"אילו היה בידינו להכריע בין החולקים, אם הקדושה של ציון וירושלים, וביחוד
קדושת בית חיינו, כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו, קדשה או לא קדשה לעתיד לבוא, והיינו באים לדון
בתחילה איך הדבר נוטה מתוך פסוקי התורה שבכתב, ודאי יצא לנו המשפט מתוכם להחליט את נצחיות הקדושה
של המקום הזה קדושת עולמים".
"אמנם ידידי הגאון ר' יעקב דוד רידב"ז שליט"א, העיר בקונטרס השמיטה אשר לו:
איך אפשר לומר, שנתיר להפקיע את מצות שביעית על ידי הפקעת המכירה, משום
שאנו אומרים שלגבי שביעית בזמן הזה יש קניין לנכרי להפקיע, משום ישוב ארץ
ישראל, - הרי כיון שאנו מפקיעים אותה מקדושתה, אין כאן מצות ישוב ארץ
ישראל?
אבל כל זה מיוסד רק על הסברא, שאין שום מעלה אחרת לארץ ישראל, מלבד מה
שעל ידה אפשר לקיים את המצוות התלויות בה, והיא לפי זה רק כעין הכשר
להמצוות התלויות בארץ, לפיכך כשמפקיעים חובת המצות, אפילו על פי הכרח, שוב
אין כאן מצות ישוב ארץ ישראל.
ובאמת לא כן הדבר; וסברא זו אינה מיוסדת על פי עיקר יסודה של תורה, התלויה
ביסוד קדושתה העליונה גם היא בארץ ישראל, ו"מלכה ושריה בגויים אין תורה"
"וכיון שגלו ישראל ממקומם אין לך ביטול תורה גדול מזה". כי ארץ ישראל דומה
בזה לתלמוד תורה: ותלמוד תורה, אף על פי שהוא מביא לידי מעשה המצוות כולן,
מכל מקום חלילה לומר, שערכה של תורה איננו כי אם הכשר למעשה המצות, אבל
היא עליונה וחשובה בקדושתה בפני עצמה, עד שאפילו כשלומדין מה שאי אפשר
לקיים כלל אין שיעור למעלת הלימוד ההוא, ועוד הוא גדול באיזה פנים מן הלימוד
שאפשר לקיימו במעשה, שהרי זה נחשב גם כן עשייה, כדאמרינן "כל העוסק בתורת
חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם". ואין
שיעור למעלת התורה של הלימוד בדברים שאין להם שום יחש לענייני מעשים, כי
היא בעצמה עליונה מכל. אלא שבכלל גודל מעלתה כלולה גם מעלה זו שהיא מביאה
לידי מעשה.
כמו כן היא קדושת ארץ ישראל, אע"פ שבקדושתה היא מביאה אותנו גם בחורבנה
לידי כמה מצות, שאין לנו דוגמתן בחוץ לארץ, וק"ו בבניינה, "מי מנה עפר יעקב",
מכל מקום לא זה הוא כל עיקר מעלתה, עד שנאמר, שאם מתבטל חיובן של כמה
מצוות, או אם יש איזה דוחק, יגרע בזה ערך קדושתה וחבת מצוותה.
כי לא כן הוא, ואפילו אם מפני הדחק צריכים להפקיע איזו מצווה מהמצות התלויות
בארץ לא ייפול על זה, חס ושלום, לבם של הזוכים להסתופף בצלצח קדושת חבת
נעימת ארץ חמדה אשר עיני ד' אלוקינו בה תמיד, מראשית השנה עד אחרית
שנה...."
-------
"והנה יש להאריך שכל המקומות המקודשים אין יסודם מן הדת, רק מהאומה
והשורשים, כמו הר המוריה שמשם נברא אדם ושם הקריב אברהם את יצחק, וכן
נבחר על פי נביא. ובדת לא כתוב רק "מקום אשר יבחר ד'". והר סיני מקורם בדת,
כיוון שנסתלקה שכינה ממנו - יעלו צאן ובקר שחלילה ההרגשות לא יתעו לייחס
להדת איזה ציור. רק ירושלים וכל ארץ ישראל והר המוריה בנויים על התייחסותם
לאבותינו שרשי האומה, והתאחדות האומה לשורשה, שכל ההרגשות יהיו רק
להתאחדות האומה. וזה דרוש עמוק, ואין כאן מקום להאריך" [משך חכמה].
