרין בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך. אמר עולא פליגי בה תרי אמוראי במערבא רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא חד אמר טעמא דבית שמאי כנגד ימים הנכנסין וטעמא דבית הלל כנגד ימים היוצאין, וחד אמר: טעמא דבית שמאי כנגד פרי החג וטעמא דבית הלל דמעלין בקדש ואין מורידין.
וידוע פלוגתת הראשונים בזה דדעת הרמב"ם (בפ"ד ה"ב מהל' חנוכה) "כיצד הרי שהיו אנשי הבית עשרה, בלילה הראשון מדליק עשרה נרות ובליל שני עשרים ובליל שלישי שלשים עד שנמצא מדליק בליל שמיני שמונים נרות", היינו דגם המהדרין מן המהדרין מקיימין ההידור דנר לכל או"א, וכ"כ הרמ"א (וידועים דברי הט"ז בזה), אבל התוס' בסוגיא שם חולק, וכ' "נראה לר"י דב"ש וב"ה לא קיימי אלא אנר איש וביתו שכן יש יותר הידור דאיכא היכרא כשמוסיף והולך או מחסר שהוא כנגד ימים הנכנסים או היוצאים אבל אם עושה נר לכל אחד אפי' יוסיף מכאן ואילך ליכא היכרא שיסברו שכך יש בני אדם בבית", וכ"ד המחבר.
ולכ' דברי התוס' צ"ע, דמה הועילו חכמים בתקנתם בזה שאינו מדליק אלא נר א' לאיש וביתו, והרי בכל זאת ליכא היכרא, דהרי הרואים אינם יודעים אם הוא מהמהדרים או מהמהדרין מן המהדרין, ואכתי הרואים יכולים לחשוב שהוא מן המהדרין, ומדליק נר לכאו"א, וא"כ אכתי ליכא היכרא שיסברו שכך יש בני אדם בבית? וא"כ מאחר שבלי טעם זה היו התוס' מודים לשיטת הרמב"ם, א"כ מאחר שלא תיקנו חשש זה א"כ הדק"ל?
והנה בדוחק אפ"ל דכל היכא דאיכא לתקוני מתקנינן (משא"כ הא דיחשבו הרואים שהוא מהמהדרין גרידא וכך יש בני אדם בבית, מאחר דנגד זה לא שייך לתקן מידי, לכן אין דנין אפשר משאי אפשר). אבל זה דוחק, דמאחר דהחשש נשאר בי"כ, א"כ לכ' בטלה ההכרח של תוס' דלב"ש וב"ה אין עושין נר לכאו"א? והי' אפשר לבאר ע"פ המבואר בכ"מ דבחנוכה המנהג פשוט של כל ישראל לנהוג כמהדרין מן המהדרין, ולכן לא חששו לכך שיחשבו הרואים שהוא מן המהדרין גרידא (אך לכ' ג"ז דוחק מכמה טעמים).
סברא בדין דהיכרא, שהוא דין בעצם מעשה המצוה
ואפ"ל בזה דהנה כמו דמצינו כאן דין דבעינן היכרא כמה ימים, כמו"כ מצינו עוד כמה ענינים מצד היכר (כמו דין דאסור להשתמש לאורה לשיטת רש"י), וכן מצינו להלן דין דחצר שיש לה ב' פתחים דמדליק בשניהם משום חשדא.
אבל נראה דדינים אלו חלוקים בעצם ענינם, דהך דין דחשדא הוא דין צדדי, היינו שרוצים לבטל החשד דהרואים, וכן יש דין דהרואה אומר לצורכו הוא דאדליק להלן, די"ל דזהו ג"כ דין בהרואה. אבל מה דאמרינן כאן דבעינן היכרא, י"ל הכוונה דזהו דין בעצם מעשה המצוה, היינו שזהו בעצם הציור והאופן של קיום המצוה, שהיא באופן שיש בה היכר כמה ימים עברו. [וראיתי בספר א' (ונעלם ממני כעת איזה) שר"ל שיסוד המחלוקת דתוס' והרמב"ם תלוייה בב' הסברות בגמ' אי טעמא דב"ש וב"ה כנגד ימים הנכנסים והיוצאים או כנגגד פרי החג ודמעלין בקודש, דלהרמב"ם עיקר הטעם הוא משום פרי החג או דמעלין בקודש, ולכן אין נוגע כ"כ ההיכר דהימים, ולתוס' עיקר הטעם כנגד ימים הנכנסים והיוצאים, ולכן בעינן היכר להימים. ועפ"ז יומתק דלתוס' עצם הגדרת המצוה (דמהדרין מן המהדרין) הוא לעשות היכר לימים, והיינו דאי"ז בשביל הרואים, כ"א שזהו עצם המצוה, וא"כ אם המהדרין מן המהדרין היו מדליקין נר לכאו"א א"כ בעצם אין כאן היכר, דבעצם אין ניכר הימים בהציור של המצוה, ולכן ע"כ ב"ש וב"ה אנר איש וביתו קיימי. אבל זה שהרואה אינו יודע איזה סוג הידור הוא מקיים, אינו מגרע מההיכר בעצם הקיום של הדלקת נר חנוכה].
