גילוי אורו של משיח

 הסקירה הרואה את הכח האלהי החי ופועל בתועפות גבורותיו ורוממות קדשו בכל מסבות הטבע, בכל הליכות רוחות האדם, בכל סבוכי המלחמות, בכל תכני תעתועי האישים והעמים, היא מסדרת אור קדוש על מלא כל העולם. היא מחברת את הנפש העולמית עם רוחה ונשמתה, מאגדת את כל המפעל והמעשה המסותר בחגוי סלעים וסתרי מדרגות אל כל הגלוי והמופיע בפליאות נוראות, ביד חזקה ובזרע נטויה, באותות ובמופתים, בגלוי שכינה ובנבואה מאירה. והחבור הזה, השכלי, מתמם את צביון האדם ומחיה את העולם, כשאור ישראל מתגלה על ידי עמק הדעת ומעמקי האמונה לראות, איך כל העלילות מראש ועד סוף, מראש מקדמי תבל עד אחרית ימים אחרונים, מתועפות תנועות רוחניות אדירות, הופעות שכליות ומוסריות מלאות וטובות, חדושי חכמות ומדעים נשגבים ומשוכללים, כל הארות תוריות בכחות כלליים ופרטיים, כל זהרי רוח הקדש וכל השפעות צדיקים יסודי עולמים, הם וגורמיהם העליונים והתחתונים, - הכל תנועת-עולמים גדולה אחוזה בהם, תנועת הארת אורו של משיח, שנברא קודם שנברא העולם. 

בכל עת שמתגלים מקרים ומאורעות, רעיונות ומחשבות, להרים נס של קירוב גאולה וישועה, בין שהיא גשמית ובין שהיא רוחנית, הדעת מכרת את אור ד' החי המופיע בהם ואת קול ד' הדובר וקורא מתוכם, וכל אשר תיטיב הדעת להכירו ולהבינו כה תגלה את האורות של המסבות, כן תישרם אל מטרתם וכן יתחברו האורות העלומים עם הגלויים, יתאגד הטבע עם הנס אגד עליון וחזק, "אז ירד שריד לאדירים עם, ד' ירד לי בגבורים". 

כל ההשלמה השכלית הזאת, המתממת את האמונה ומאזרת כח את החיים לפעול ולעשות, לתור ולדרוש, לצפות לישועה ולעבוד עבודת ד' וישראל עמו, עבודת שמים ועבודת ארץ, ליחדא שמיא וארעא, היא באה בהשתלמותה על פי אותן המדרגות, שאורו של משיח זורח ומתגלה בהן, שהוא כולל ביחד את כל הרוחות: "רוח ד', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ד'". ואור התחיה הרוחנית הולך ומתגלה, וצץ ופורח הוא אור התחיה המשיחית העזיזה, הבאה לטהר את סרחון הבשר, את זוהמת הנחש ואת שורש כל חטא, לשמח את העולם ולמלאותו אהבה וחדוה, בהסרת העצבון הבשרי המקושר עם הסרחון התולרתי, הסותם כל הופעת רוח טוהר. "והריחו ביראת ד' ולא למראה עיניו ישפט ולא למשמע אזניו יוכיח, ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ. והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע" : התחיה המוסיפה חיי דעת להכרת הנצח להכרת עמדת מעז חיי הרוח, את הכרת שקרות המות, את הסרת כל פחד שוא וכל עצב נתעה, התחלת תקופת הזרחת אור תחית המתים בכל מלא חסנו. 

אורות עולמים אלו כלולים הם בהופעת האחדות של הנס והטבע, אשר יאוחדו על ידי משכילי טוהר, החוזים בבטחה ובגלוי גמור את יד ד' אלהי ישראל בכל חליפות העתים ומכירים את התסיסות ההיסתוריות, כמו הטבעיות והעולמיות, מראש קדמות היצירה, "בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל, ומעולם עד עולם אתה אל. תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם". לא נעזבה היא הטבעיות במהלכה, לא אלמנה היא ההיסטוריה הסבוכה במסבותיה, בתוכה חי גואל חזק, צור ישראל וגואלו ד' צבאות שמו, אלהי כל בשר, אלהים לכל ממלכות הארץ, אדון כל המעשים, צור כל העולמים צדיק בכל הדורות. לא עשתה הנבואה שום נס כי אם כשקשרתו לאיזו טבעת טבעית, אפילו קלושה וקטנה. חשבו בזה חושבים סימבולנים מחשבות, שכצללים נהלכו, והאמת המסרתית תביע אמריה בכל הוד גבורתה : רכוס מהודק דרוש תמיד להיות מעולם העליון, מהופעת השליטה הנשמתית, אל העולם התחתיתי המוגבל ומצומצם בטבעיותו, גם שם גם פה המהלכים קבועים ומסודרים, בחכמה, בחפש, במלא קדש, והכל הולך הלוך ואור. 