-------
תירוץ לזה שמעתי פעם מאבי ז"ל, כי סמיכה ועגלה ערופה וקידוש החודש אינם
תלויים בקדושת הארץ - כי הרי אין להם שייכות לחובת קרקע - אלא בשם ארץ
ישראל. אמנם, אנו אומרים כי קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד
לבוא. אבל במה דברים אמורים, בנוגע לקדושת הארץ ולא בשם ארץ ישראל, שאינו
בטל לעולם... (חמש דרשות עמ' 93-92).
ההלכה של ארץ ישראל בנוגע לשלושת העניינים הללו אין לה קשר עם קרקע ארץ
ישראל, אלא עם הגברא הדר בארץ ישראל. הקשר בין קדושת ישראל וארץ ישראל .
אינו תלוי בקדושת ארץ ישראל אלא בשם ארץ ישראל [שם].
ר' חיים מבריסק, הדגיש פעמים רבות את תלותה של קדושת ארץ ישראל לעניין המצוות בשאלת הבעלות
וקידושה על ידי האדם:
...ובעיקר טעמו של הרמב"ם דקניין נוכרי מועיל לאשוויי את הקרקע חוץ לארץ, מה
דלא מצינו זאת בשום מקום דשל נכרי הוי חוץ לארץ, נראה דהוא משום, דהרי עיקר
קדושת הארץ הא הויא על ידי ירושה וישיבה....ועל כן סבירא ליה להרמב"ם שדין
זה הוא דבר הנוהג בה לעולם, דלעולם בעינן שתהא בכלל ירושת ישראל, שזהו גם
חלות קדושת ארץ ישראל שבה... )חידושי ר' חיים הלוי על הרמב"ם, תרומות, פ"א
ה"י(.
המיוחד בשיטת ר' חיים היא הקביעה שקדושת הארץ לעניין המצוות היא העניין הקובע גם לעניין מצוות ישוב
ארץ ישראל:
...ולכן הרמב"ם דפסק דבגלות ראשון בטלה קדושת הארץ משום דהקידוש היה
בכיבוש - בטלה כיבוש בטלה הקדושה. ובגלות שני [לא בטלה, תו ליכא למילף גלות
שני] מראשון ולומר דהקרא קאי גם על גלות שני אחרי דנשתנה הדין בגלות שני
מראשון, דיש על זה המצווה של ישוב... (חידושי הגר"ח על הש"ס, מהדורת
סטנסיל, עמ' קב).
ניסוחים אלה מלמדים כי אכן מדובר בקדושה שאיננה עצמית.
יש להדגיש כי גם במשנתו ארץ ישראל ללא קדושת הארץ היא עדיין ארץ ישראל:
...אלא דעדיין צריך עיון דהרי הא דקניין נכרי מפקיע מהפירות דין תרומות
ומעשרות, הלא זהו רק בעיקר דין הפירות ובדין גידולם אם יש על הפירות דין פירות
ארץ ישראל אם לא, אבל לזה שחיובן מצד היותן בארץ ישראל, בזה הרי נראה דלא שייך כלל דקניין נכרי יפקיע זאת.... (חידושי ר' חיים הלוי על הרמב"ם, תרומות, פ"א הכ"ב).
זהו המקור לטיעונו של הרי"ס כי שם ארץ ישראל אינו פוקע על ידי פקיעת הקדושה. אולם לשם זה משמעויות מעטות בלבד, ורובן אינן נוגעות לעניין הקדושה.
דברים דומים כתב גם בנו של ר' חיים דודו של הרי“ס, ר' יצחק זאב סולוביצי'ק:
ביאור הדברים דעיקר קדושת ארץ ישראל נעשית במה שהארץ היא של ישראל
וישראל יושבים עליה...והרי עיקר קדושת הארץ דרשינן מקרא דאשר ירשו אבותיך
וירשתה...הרי להדיא דעל ידי שירשו ישראל נתקדשה בקדושת ארץ ישראל (חידושי
רבינו הגרי"ז הלוי, מהדורת סטנסיל, ירושלים תשל"ה, עמ' 191).
--------
"יודעים אנו כי המועדים, בניגוד לשבת, נקבעים על ידי בית דין. שבת בראשית קבועה
ועמדת. המועדים נקבעים על ידי כנסת ישראל: "מועדי ד' אשר תקראו אותם
מקראי קודש אלה הם מועדי". ההלכה, בקובעה את נוסח הברכה של קדושת היום,
הכניסה הבדל זה לתוך מטבע של ברכות. בשבת אנו חותמים "מקדש השבת",
ובמועדים "מקדש ישראל והזמנים - דמקדש ישראל דמקדשים לזמנים". כל היסוד
של קידוש חודשים ועיבור שנים מרוכז בהנחה זו. אין המועדים נקבעים אלא על ידי
הסדר שקבעו חכמים. ההלכה ייחדה לאדם תחום רחב וגילתה סובלנות בלתי רגילה
לחולשותיו וצמצומיו (דברי השקפה עמ' 116).
