מוסר אנושי ומוסר א-לוהי

 לאחר שלמדנו כמה פסקאות מתוך ההקדמה (ראש דבר - מוסר ויראת אלהים), נעבור ללמוד את

הסדר הראשון, שנקרא - 'המוסר האלהי'. בסדר זה הרב מבאר את ההכרח שהמוסר יהיה מלא

באמונה. כפי שעשינו בהקדמה, נלמד פסקאות נבחרות מתוך הסדר.

כך כותב הרב בפיסקה הראשונה - פיסקה שנקראת כשם הסדר - 'המוסר האלהי':

"מלאים אנו רגש מוסר, כמהים אנו לחיות חיים חיי טוהר, דמיוננו מלהיב את חשק לבבנו

לצייר היותר נשגב והיותר נאה, היותר טהור והיותר נאצל, החפץ הפנימי שלנו

חושק שיהיה רצוננו הקבוע טהור וקדוש, שתהיה כל מגמת חיינו ברורה ומכוונת

להאידיאל היותר נשגב בחיים.

וכל אלו התשוקות אינן מתגשמות כי אם על ידי מסירותנו הפנימית והחיצונה אל אור ד',

אל המוסר האלהי, המתגלה בתורה, במסורת, בשכל, וביושר.

המוסר של חול איננו עמוק, ואינו נכנס בפנימיות הנשמה, ואף על פי שהאדם נמשך אחריו

לטובה, על ידי שמכיר את היושר שיש בדברי הגיון, אין להדרכה זו תפיסה עומדת בפני

ההסתערות של תאוות שונות, כשהן מתעוררות בחזקה. וקל וחומר שאין ביד מוסר רפוי

כזה להדריך את הכללות, את הצבור האנושי בעמקו והיקף גדלו, לחדור אל עומק

הנשמה, ולהפוך אל האדם הכללי והפרטי לב בשר תחת לב אבן. לא יש עצה אחרת כי אם

שיהיה מודרך על פי המוסר האלהי.

וכדאי הדבר, שיטעה האדם בכמה טעיות בדרך מהלכו, ובלבד שיבסס את חזון עולמו

ומוסר חייו על פי אותו העומק של המוסר האלהי, משימעט בכשלונות ויחיה חיים

רוחניים רפויים, על ידי השפעה שטחית של המוסר החלוני."

הנחת היסוד של הרב היא שקיים באדם מוסר טבעי. לאדם ישנו רגש מוסרי באופן אינטואיטיבי,

האומר לו מהי צורת התנהגות נכונה, ומה היא התנהגות שאינה ראויה. אך אין זה כל הסיפור מבחינת

הרב, הרב אומר שאנו כמהים לחיי טוהר. המושג "מוסר" עובר שדרוג, הוא אינו רק צורת התנהגות.

הרב קוק טוען שלאדם ישנה השתוקקות לנשגב, הנשגב מעורר באדם התפעלות. לאדם ישנה תשוקה

פנימית למה שממצה את מושג הטהרה והאידיאליות, את הקדושה. זהו עומק המושג מוסר.

ברור שהמגדרה הפשוטה של מוסר, היא התנהגות ראויה - לא לגנוב, לא לעשות מעשים נוראים, אך

זו הגדרה פשוטה ופרימיטיבית. המושג מוסר, במשמעותו המפותחת יותר, זו השאיפה למה שממצה

את הטוב, למעשים "נאצלים". כלומר, עשיית איזה דבר שמתחבר לרעיון עמוק וגדול, לאידיאה של

טוב עליון. הנשגב נמצא מעבר לחיים השגרתיים הפשוטים. אדם המרגיש רגש פנימי לעשות מעשים

המתחברים אל הנשגב מונע על ידי כח גדול בהרבה מאשר המצפון. זוהי השאיפה המוסרית העמוקה

של האדם. מי שעובד ברמה המצפונית, היחסית לבני אדם, אינו מתקרב לנשגב. יש ערך גם בזה, אך

אל האלהי והמוחלט הוא לא מגיע.

בנוסף, מוסר החול הינו חלש מכדי לעמוד כנגד הסתערות של תאוות שונות המתעוררות בחזקה. וכן,

הוא אינו יכול לכונן ציבור מוסרי. לא ניתן לצפות שהציבור כולו יתמסר למוסר החוליי, כיוון שהוא תלוי

ברצון איש ואיש. לכן ישנו צורך בציווי האלהי, בחוק, שהוא מחייב את כולם, ומוביל כל איש ואיש גם

כנגד התאוות העצומות והגדולות. ההסבר הראשון הוא מהותי, טעם עקרוני מדוע המוסר האלהי עדיף

על המוסר הטבעי, בהסבר זה הרב עובר להסבר שהוא פרקטי יותר, טענה טכנית.