כפי ההפריה של זיו ההכרה של חכמת ישראל העליונה, של עטרות הנבואה ואספקלריא המאירה הנותנת עליהן את זיון מהוד קרניה, ככה תזרח הדעת להכיר את המגמה של כל המון המסבות וללכת עם כולן ולברך את שם ד' המאיר ומחיה, מסדר ומטיב את כל, "אברכה את ד' בכל עת, תמיד תהלתו בפי". השם המשולב של הויה ואדנות מאיר ומופיע ביקר תפארתו בכל אורותיו, מקורותיו, מבועיו ומעיניו, בכל צירופיו ולבושיו, בכל טעמיו ונקודותיו, תגיו ואותיותיו, ובלב ישראל חרותה אש דת, מטרת עולמים לכל תנועת החיים, לכל היש בעבר, הוה ועתיד, ומבעד כל מפלשי העננים אור הקדש יחדור, "הנה ד' אלהים בחזק יבא וזרעו מושלה לו, הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו". הכל לפי רוב המעשה ולפי הרחבת ההקשבה, לפי הגדלת התורה ולפי הפצת המעינות אשר לתהומות הרוחניות, לפי השלטת הגאון של חכמת ישראל המנוחלת הדוברת רק אמת בשם ד' על כל מחשבות אדם אשר המה הבל. יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם.

בפרק זה הרב מתאר את השקפת העולם היהודית המיוחדת, המבוססת על גילוי דבר ה' בתנ"ך. הדבר המייחד את התנ"ך, הוא שנפרשת לפנינו עלילה שבה הא-ל הוא היוצר, כלומר המחזאי, הבמאי שמחלק תפקידים והמלווה, אבל בו בזמן יש בו לא תפאורה ובובות אלא אנשים חיים, עמים וממלכות, רגשות ותשוקות, אידאלים ומניעים. יש בהם מידה רבה של אוטונומיה, אבל התנ"ך מאיר לנו את הכל כחלק מן העלילה האלוהית, לפעמים במישרין כמצווה ונבואה, לפעמים בנסתר. לפעמים בנס גלוי ולפעמים בטבע של הנס הנסתר. הפלא הזה, בתוכנו ובסגנונו, שאיננו מקליש את ייחודיותו של כל אדם ועוצמתו של כל רגש, ובאותו הזמן לא מקליש את הנוכחות האלוהית המובהקת והמלאה, שמלווה את המציאות מבפנים, מתוך הנפש והמחשבה, ומבחוץ על ידי סידור המאורעות. לא בכדי הפלא הזה בתוכנו ובסגנונו, שנקרא ספר התנ"ך, הוא רב המכר הגדול ביותר, ואין ספר כלשהו שיכול להתחרות בו. מידת החיוניות, ההשראה, יכולת ההזדהות וההתפעלות שמוצא בו כל מי שקורא אותו, בין אם זה אדם פשוט או חכם, איש אמנות או מדע – הספר הזה על פרקיו השונים, גיבוריו ועלילותיו, לא משאיר את הקורא אדיש. הוא מאתגר כל נפש, כל שכל, כל אישיות, כל קהילה – להזדקק לשאלות הגדולות ביותר, לתכנים הנשגבים ביותר, אבל גם המשמעותיים והרלוונטיים ביותר, לכל אדם ולכל חברה. בפרק זה, הרב מתאר בסגנונו הוא, את נקודת האחדות המופלאה, שממנה הכל, הקוסמוס, הנפש, המחשבה, ואליה הכל.

הסקירה, התיאור המקיף של המכלול יחד, הרואה את הכח האלוהי. כשמתמקדים רק בפרטים, אפילו אם מדובר בפרטי התורה, עלול להיווצר מצב שמתוך השיקוע בפרט מסוים, חשוב ככל שיהיה, רואים את הניגוד והתחרות של הפרטים האחרים איתו, ומאבדים את הראייה הכוללת. בסקירה, בתיאור הכולל של העלילה בכללותה, של המרחב בכללותו והזמן בהמשכו, רואים את התיאור הכללי של העולם והאדם, העמים והממלכות, השמים והארץ. כשם שמפסגת הר גבוה אדם יכול לסקור במבט אחד מרחב עצום. זו הסקירה, ודווקא בסקירה הזאת מגלים את הקשרים.

ברבות מן התפיסות הדתיות, קיימת הנגדה מובנית בין הקודש והחול, הרוח והחומר, הנס והטבע. על רקע הנגדה זו, באה הקריאה הדתית להניח לטבע ולחומר, ולבוא אל הקודש, הרוח והנס. קריאה זו הינה עוצמתית ושובה לבבות, מפני שכל אדם מתאכזב במוקדם או במאוחר מן העולם כאשר הוא נתקל בקשיים ובמגבלות שהוא מציב, ובכישלונות הנובעים מהם. אז באות הדתות ומושכות את האדם אל עולם רוחני, שבו הדברים ממילא אינם תלויים בו וכל כישלונותיו אינם אלא אשליה חסרת חשיבות.