ועפ"ז יתורץ עוד, דהנה חזינן דגם הרמ"א נחית להך חששא דהתוס' דלא יהי' היכר, וע"כ הביא בשם מהר"א מפראג "ויזהרו ליתן כל אחד ואחד נרותיו במקום מיוחד, כדי שיהא היכר כמה נרות מדליקין", וא"כ משמע דלהתוס' לא יועיל אף מה דמניחים במקומות מיוחדים, וגם בזה ליכא היכר. אמנם עי' להלן בתד"ה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ, דמפרש תוס' הא דקתני נר שיש לה ב' פיות עולה בשביל ב' בני אדם דהכוונה לב' בני אדם בב' בתים, ולכ' הוי סברות הפוכות, דבמנורות שמניחים במקומות מיוחדים, אינו מועיל לתוס', ולא חשיב היכר, ואילו ב' פיות שהם בנר א' חשיב שפיר היכר (דפשוט דדוחק לומר דהא דקתני עולה בשביל ב' בני אדם (דנפסק כן גם להלכה) היינו רק להמקיימים המצוה מעיקר הדין דנר איש הביתו, אבל להמהדרין מן המהדרין דבעי היכרא לכמה ימים יצאו (ובלילה הראשון בעי היכר דזהו יום הראשון) אכן אינו מועיל)?
אך להנ"ל א"ש, דב' בני אדם הרי זה ב' מצוות שונות, וב' קיומים בפנ"ע דהדלקת נר חנוכה, וכ"א בפנ"ע יש בה היכר בהימים, ודוקא במהדרין מן המהדרין, אם היו מדליקין ג"כ נר לכאו"א, שכולם הם חלקים והם הידור באותה המצוה ואותה מעשה ההדלקה, בזה סב"ל להתוס' דלא חשיב היכר, וכמשנ"ת.
ביאור ביסוד המחלוקת דתוס' והרמב"ם עפ"ז
ועפ"ז אולי אפשר להוסיף עוד ביסוד המחלוקת דתוס' והרמב"ם, די"ל דגם הרמב"ם מודה להך סברא דיש דין בעצם אופן קיום המצוה דבעינן שיהי' בה היכרא להימים, דזהו ההידור, אלא דפליגי בגדר הדין דנר לכל או"א (דהמהדרין), דאפשר לבארה בב' אופנים: א) שההידור הוא לא לצאת בהנר של בעה"ב אלא כ"א ידליק לעצמו (וכמו שמצינו במצוות אחרות שיש הידור לפעמים שלא לצאת ידי"ח מאחר כ"א לקיים בעצמו, וע"ד מה דאמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו), ב) או שההידור הוא הידור במצות הדלקת נר חנוכה של בעה"ב גופא (וכמו שהוא בכלל בענין הידור מצוה, שאותה המצוה מקיים בהידור), היינו שבעה"ב ידליק נר לא רק לעצמו כ"א עבור כל בני הבית שלו (ואף שהמנהג בפועל משמע כאופן הא', י"ל דאינו מוכרח, רק דכיון דצריך להדליק עבור בני ביתו יכולים ג"כ לעשות לעצמם, אבל בעצם ההידור הוא במצות הדלקת נ"ח של בעה"ב, ולהעיר מהמבואר באגרת של הרבי בענין מ"ש אדה"ז לענין בדיקת חמץ "ויעמיד מב"ב אצלו", ואכ"מ).