"...המקדש הוא האדם. הוא הקובע את מקום בית הבחירה; הוא המקדש את כלי
השרת והוא הקובע את המועדים; שם הוויה שנכתב שלא בכוונה, פעולת הסופר
מקדשת אותו. אין אותיות שחורות מתקדשות מאליהן. דבר זה אילו התרחש היה
מטיל על התורה אופי מאגי חס ושלום. קדושת המקום והזמן אינה אובייקטיבית
כלל וכלל. היא פשוט אינה קיימת כשהיא לעצמה. קדושה משמשת רק כגורם להתחדשות עצמית, להתעלות רוחנית, לקדושה אישית המתבטאת בשלמות המוסרית..."
----
"ממשנה זו אנו למדים כי ירושלים קדושה, ובלעדי הבסיס הזה כל הפירמידה כולה מתמוטטת. אילו לא הייתה ארץ
ישראל נבחרת אף היא - לא הייתה מנויה בין עשר קדושות הללו.
קדושה נבחרת פירושה קדושה של השראת השכינה. בימי יהושע וכל ימי בית ראשון
לא הייתה לארץ קדושה נבחרת אלא קדושת כיבוש, שהרי קדושה זו בטלה וקדושת
בחירה אינה בטלה לעולם. לעומת זאת הייתה הקדושה של ימי עזרא קדושה נבחרת
- זו נבחנת בכך אם יש בה השראת השכינה של לפני ד'...".
----------
האידיאה של הקדושה אינה מסמלת, בהשקפת עולמה של כנסת ישראל, את
הטרנסצדנטיות הכי מובדלת והכי מופרשת מן המציאות. כמו כן אינה מסמנת את
ההתגשמות המלאה של האידיאל המוסרי, של הטוב העליון שאינו מעורה כלל
בתחום טרנסצדנטי אלא ברשות הנורמות והערכים. קדושה לפי תפיסת ההלכה
מסמנת השתקפות הטרנסצדנטיות הכי סתומה וחתומה, בעולמנו הממשי, ירידת
האלוקים דלית מחשבא תפיסא ביה אל הר סיני, הרכבת העולם הנעלם והנסתר על
גבי המציאות (איש ההלכה עמ' 47).
לאמור: הלכות קדושת המקום מפגישים במציאות עולמנו את הטרנסצדנטיות עם הממשות. במקורה קדושה זו
הינה אלוקית ועליונה, והיא מתבטאת במציאות בדרכים שונות, ביניהן בתביעה להתנהגות מוסרית. אין זו
הגדרת הקדושה אלא ביטויה המעשי. אמנם יש לתת משקל נכבד למימד זה, אולם את תביעת הבלעדיות, ואת
הקביעה כי המימד המעשי מקפל את כל מהותה של הקדושה יש לדחות.
המימד הביוגרפי של הרי"ס מוסיף אף הוא חיזוק לטענתי:
היה לי רב מובהק, אבא מרי ז"ל. הרבה תורה למדתי מפיו. עדיין אני ניזון בזכות תורתו. אחד
הנושאים החביבים עליו ועל אביו, רבם של ישראל, רבי חיים איש בריסק ז"ל, היה עניין קדושת
הארץ והמקדש. תלי תילים של חידושים וביאורים דרשו על כל קוץ וקוץ של שאלת 'קידשה
שלעתה וקידשה לעתיד לבוא". בעיקר טיפלו בשיטת רבינו משה בן מימון, כי קדושת יהושע
בטלה, וקדושת עזרא על ידי חזקה קיימת לעולם ועד. בנחת-רוח מיוחדת ומתוך התלהבות שהיה
בה מעין השראה עילאה היה אבא מרי מצטט את דברי רבינו הגדול בהלכות בית הבחירה, פרק
שישי, שמתוכם מוכח, כי קדושת הארץ השנייה, המתמידה בכל תפארתה אף בחורבנה
והשתלטות זרים עליה, דומה בנידון זה לקדושת המקדש הראשונה והיחידה - על ידי שלמה -
שאינה נתונה להפקעה ואין כוח אנוש יכול לבטלה. נראה, היה אבא מרי מדגיש, שרבינו סובר שיש
לארץ ולמקדש מקדש משותף, והוא השכינה שאינה זזה ממקומה אפילו היא מוקפת עיי אפר ותלי
חורבות (דברי השקפה עמ' 212).