לעומת זאת, התפיסה היהודית היא מסדרת אור קדוש על מלא כל העולם. לעומת התפיסה הרואה בעולם כאוס, מגלה היהדות את הסדר האלוהי. פעמים רבות עולמו של האדם מבולבל, מפני שהוא לא מצליח לגלות את הסדר האמיתי שבעולם. הדבר נכון אפילו בעולם הטבעי שהמדע חוקר, על אחת כמה וכמה בכל רב הממדיות של הנפש האנושית, ההתנגשויות הפנימיות, הבירורים, המאבקים והמלחמות המתחוללים בתוכה. המהר"ל מפראג אומר שהתורה היא סדר העולם. החומר והרוח, היחיד והחברה, הראשית והאחרית, המעשה והכוונה, אינם מתנגשים לעולם מעצם טבעם. יש סדר הכולל את כולם, גם אם האדם עדיין לא גילה אותו במלואו. בתיאורה את המציאות הכללית והפרטית, של האישים ושל הקבוצות, של הזמנים והמקומות, אומרת התורה שיש סדר, אחדות וקשר פנימי בין כל הדברים בעולם, ועלינו להתאמץ כדי לגלותו. קל יותר להחזיק בתפיסה הפשטנית הדיכוטומית, אבל האמת נמצאת בעבודה רוחנית מעמיקה וקשה, טיפוס על הר ה'. זו תפיסת החזון שבאופק.

האחדות המוחלטת והמלאה, מתגלה בכל מסבות הטבע, בכל הליכות רוחות האדם, בכל סבוכי המלחמות, בכל תכני תעתועי האישים והעמים. יש דברים שהסדר בהם גלוי ויש שהוא נסתר, אבל אין שום דבר מחוץ להנהגה האלוהית. אין משהו או מישהו, קטן וזניח ככל שיהיה, העומד כעצמאי לעומת אלוהים. מכיוון שהמציאות כולה נובעת ממקור אחד, היא גם מסודרת כולה בסדר אחד, ההולך ונחשף על ידי התורה.

כעת נשוב לתחילת דברי הרב, ונבאר את תוכנה של סקירה זו. יסודה הוא הכרת הכח האלוהי החי ופועל. בהגדרה האריסטוטלית של החיים, חי הוא המתנועע בעצמו. חז"ל אמרו – "החי נושא את עצמו" (שבת צד, א). גם ארון הקודש שבמקדש הוא חי הנושא את עצמו, ויותר מזה – "נשא ארון את נושאיו" (סוטה לה, א), מפני שהקודש שבו הוא ריכוז של כח החיים. תנועה ופעולה הם לא החיים עצמם אלא סממני החיים וגילוייהם. כך, יש הבדל בין הכח האלוהי החי מצד עצמו, לבין היותו פועל את פעולותיו. אין הפעולות ממצות את הכוח ואת החיים, ואין הקבלה מלאה בין הפעולה לבין הפועל החי, שהוא לעולם יותר מאשר סך פעולותיו.

הכח האלוהי חי ופועל בתועפות גבורותיו. באופן מיידי, ללא הזדקקות לאמצעים. כפשוטו, גבורה זו פעולה חזקה והגיבור כובש את זולתו, ומדרשו, גבורה היא צמצום וכיבוש של האדם את עצמו. "איזהו גיבור? הכובש את יצרו" (אבות ד, א). "מפי הגבורה שמענום" (מכות כד, א). יותר ממה שנאמר לא נאמר, אך יותר ממה שהתפרש, חבוי במילים, לכן "הפוך בה והפוך בה דכולא בה" (אבות ה, כב). מיעוטה של פעולת הכוח האלוהי גלויה ורובה נסתרת, חבויה בתוך הדברים, המאורעות, האנשים והעצמים. ורוממות קדשו. כאשר מביטים על הדברים שלא בשיגובם, רואים אותם רק בהופעתם הפשטנית ומתגלה רק צד החול שבהם. כאשר מתבוננים על הדברים ברוממותם, בקישורו של כל דבר עם כל שאר הדברים, עם המגמה והכוונה האלוהית הראשיתית, רואים את הקודש שבהם.

בכל מסבות הטבע. בדרך כלל הדברים מתרחשים על ידי סיבוב הסיבות, והגורמים לכל אירוע אינם פשוטים, ישירים וגלויים. בכל הליכות רוחות האדם, האופנים השונים בהם הרוח מהלכת, שואפת ומבינה. בטבע ישנן סיבות, וברוח האדם יש הליכות. לא תמיד האדם נדחף על ידי סיבה חיצונית, אלא נוטה לפעולה מתוך שאיפה פנימית. בכל סבוכי המלחמות, בטבע, בין האש הפנימית של כדור הארץ לטבעת הקרה של הרי הגעש, או באדם, כאשר הרוחות השונות מתנגשות זו בזו. בכל תכני תעתועי האישים והעמים, כאשר הם מחפשים את דרכם, משמעות קיומם ואושרם. מעבר לרמה הגלויה של המאורעות, יש רוממות קודש של כוונה מראשית לתכלית, וכל המאורעות האלה משרתים עוד מגמות שאינן גלויות לעין.

במשפט הראשון ראינו את האחדות ההיסטורית של עלילות האדם ואת האחדות שבטבע, על צורותיו השונות. עכשיו עובר הרב לדבר על הצד הפנימי יותר, של הנפש. הסקירה האלוהית מחברת את הנפש העולמית עם רוחה ונשמתה. הנפש היא הכוחות העומדים מאחורי האירועים. מאחורי המאורעות הטבעיים עומדת נפש העולם, מקורם של חוקי הטבע השונים. שכן החוקים אינם התופעות עצמן, אלא רק הדבר הסמוי שבא לידי ביטוי בתופעות. הנפש העולמית מתבטאת גם בכוחות כלכליים, אינטרסים כלל אנושיים המופיעים בצורות שונות, הן בסיבוכים ומלחמות והן ביצירות, בכוחות כמו סקרנות ורצון לגלות ולשלוט על ידי הדעת.