בסוף הפיסקה הרב אומר שכדאי לו לאדם אפילו שיטעה כמה פעמים בדרכו, ובלבד שיחפש אחר

האמת ולבסוף יגיע אליה, מאשר שיחיה כאדם חילוני מוסרי, שיש לו נורמות בסיסיות אנושיות, אך לא

ניתן לומר שהן דבר מוחלט, האידיאה של הטוב.

בפיסקה ב' שנקראת: 'המוסר הכללי העליון', אומר הרב:

המסגרת האנושית צרה היא בעדנו, כל כך גדול הוא רוחנו, עד שאנו דורשים להתפשטותו

במלא קומתו מלא כל.

המוסר שלנו מתפשט והולך הוא על כל בריה, על כל היש, ומוכרח הוא מפני זה להיות

מתגשם על פי האמרה היוצאת מאדון כל עולמים.

התורה הישראלית מוכרחת היא להיות מן השמים, ומתפשטת היא על הארץ, בכשרון

האומה הפנימי, המותאם לאותו האור השמימי, שכל סעיפיו הולכים הם באותם

העקבות של הגשמת המוסר העליון, שלמעלה מכל הגבלה, על מלא כל.

אתה הוא בעולם הזה ואתה הוא לעולם הבא, לא יקרעו העולמות זה מזה, לא יקרעו

הפרטים מעל הכלל, לא יקרעו ולא יפרדו המדות האלהיות אלו מאלו, ולא ינתק הכל מאין

סוף, ולא יעורטל אור אין סוף מכל התיקונים הפרטיים, פרטי הפרטים, שהכל משתגב

בשיגוב אחד, הכל מבורך מעולם ועד עולם, ברוך ד' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם,

ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה.

בפיסקה זו הרב מציג רעיון שונה במקצת. בדרך כלל, במובן ההומניסטי של המוסר, מדובר על

היחסים בין בני אדם. אך אנו דורשים שהמוסר ילך ויתפשט על כל היש, על כל הבריאה. המוסר בא

לידי ביטוי לא רק בהשפעתו ההתנהגות החברתית, אלא הרבה מעבר לכך. יש להבין את המוסר

כנוגע לכל הבריאה, ולא רק ליחסים שבין אדם לחברו.

ישנו סיפור מפורסם על ר' אריה לוין שטייל עם הרב קוק, וקטף עלה. הרב קוק שאל אותו מדוע הוא

קוטף עלה לחינם? מדוע הוא מפסיק את חייו בלי שום סיבה? הרגש המוסרי של הרב התפשט על כל

היש, אפילו על עלה, הוא לא הסתפק במוסר שחל רק ברמה החברתית ההומניסטית. המוסריות היא

רצון עמוק להטבה עם כל הבריאה. רעיון זה דומה לרעיון שהוצג בפיסקה הראשונה, אודות הנשגב,

המוסר שייך לאלוקות. הומניזם כפשוטו מצוי בין בני אדם בלבד, אך האלהי שייך בכל, כיוון שהכל

שייך בו. מגמת התורה היא לתקן את העולם כולו, את כל היש. תורת ה', בניגוד למוסר אנושי

המסדיר את ענייני החברה, דואגת לתיקון כל העולמות וכל הבריאה כולה. היא מופיעה על גבי הארץ

כצורת התנהגות יומיומית, אך המצווה יוצרת שינוי קוסמי במציאות כולה - בבעלי החיים, בצמחים

ובדומם. זוהי משמעותה העמוקה של תורה מן השמיים.

לכאורה קשה להבין כיצד פרט מפרטי המצוות משפיע על העולם כולו. כיצד הנחת תפילין מתקנת את

העולם? איזה מקום יש לפעולה כל כך קטנה במשגים של עולם מלא? היסוד טמון בהבנה שהכל בא

ממקור אחד. אם מקורו של המעשה הפרטי הוא באור אינסוף, הרי הוא מתאחד עם העולמות כולם.

"לא יקרעו הפרטים מעל הכלל", לא יעורטל האינסוף מכל התיקונים הפרטיים, זוהי המשמעות של

תורה מן השמיים. כלומר, כאשר אדם עושה מעשה בציווי התורה, הוא אינו מצומצם לרמה הפרטית,

אלא הוא מחובר למקור האלהי שירד מן השמיים. כל מעשה פרטי, כל התנהגות מוסרית שעל פי

התורה, אינה משפיעה רק ברמה המצומצמת הפרטית, אלא היא משפיעה והולכת עד למקורה, ומשם

לכל העולם כולו.

הרב שילת