הרמב"ם מרחיב את מושג השלום מעבר לאיש ואשתו בלבד. שלום ביתו הוא מושג חשוב כל כך שבגינו נמחק השם ובעטיו מקדימים נר שבת לנר חנוכה, אבל הרמב"ם מסביר על פי הגמרא שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם. השלום חשוב לא רק בין איש לאשתו, אלא בעולם כולו. זאת אומרת שכל התורה כולה חייבת להביא לידי שלום בין הבריות כולן - חשוב שלומו של כל אחד ואחד וגם חשוב השלום בין הבריות.
הקביעה הזו גוררת איתה גם השלכות הלכתיות מפתיעות, כמו בחיפוש של הגמרא אחרי הוכחה לזיהויים השונים של מינים שנוטלים בסוכות [לב, א-ב], הגמרא דוחה אפשרויות שונות מפני שיש להם קוצים או מפני שהם רעילים ומאפיינים כאלה לא עולים בקנה אחד עם הרעיון של "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" [משלי ג, יז]. זהו כלל גדול בתורה - כל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם.
בחתימת ספר זמנים, הרמב"ם הפנה אותנו חזרה לתחילת הספר. בהלכות שבת הרמב"ם כתב כך [ב, ג]:
ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה שנאמר (ויקרא י"ח) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם, הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם ואלו המינים שאומרים שזה חילול שבת ואסור עליהן הכתוב אומר (יחזקאל כ') וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם.
לא ייתכן שאדם שנמצא במצב מסוכן ימות בגלל המצוות. המצוות ניתנו כדי לגרום לחיים. הם "רחמים וחסד ושלום בעולם" ולא מוות וסבל. המינים הפכו את המצוות הטובות שהקב"ה נתן לנו לחוקים שגורמים למוות. כמובן שיש מקרים יוצאי דופן של קידוש ה', ועל אלו נאמר "ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" [דברים ו, ה], אבל אלו מקרים קיצוניים. הקיום הרגיל של המצוות מוגדר על ידי כך שהמצוות מביאות לשלום ולחיים ולא לסבל ולמוות. מצוות הבורא חייבות להתפרש כך שהן מוסיפות שלום בעולם ומוסיפות חיים בעולם.
הרב רבינוביץ ז"ל