מאגדת את כל המפעל והמעשה המסותר בחגוי סלעים וסתרי מדרגות. מאחורי הסלע החומרי הגלוי, במובן של תופעה טבעית, חומרית או אנושית, עומדת הנפש הנסתרת: החוקיות של כוחות הטבע, המתגלה לנו על ידי מחקר. אל כל הגלוי והמופיע בפליאות נוראות של הניסים הגלויים. הנס מגלה גם הוא את היות הרוח והנשמה בעולם. זו המגמה, הרצון האלוהי, הכוח השולט על כל הכוחות והמקור לכל הכוחות, המחוקק של כל החוקים. הסקירה הרואה את הכח האלוהי, כוללת את סקירת העובדות, בין הטבעיות ובין האנושיות, וגם את סקירת העומק של מה שאפשר להשיג במחקר ולדעת את מה שמסתתר בתוך העובדות. אולם היא לא נעצרת שם, אלא ממשיכה ומאגדת את שניהם עם הניסים הגלויים והמגמה האלוהית המתגלה על ידם.

יציאת מצרים זו הפעולה הגלויה ביותר של אלוהים במציאות. המים, היבשה, הצומח, החי והאדם, גילו לא רק את החוקיות הרגילה שבטבע, אלא את המחוקק העליון, הרצון האלוהי והמגמה האלוהית, מקור כל הכוחות. לא בכדי אמר הרב, כי "יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו" (מגד ירחים, ניסן). באביב, מה שנחשב למת, סגור וסתום, מתגלה ופורח. כוח אדיר פורץ מתוכו, וכבר ברור שהוא לא רק קיים כפי שהוא, אלא יש לו כיוון והוא משרת מטרה יותר עליונה. יציאת מצרים גילתה את מקור הכוחות, שהוא הרוח והנשמה של כל ההוויה כולה.

העולם כמות שהוא הינו הופעה מאד גלויה, אבל דווקא עוצמת הגלוי הקיים, היא מסך מעלים את מה שמעבר לו. עולם מלשון העלם. שונה היא הופעת הנס, כאשר הגלוי והקיים נשבר, ומתוך השבר בוקע גילוי יותר עליון, שקשה היה להעלות על הדעת, כל עוד העולם כמות שהוא יוצר רושם של משהו אדיר ביותר. והנה בקלות מתקלפת הקליפה הזאת של הרושם, וברור שיש פליאות נוראות, פלא שיוצר גם מורא, שכן העולם כמות שהוא נוסך בנו תחושה של יציבות, וכאשר היציבות הזאת מתפוררת ונשברת, אנחנו כבר לא יודעים למה לצפות, איך לנהוג ועל מה לסמוך. אז התורה מגלה לנו שהפלא הנורא, איננו מיירא. הקב"ה לא רוצה סתם לערער את תחושת היציבות של האדם, אלא לחשוף בפניו את העיקר ולכונן מחדש את הקשר שלו לאלוהים, מבלי שהעולם יפריע לקשר הזה ויתחרה בו, אלא ישמש כלי ואמצעי עבורו.

ביד חזקה ובזרע נטויה, היד החזקה, היא הכוח שהתגלה בפועל. הזרע הנטויה היא זרעי הנטיעה שעוד תבוא. הפעולה האלוהית היא גם ממשות וגם זרע לבאות, כי לומדים ממנה, חושבים עליה וחוזרים אליה, וכך משמעותה הולכת ונמשכת. הנס הופך מאירוע לנס להתנוסס. באותות – דברים בעלי משמעות, ובמופתים, דברים שיש ללמוד מהם. תהליך יציאת מצרים, על כל שלביו, הוא תהליך מלמד, ולא בכדי הוא מסתיים בדבר ה' המפורש בהר סיני. "אָנֹכִי ד' אֱלוֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות כ, ב). מארץ השעבוד הממשית, וגם ממצרי ההשקפה, שהעולם החומרי נראה להם כגבול המציאות כולה. המשבר לא בא כדי לאפס, אלא כדי ללמד, מהו ערכה הנכון של המציאות ומה עניינה.

בגלוי שכינה, עצם המעמד, ההתגלות בהר סיני הר סיני, ובנבואה מאירה, שהיא אספקלריא המאירה – הדיבור האלוהי בתורה, המפרש את רצון ה' בלשון בני אדם. ללא מתן תורה, יציאת מצרים היתה נשארת אירוע שהוא אמנם אדיר מימדים, אבל איננו מבינים את משמעותו או מסוגלים להכיל אותו. עובדה שהנחפזים שלא עמד להם כוחם להמתין לבואו של משה עם התורה, עשו עגל, כלומר הכניסו את ההופעה האדירה הזאת לתוך מסגרת שהם זכרו ממצרים. לשם כך הם לקחו את ההופעה העוצמתית ביותר שהכירו, כמו שלמצרים היה האליל אפיס (Apis) בדמות פר, רק שאצלם היה זקן ואצלנו הוא עדיין צעיר. הנבואה המאירה, האספקלריא המאירה, מלמדת מה יש להסיק מן המאורעות. נוצרת מסגרת חדשה של תובנות ואורחות חיים, כדי להכיל את האירוע האדיר הזה.