ואפ"ל דבזה פליגי התוס' והרמב"ם, דהתוס' מפרש כאופן הב', ולכן כשמדין מהדרין מן המהדרין מדליק נר לכל א' וא', הרי הכוונה שבמצות הדלקת נ"ח דבעה"ב גופא חסר בההיכר. אבל הרמב"ם סב"ל כאופן הא', ולכן כמו שהדלקות של אנשים מבתים אחרים אינם גורעים בדין ההיכר דההדלקה שלו (כנ"ל בענין נר של ב' פיות), הנה כמו"כ הוא בנוגע להדלקת בני ביתו, דדין מהדרין מחייבם להדליק בעצמם, והוי דין הדלקה בפנ"ע ואינה מגרע בההיכר. אלא שפשטות ל' הרמב"ם דלעיל שכ' "כיצד הרי שהיו אנשי הבית עשרה, בלילה הראשון מדליק עשרה נרות ובליל שני עשרים ובליל שלישי שלשים עד שנמצא מדליק בליל שמיני שמונים נרות" משמע כאופן הב' [אבל י"ל דאינו מוכרח, די"ל דהוא חיוב דידהו אלא שבעה"ב מקיים עבורם (ע"ד מה דאמרינן גבי כמה מצוות כמו מילה ופדה"ב), ודוחק].
ולכ' ילה"ק עוד על התוס', דאכתי מאי היכרא איכא דמי ידעינן כמה "איש וביתו" איכא בבית, דדילמא יש משפחה נוספת בבית, ובעיקר התקנה דנר איש ו"ביתו" יל"ע, האם הכוונה עבור כל בית, או עבור כל משפחה (עי' בסוגיא דאכסנאי ובפוסקים שם, ויל"ע עוד ובאתי רק לעורר).
* * *
בענין מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ
בגמ' "תנו רבנן נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ". ופרש"י (ד"ה מבחוץ): "משום פרסומי ניסא, ולא ברשות הרבים אלא בחצרו, שבתיהן היו פתוחין לחצר".
אבל בתוס' (ד"ה מצוה להניחה): "ומיירי דליכא חצר אלא בית עומד סמוך לרה"ר אבל אם יש חצר לפני הבית מצוה להניח על פתח חצר דאמר לקמן חצר שיש לה ב' פתחים צריכה ב' נרות ואמרי' נמי נר שיש לה שני פיות עולה לשני בני אדם משמע לשני בתים ואם היו מניחים על פתחי בתיהם היה לזה מימין ולזה משמאל אבל אי מניחים על פתח החצר אתי שפיר", והיינו דרש"י מדייק במאי דקתני על פתח ביתו, והרי פתח הבית הוא בהחצר, וע"כ מפרש דבחוץ לאו דוקא, דלא קאי על רה"ר אלא על החצר, והתוס' מדייקים במאי דקתני בחוץ דהיינו חוץ ממש, דהיינו ברה"ר, וע"כ מבאר דמאי דקתני על פתח ביתו הוא (לאו דוקא, ורק) בהיכי תימצי דליכא חצר.
והתוס' הק' על רש"י מנר שיש לה ב' פיות, וכן מדין חצר שיש לה ב' פתחים, והרשב"א הוסיף להקשות מדין דגמל שהי' טעון פשתן, דתנן בסוף הכונס דאם הניח חנווני נרו מבחוץ החנווני חייב אבל בנר חנוכה פטור מפני שהוא רשות מצוה, ואי נימא דהדין דעל פתח ביתו מבחוץ אינה בחוץ ממש אלא בחצר על פתח הבית, א"כ היכא דהניח החנווני מבחוץ ממש אמאי החנווני פטור, ואם הניחה בפנים א"כ בי"כ צ"ל בעל הגמל חייב?
ומה שהק' התוס' מנר שיש לה ב' פיות, הנה יש לתרץ בפשטות דמיירי שישנם כמה בני אדם בבית, ומיירי לפי ההידור דנר לכאו"א, וקושיית התוס' לשיטתו, דמהדרין מן המהדרין מדליקין רק נר א' לכל בית, ועי' בביאוה"ג סי' תרעא סק"ו שהעיר בזה.