עד עתה תיאר הרב את החבור הזה, הנעשה על ידי הסקירה. כעת, הוא מפרש שמבט-על זה הינו השכלי, הסקירה הזאת נעשית על ידי השכל. החושים מתרשמים לפעמים מאד חזק, וגם מאד נכון, מן המציאות שעל פני השטח. אולם השכל הוא היחיד המסוגל לחדור אל תוכה של המציאות, לא במובן של עוד שכבה חומרית, אלא אל משמעותה, ערכה ומנגנון פעולתה. גופו החומרי של האדם לא יכול להיות בשני מקומות בעת ובעונה אחת, אבל המחשבה יכולה להיות בבת אחת במקומות שונים, במצבים שונים ובזמנים שונים. מכיוון שכושר החדירה ושדה הפעולה של השכל שונה מאשר שדה הפעולה החומרי, הרי שסקירת העל, הן בממד הזמן והן בממד המרחב, וגם בממד העומק התובנתי, יכולה להיעשות רק על ידי השכל.

החיבור השכלי מתמם – משלים, מלשון תם – את צביון האדם, את כל הגוונים, הרבדים והגילויים השונים שהאישיות מתגלה בהם. ומחיה את העולם. העולם כשלעצמו, בלי האדם, נראה לנו לא חי באותו מובן של חיי האדם. אבל סקירה אחדותית רב ממדית, שרואה את האדם כחלק אינטגרלי מן המציאות ומקיים איתה אינטראקציה מתמדת, מורה על היות האדם הנפש העולמית. לכן הבנת האדם על כל רבגוניותו כשלם ואחדותי, גם מחייה את העולם. וגילוי החיים המלא שבהוויה הוא האדם, וממילא חיבור האדם אל כלל ההוויה מביא אותנו להבנת החיות הנמצאת בכל העולם, שהאדם מייצג אותה באופן מודע ומלא.

כשאור ישראל מתגלה, כאשר מופיע הכישרון הייחודי, של נשמת ישראל המיוחדת שנבראה בפני עצמה והתבטאה באופן מאד בולט אצל אבות האומה, ואחר כך משה, הנביאים והחכמים. תפקידם של ישראל הוא סיפור תהילת ה', השראת השכינה, הארת אור אלוהי על ידי אורו של משיח, סיפור הארת החזון בתוך הקיום, הארת השאיפה המהפכנית בתוך מאמצי ההישרדות האנושית. על ידי עמק הדעת ומעמקי האמונה. כשמתעמקים באור ישראל, אם על ידי התבוננות בתורה שמספרת על ישראל, אם על ידי התבוננות בתולדות ישראל בפועל, אם על ידי התבוננות באותם אישי ישראל הבולטים בכל תקופה ותקופה, ענקי הרוח, החזון והשאיפה, ניתן להבין את אחדות המציאות והאדם לא רק כעובדה אלא גם כמגמה, משמעות, חזון ותובנה. כאשר אור ישראל יופיע, ניתן לראות, איך הוא מאיר על ידי החזון והמשמעות המלכדת שבו, את כל מאורעות העולם: כל העלילות מראש ועד סוף, מראש מקדמי תבל עד אחרית ימים אחרונים, מתועפות תנועות רוחניות אדירות, כל המחשבות האנושיות הגדולות, שהביאו ליצירת אידיאולוגיות, דתות ואמונות. הופעות שכליות ומוסריות מלאות וטובות, שהביאו להתפתחויות במדע ובאמנות, בסדר החברתי, במוסר ובמשפט, חדושי חכמות ומדעים נשגבים ומשוכללים, לא רק סיכומים, אלא חידושים. גם כשלכאורה אין מה לחדש והכל כבר נאמר, לפתע יש מהפכה בתפיסת העולם החומרי שנתן המדע.

כל הארות תוריות בכחות כלליים ופרטיים. גם בתורה יש תקופות וחידושים. גם אחרי שכל כך הרבה ספרים נכתבו וכל אות נתפרשה, בא מישהו ומגלה פנים חדשות. כאילו עוד לא למדו, עוד לא הכירו, עוד לא ידעו דבר, הכל מאיר באור יקרות חדש.

כל זהרי רוח הקודש וכל השפעות צדיקים יסודי עולמים, אנשים מיוחדים שמתנוצצת בהם רוח הקודש, והיו בעלי השפעה שקשה לתאר אותה על רבים, קהילות, דור שלם או כמה דורות. לפעמים היה זהו אדם בעל קומה ממוצעת, לא בא בימים, ובכל זאת דבריו חוללו מהפיכה והציתו לבבות, דמיון, חקר וחזון. זה מפני שהצדיקים הגדולים נובעים ביסודי עולמים, בתשתית החיים וביסודם. אמנם אלה רק זהרי רוח הקודש, לא אור השמש. בחושך מוחלט גם אור של כוכב זה כבר הרבה, אבל זו עדיין לא הארה מלאה. אם השפעתם של צדיקים כאלה מובנת במנותק מהארת ישראל הכללית, אין בה יכולת להביא את העולם אל גאולתו השלמה.

הרב חוזר ומסכם: לגבי כל הדברים שהוזכרו, הם וגורמיהם העליונים והתחתונים, הנסיבות והצרכים המביאים לגילויים שכאלה, מגלה אור ישראל שתנועת-עולמים גדולה אחוזה בהם. הנטייה היצירית של ישראל, מגלה את כוח האחדות העצום המתגלה בכל, משמי שמי קדם עד לאחרונת העובדות ואחרון החלקיקים. אחדות זו אינה רק אחדות המקור, אלא גם אחדות המגמה, המטרה והחזון – תנועת הארת אורו של משיח. כל חלקי המציאות, גם אלה שלא היו בהם עדיין הארות כלל, יוארו על ידי אורו של משיח. המשיח הוא קודם כל מלך המייסד מלכות, והאידאל של מלכות שלמה הוא כאשר אין אף דבר אחד שאיננו מאוגד ועושה את תפקידו בתוכה. כך, הגאולה השלמה היא מצב שבו לא יהיה דבר שאיננו קשור בקשר עצמי לטובת הכלל, והכלל קשור בקשר עצמי לטובת כל פרט ופרט.

שנברא קודם שנברא העולם. הגאולה היא הסיבה התכליתית של העולם, שנברא מלכתחילה כדי להגיע אל הגאולה השלמה, והיא גם המניעה בפועל את כל התהליכים העולמיים. מתוך הבנת התכלית, מובנים גם כל פרטי האירועים והמעשים שנעשו לאורך ההיסטוריה. ההתפתחות יכולה להיות מסובכת ומורכבת, אבל מתווספת הבנה באופן חיובי או אפילו שלילי, כי גם כישלונות הם הבנה והתפתחות בתהליך הגדול. זו תפיסה מאד חשובה, שאפשר לראות את יסודה ומקורה בדברי האר"י, כאשר הוא מתאר את הגלות החל מגלות אדם הראשון מגן עדן לאחר חטאו וגירושו, ואחר כך גלות ישראל הראשונה והשנייה, כשבירת הכלים. התהליך ההיסטורי הוא בניין הכלים מחדש, היכולת של רוח האדם ורוח ישראל בוודאי, לקלוט טוב יותר, נכון יותר ובאופן מלא יותר, את מה ששופע בעולם, ולממש את האפשרויות הגלומות בשפע הניתן.

בכל עת שמתגלים מקרים ומאורעות, רעיונות ומחשבות, להרים נס של קירוב גאולה וישועה. בין אם על ידי חכמי ישראל, גדולי התורה והקבלה שידעו לכנות את שאיפתם בשם גאולה וישועה, ובין אם על ידי מדענים, אנשי אמנות ומוסר שלא ידעו לכנות אותה כך, אבל בפועלם גאלו יותר את רוח האדם, מצפונו ויכולתו. בין שהיא גשמית, על ידי פיתוח חומרי וטכנולוגי של העולם. לפני אלפי שנים, אדם צמא יכול היה רק לקרב את הפה לנהר ולשתות. אחר כך הוא יצר דלי, כרה תעלה, בנה צינור וסכר. המים עצמם לא השתנו, אבל בתודעת האדם ויכולתו לממש את האפשרויות הגלומות בהם, חל שינוי גדול. כעת הוא יכול גם להרוות את הצמא, גם להשקות את השדות, גם להניע גלגלים של מכונות המייצרות חשמל ואנרגיה. ובין שהיא רוחנית, גאולת המושגים והרצון, העשרת התרבות והרוח של האדם. עלינו להכיר בכך שהעולם לא סתם מתנהל, אלא יש בו התקדמות, שבתוכה כל מעשה, מחשבה ורעיון, מקדמים את האדם ומאפשרים לו להיות יותר בן חורין, לבחור ולזקוף את קומתו.

הדעת מכרת את אור ד' החי המופיע בהם – בחיים התובעים את תביעותיהם, ואת קול ד' הדובר וקורא מתוכם. משמעות החיים ומטרתה של בריאת העולם והאדם. התפיסה הדתית המקובלת רואה את האדם כעומד בתחרות עם אלוהים. בהצלחת האדם והתפתחותו, הוא נעשה פחות תלוי באלוהים ודוחק את מקומו. רבים מהוגי הנאורות ראו את האדם הפרימטיבי כבעל תפיסה תיאוצנטרית – שבה הא-ל במרכז. את עצמם, ראו כמחליפים תפיסה זו בתפיסה האנתרופוצנטרית, שבה האדם, על מאמציו, רוחו, גילוייו ושאיפותיו, עומדים במרכז. לעומת תפיסה זו, מציב הרב את העמדה היהודית, שבה האדם אינו עומד בתחרות עם אלוהים. אדרבה, "כל מה שבראתי – בשבילך בראתי" (קהלת רבה ז, א). הקב"ה הוא שנפח באדם נשמת חיים ונתן לו דעת, רצון ויכולת. מטרת הבריאה היא שהאדם יזקוף את קומתו, יגאל את עצמו מן השעבודים ויכיר את בוראו. אז יוכל להיות סוף סוף "צֶלֶם אֱלוֹהִים" (בראשית א, כז), לא רק "עָפָר מִן הָאֲדָמָה" (שם ב, ז).