לכ' שיטת רש"י צ"ע
והנה טעם הדין הוא משום פרסומי ניסא, וכמו שפרש"י להדיא, ולכ' זהו טעם הדין, לפי' התוס' ושא"ר דמניח ברה"ר, ועפ"ז צ"ע בטעמא דשיטת רש"י דמניח בהחצר ולא ברה"ר, והרי מצד הטעם דפרסומי ניסא לכ' רה"ר ממש עדיף?
והנה עי' בריטב"א שפי' בכוונת רש"י "דלא סוף דבר מצותו בחוץ ממש אלא ה"ה סמוך לחוץ מבפנים בענין שיכירו בני רשות הרבים" (וכ"כ ברבינו ירוחם בכוונת רש"י, ועוד, וראיתי בספר ארבעים לבינה לסי' תרעא שביאר בכוונת רש"י כפי' הריטב"א וביאר זה בל' רש"י.
ונמצינו למדים דישנם ב' אופנים להבין פרש"י גופא: א) דכוונתו דמניח על פתח הבית, דהיינו הפתח שבין הבית להחצר, ובחוץ היינו בחצר, ב) דהכוונה דמניח על פתח החצר, דהיינו הפתח שבין החצר לרה"ר, ורק שרש"י מבאר דמניח (או דיכול להניח) דצד הפנימי של הפתח, דהיינו בתוך החצר בסמיכות לרה"ר, ונקרא בחוץ משום שהוא חוץ להבית (ועי' בזה בפר"ח סי' תרעא סק"ה בהראיות מדברי רש"י לב' הצדדים). אבל גם לאופן הב' (דהוי בסמיכות לרה"ר) אינו מובן, דפשוט לכ' דעדיף יותר הפרסומי ניסא כשמניח ברה"ר ממש?
[והנה ראיתי בהערת המהדיר לחידושי הריטב"א הערה 79, שכ' דלהריטב"א מתורץ קושיית הרשב"א מחנווני (וכ"מ קצת ל' הריטב"א), ולא הבנתי, דאם יכול להניח בחצר מבפנים או מבחוץ, א"כ אכתי תיקשי אמאי חנווני פטור כשהניח מבחוץ, נימא דהי' לו להניח מבפנים (כיון דגם במניח בפנים שפיר דמי), וכמו דאמר בגמ' גופא דאם כשר למעלה מי' לא הי' לו להיות פטור דנימא הו"ל להניח למעלה מגמל ורוכבו, ושם דחי הגמ' דכולי האי לא אטרחוהו רבנן, אבל בענינינו לא שייך הך סברא, והדק"ל? ואולי יש לחלק, דשם (גבי למטה מי' ולמעלה מי') הנה כוונת הגמ' דאם חכמים לא קבעו שיעור בהגובה של המנורה, א"כ ההיזק לא הוי ברשות מצוה, דמצד המצוה הו"ל לעשות באופן דלא יבוא מזה היזק, דהי' לו להניח למעלה מגמל ורוכבו, משא"כ כאן, הנה אין הכוונה (בפרש"י אליבא דהריטב"א ורבינו ירוחם) דחכמים לא קבעו מקום לנר חנוכה, דפשיטא דתיקנו מקום על פתח ביתו מבחוץ, ופשוט לכ' דמפנים הפתח ומבחוץ להפתח הם ב' מקומות מיוחדים, ורק דהפי' דבעיקר התקנה תיקנו חכמים ב' אופנים ומקומות שיכול לקיים בהם המצוה, ומאחר דבב' האופנים שמקיים הנה זה גופא התקנה, לכן בתרווייהו א"ש דהחנווני פטור, וא"ש].
ביאור שיטת רש"י משום דבעינן היכר להבית
אכן לכ' יש להסביר שיטת רש"י (לההסברה דכוונתו על פתח הבית בהחצר) בפשטות, די"ל דסב"ל דחובת נ"ח הוא חובת בית, דהכוונה נר איש וביתו הוא דחכמים תיקנו על הבית (ובאמת עי' בשפ"א (על ת"ר מצות נ"ח) שחקר בזה אי מצות נ"ח היא חובת גברא או חובת בית ע"ש שהאריך בזה). ולפ"ז הא דבעינן היכר י"ל דזהו דין ג"כ בהבית, דבעינן היכר בהבית שהודלקה מנורה עבור בית זה. ויש סמך לזה לכ' ממה דאמרו (כב, א) דמצוה להניחה בטפח הסמוכה לפתח, ופרש"י שם "שאם ירחיקנו להלן מן הפתח אינו ניכר שבעל הבית הניחו שם", היינו דבעינן היכר לא רק לעצם המצוה, אלא היכר שבא מהבעלים של בית זה (דאל"כ גם בלא זה איכא היכרא דהונחה לשם מצוה).