וכל אשר תיטיב הדעת להכירו ולהבינו כה תגלה את האורות של המסבות, של כל הנסיבות וסיבוב הסיבות שלהן. כמו גלגלי שיניים של מכונת ענק, הסיבות מניעות את העולם ויוצרות בו שינויים. כל עוד האדם איננו מבין את החכמה שמאחורי המציאות ולא את התכלית למענה המציאות נוצרה, הוא עלול לטעות. אנשים נבונים ומוכשרים שחושפים ומנסחים בנוסחאות את כוחות הטבע וחוקיו, הרבה פעמים הופכים למסוכנים לעצמם ולאנושות. הם לא יודעים את המטרה והתכלית, וממילא לא מכוונים אליה. אז נשארת עוצמה אדירה לא מכוונת, והאדם הופך להיות מסוכן לעצמו דווקא בגדולתו. לעומת זאת, ככל שתיטיב הדעת להכיר את אור ה' החי ולשמוע את קול ה' מתוך המאורעות, היא תיטיב להבין את סיבת יצירתם והתכלית למענה נוצרו, ועל ידי כך גם להכיר את האורות שמאחוריהם וכן תישרם אל מטרתם, תדע לפעול באופן הנכון ולהשתמש נכון בכוחות הקיימים במציאות.

וכן יתחברו האורות העלומים עם הגלויים, כלומר יתאגד הטבע עם הנס אגד עליון וחזק. בתפיסה הדתית הסטנדרטית, קיים ניגוד בין הטבע והנס. ישנם המנסים ככל יכולתם להצביע על ניסים החורגים מגדרי הטבע, כדי לבטל את ערכו. אחרים מבטלים את אפשרות קיומם של ניסים, כדי לשמור על גדולת הטבע. לעומת שניהם, הרב אומר שהנס והטבע משלימים זה את זה. הנס הגלוי בא כדי ללמד על התוכן העצמי הפנימי שיש בטבע, ולתת לנו ראייה ברורה של האורות, הכוונה והמשמעות שמאחוריו.

"אָז יְרַד שָׂרִיד לְאַדִּירִים עָם, ד' יְרַד לִי בַּגִּבּוֹרִים" (שופטים ה, יג), כמו הנס הגלוי של "וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי" (שמות יט, כ). הניסים הגלויים ובראשם מתן תורה, הם מכתב אלוהים הנותן לנו את היכולת לקרוא גם את הכתוב בכל המציאות. גם בטבע הרגיל ישנם רבדים עמוקים ונסתרים יותר, שבהם שוכנת השכינה ומתגלה הגבורה האלוהית. גם מהם צריך לשמוע את קול ה' הדובר.

כל ההשלמה – המאמץ שעושה האדם כדי לקרוא ולשמוע את ה' מתוך המאורעות והמסבות. השכלית הזאת, השלמה זו יכולה להיעשות אך ורק באופן שכלי, כי רק השכל חודר לתוככי הדברים מבלי לשבור אותם ומתחבר אל התוכן העצמי, הכוונה והתכלית. המתממת – משלימה – את האמונה. אם האמונה תתרכז בנס הגלוי, תחליש בכך את האמון והקשר של האדם עם המציאות הממשית. האמונה החזקה בריבון העולם, בוראו ויוצרו ומשגיחו, מאפשרת להבין מתוכה את הנעשה בטבע. זו אמונה שלמה, שאינה משאירה חלק מן המציאות בלי אלוהים. אמנם הקב"ה השליט את האדם בארץ – "וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם" (תהלים קטו, טז), אבל אין פירושה של המתנה שהקב"ה הסתלק מן הארץ, אלא שהשכינה מתגלה שם על ידי האדם ונשמתו.

ומאזרת כח את החיים, נותנת כוח להתגבר על המכשולים והחולשות ויוצרת מוטיבציה והנעה נפשית לפעול ולעשות, לתור ולדרוש גם בדברים הרחוקים. ובדברים שעדיין רחוקים מכדי לפעול בהם, לצפות לישועה, תוך אמונה ותקווה חזקה שהדברים מסוגלים להשתנות לטובה, ומה שרחוק יתקרב, ולעבוד עבודת ד' וישראל עמו, עבודה שהיא גילוי השראת השכינה במציאות בחברה האנושית, והיא גם עבודת שמים ועבודת ארץ. אמונה פגומה חושבת שה' נמצא רק בשמים, וממילא מגיעה למסקנה שאין טעם לפעול בארץ, וצריך רק לנסות לעלות לשמים בעצמנו כמה שיותר מהר. לעומתה, האמונה התמה האמיתית עונה על התביעה הנפשית, הרצון הנכון, הבריא והטבעי לחיות, לפעול וליצור. חלילה לנו לחשוב שהקב"ה מתקנא בנו. להיפך, "כל מה שבראתי – בשבילך בראתי", לכן אנחנו מברכים על כל דבר טוב, ויודעים שיש בו ניצוץ אלוהי. ליחדא שמיא וארעא, לא להרחיק ביניהם אלא לאחד. היא באה בהשתלמותה, עולה ומשלימה את עצמה על פי אותן המדרגות, הגילויים, השאיפות, הרעיונות והמחשבות, שאורו של משיח זורח ומתגלה בהן. בכל מדרגה היסטורית, יש מידה מסוימת של התאמה בין המציאות ליכולת הנפשית, וניסוח מחדש הן של האפשרי והן של אופי הצפייה לגאולה.