[ועיקר הדבר י"ל דתלוי בפלוגתת הראשונים, דהנה עי' בגמ' להלן שם דקאמר שמניחה משמאל בכדי שתהא מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל, ולפום ריהטא משמע מזה שהגמ' מדמה נ"ח למזוזה (והשייכות ביניהם הוא בענין היחס שלהם להבית, באיזה צד של הבית הם), דכמו דמזוזה הוי חובת הבית, דהחיוב הוא שבהבית תהי' מזוזה, כמו"כ נ"ח הוי חובת הבית (והמהלך בדרך או יושב בספינה אין עליו חיוב דנ"ח).
אבל בריטב"א שם הוסיף בזה "ובעה"ב נכנס בינתיים בטלית מצוייצת", וא"כ ע"כ אי"ז שייך למה שהם חובת הבית, דגבי טלית פשיטא דלא שייך לומר כן. אמנם כן ראיתי דפי' הריטב"א הוא ע"פ השאילתות סכ"ו, ובהעמק שאילה שם אות כ"א דדן בזה דהרי לילה לאו זמן צצית הוא, ויוצא מדבריו שם דהך גירסא תלוי במחלוקת הראשונים בענין זמן ההדלקה אם הוא קודם השקיעה קצת או לאחר השקיעה, ע"ש, וא"כ גם הוכחה הנ"ל תלוי בפלוגתא זו, ואכמ"ל].
יסוד להסברא, וקושיא עפ"ז בדעת התוס'
ולכ' מבואר הך סברא להדיא, דהנה עי' בטור סי' תרעא שכ' "ואם הוא דר בעלייה שאין לו פתח פתוח לר"ה מניחה בחלון הסמוך לר"ה". וכ' הב"י שם בטעם שהוסיף הטור המלים "שאין לו פתח פתוח לרה"ר" וז"ל: "ורבינו כתב כדברי התוספות דמצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ ולפיכך הוצרך לפרש דאם היה דר בעלייה מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים בשאין לו פתח פתוח לרשות הרבים מיירי כלומר שאם היה פתח העלייה פתוח לרשות הרבים מניחה על הפתח ואם היה פתוח לחצר מניחה על פתח החצר שהוא פתוח לרשות הרבים אבל הכא מיירי כשהעלייה פתוחה לבית דהשתא כי מנח לה על פתח הבית או על פתח החצר לא מינכרא מילתא דמשום עלייה היא ולפיכך מניחה בחלון הסמוך לרשות הרבים", הרי כ' להדיא הך סברא דבעינן היכר לאיזה בית שייך המנורה, וא"כ שפיר סב"ל לרש"י דצ"ל בפנים החצר, דאם מדליק בחוץ ברה"ר ממש, א"כ לא מינכרא בין בית א' לשני.
[ויש מקום לומר דסב"ל לרש"י דזה תלוי בפלוגתת ב"ש וב"ה למ"ד דפליגי אי מעלין בקודש או פרי החג, דהנה זה פשוט דבכה"ת כולה אמרינן דמעלין בקודש, ובפרי החג יש חידוש מיוחד דפוחת והולך, וכמבואר במדרשי רז"ל וברש"י שזה שייך לזה שהם כנגד אוה"ע (דהרי בעניני קדושה מצ"ע לא שייך הענין דפוחת והולך). ובנר חנוכה ישנם ב' ענינים, דמצ"ע הרי זה הודאה של הישראל על הנסים ועל הנפלאות, ובזה הוי ככל עניני קדושה דראוי להיות מעלין בקודש, אבל מצד שני יש בזה חידוש שהוא על פתח ביתו מבחוץ, שיש לה שייכות לרה"ר, ובזה דומה לפרי החג שיש מקום לפוחת והולך (דהרי ענינם ג"כ למעט את ההשפעה דרה"ר וכו').
וא"כ אפ"ל דבזה פליגי דב"ה סב"ל דהעיקר בנרות חנוכה הוא ההודאה חיובית דהישראל, ולכן שייך בזה הכלל דמעלין בקודש כלל עניני קדושה, וב"ש סב"ל דהעיקר הוא הפעולה ברה"ר, ולכן העיקר בזה הוא הדמיון לפרי החג
וא"כ אפ"ל דבזה תלוי (לפי רש"י ודעימי') גם פלוגתא הנ"ל, דב' הסברות אם מכריע שיהי' סמוך לביתו או שיהי' ברה"ר תלוי ג"כ בב' סברות הנ"ל, וא"כ דעת רש"י כב"ה דמעלין בקודש].
אלא דעפ"ז יש לתמוה בשיטת התוס', דהרי הטור הרי כ' כן אליבא דשיטת התוס', וא"כ איך סב"ל להתוס' דמדליק בחוץ ברה"ר, והרי אז חסר בההיכר לאיזה בית שייך המנורה?
והנה ראיתי בריטב"א (כג, א גבי חצר שיש לה ב' פתחים) שכ' "וחצר גדולה שדרים בה בעלי בתים הרבה . . הי' נראה כי די לכל בני החצר שידליקו נר א' של חנוכה בפתח החצר כדי לעשות היכרא לרה"ר" כו' ע"ש, ומשמע קצת דכה"ג דלא שייך היכר לכל בית באמת אי"צ ואין טעם להדליק לכל א' בפנ"ע (ומשמע דסב"ל דכל הדין דנר איש וביתו הוא מצד היכרא דבית (וההיכר לרה"ר הוא שהודלק מנורה ע"י בית זה), וכשחסר זה אז ליכא דין דאיש וביתו רק חיוב א' על כולם (ועצ"ע לפ"ז מה דצריכים כולם להשתתף בו), אבל התוס' משמע דלית לי' סברא זו, דהא התוס' הק' על רש"י מנר שיש לה ב' פיות, ומפרש התוס' דמניחה בחוץ ברה"ר, ועולה בשביל ב' בני אדם היינו שיש להם ב' בתים, וא"כ ע"כ דעת התוס' דגם בכמה בתים בחצר א' כ"א מדליק לעצמו ברה"ר, וא"כ הדק"ל, דבכה"ג ליכא היכרא?
ובדברי הב"י גופא צ"ע מיני' ובי', דמאחר דמפרש בדעת הטור כדעת התוס', דמדליקין בחוץ ברה"ר, וא"כ ע"כ אי"צ היכר מאיזה בית הוא המנורה, וא"כ איך ביאר ל' הטור גבי עלייה ע"פ הסברא דבעינן היכרא, ומ"ש כמה בתים דבחצר מבית ועלייה? ובפרט דהב"י כ' כן בדעת הטור, ובטור מפורש (בסי' תרע"ז) "כתב רב שר שלום אנשים הרבה הדרים בחצר אחד שורת הדין שמשתתפין כולן בשמן ויוצאין כולן בנר אחד אבל להידור מצוה כל א' וא' מדליק לעצמו על פתח ביתו ואי פתח חד בבא לנפשיה חייב לאדלוקי משום חשדא", והיינו דרב שר שלום אכן כ' כדברי הריטב"א אבל הטור כ' דמשום הידור יש לכ"א להדליק בעצמו (ומ"ש על פתח ביתו, לכ' ע"כ הכוונה לפתח החצר ברה"ר, וכדעת הטור, וכמובן מהמשך דבריו), וא"כ ק' ממ"נ וכנ"ל?
ואואפ"ל בזה דגם התוס' אית לי' הך סברא דבעינן היכר, אלא דסב"ל להתוס' דכל הבתים בהחצר, הנה כ"א מהם הוא הדלקה בפנ"ע, ולכן אין חיסרון היכר כי אין א' מהם צריך היכר ביחס להשני, כי אינם שייכים זל"ז כלל (ועי' במשנ"ת בתד"ה והמהדרין). אבל בית ועלייה הרי גדרה הוא שזהו בית שיש בה ב' חלקים, וא"כ הוי החיוב ע"ז חיוב א' שיהיו להבית הזה ב' הדלקות, וא"כ מכיון שע"פ דין שייכים זל"ז, ע"כ בזה שפיר בעינן היכר, ולכן מוכרח להדליק בחלון הסמוך לרה"ר, ודו"ק. וי"ל עוד בזה, ואכמ"ל כעת.