אורו של משיח, שהוא כולל ביחד את כל הרוחות, מתגלה כל פעם ברוח אחרת המאפיינת תקופות, מקומות ומצבים חברתיים ורוחניים שונים באישיות האדם, שעל ידם הוא מתחבר לכלל ההוויה. על המשיח שורה "רוּחַ ד', שהיא גם רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, יכולת האדם לחשוף את החכמה והבינה שבהוויה על ידי חוקים, מנגנונים ותבניות, וגם רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, כושר ההישרדות והניצחון על הנסיבות האקלימיות והאחרות של החיים לדרגותיהם, מן הפיזיקה הבסיסית עד לדרגה המורכבת של הביולוגיה, וכמובן בעולמו של האדם עצמו. רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ד'" (ישעיהו יא, ב), דעת זו הזדהות, ובהקשר זה – מדרגות ההזדהות והפליאה שיש בנפש האדם ביחס לאלוהים ולבריאה. יראת ה' היא פליאה ומבט מרחוק, לא מרחק שמנכר ויוצר בדידות נוראה, אלא מרחק שיוצר פרספקטיבה ומאפשר להתפעל מן הגבורה והגדולה.

ואור התחיה הרוחנית הולך ומתגלה. הכלים שלנו להבין ולתקן, להתוודע אל המשמעויות והערכים, הם טובים יותר מאי פעם. ממילא גם התביעה לתחייה רוחנית גדולה יותר, והאדם החדש בעידן המודרני הרבה יותר רגיש לבעיית המוות, הבדידות והניכור, ממה שהיה פעם.

וצץ ופורח הוא אור התחיה המשיחית העזיזה. הניסוח בכת"י (קובץ ז, כז) הוא: ואור התחיה הרוחנית הולך ומתגלה, והוא צץ ופורח. התחיה האישית המקדמת את הכללית, הרוחנית העזיזה המקדמת את הגופנית. בניסוח זה, הרב מבטא את הצורך גם בגאולת האישיות וגם בגאולת הכלל. בנוסח שלפנינו, ניסה הרצי"ה לשלב את שתי הגאולות יחד. המשיח, הוא איש מסוים, ויחד עם זאת הוא מביא לא רק את גאולתו האישית, כי אם את גאולת הכלל כולו. העלאת התביעה של האישיות, הינה סממן מובהק של התרבות המודרנית, המובילה לראייה מורכבת יותר של הכלל כציבור, אומה ותרבות. אסור לכלל הזה לזנוח את האיש היחיד. בתולדות הפילוסופיה המודרנית רואים את הדבר הזה באופן מובהק כאשר בלוגיקה הדיאלקטית של הגל, הסובייקט היחיד והאובייקט הכללי מתחברים יחד בתהליך אחד. אבל אפילו בדיאלקטיקה של הֵגֶל לא היה די למייסד האקזיסטנציאליזם – קירקגור. לטעמו, הגל עדיין מזניח יותר מדי את היחיד, החד פעמי והייחודי. לדעת קירקגור, רק האמונה והדת שמים לב לכל אחד ואחד ולא רק למכלול. כל אחד, בכל רגע נתון וחד פעמי, עומד גם הוא לפני אלוהים. עד כדי כך גדול ערך הגאולה האישית, שצריך לחבור אל הגאולה הכללית. אמנם אם כמו האקזיסטנציאליסטים לא רוצים לקבל את הדיאלקטיקה ההגליאנית, נותרת השאלה כיצד ליצור את החיבור בין היחידים לכלל, בין המחשבה הבודדת, ההברקה הבודדת היצירתית, לבין החיבור לתרבות ולרוח. יש צורך בהשתלמות ובהשלמה הדדית. ייתכן שהיא אחרת, יותר משוכללת מזו של הגל, אם כי גם הדיאלקטיקה ההגליאנית היא הישג גדול של הרוח האנושית. המשיחי הוא היחיד שהוא גם כלל. זאת המלכות, הספירה האחרונה המייצגת את העולם הזה, כאשר הוא רווי ומואר באור ה' והשראת השכינה.

תהליך הגאולה המשיחית, ממשיך אחרי שלב הגאולה הלאומית, גאולת הסדרים האנושיים, אל היסודות המהותיים של קיום האדם.

הבאה לטהר את סרחון הבשר, שמתכלה במוות. המדענים כיום אומרים שיש מנגנונים בגוף הגורמים לזקנה ולמוות, כאילו יש איזו תוכנת השמדה עצמית שהוכנסה לתוך מנגנוני הפעולה של הגוף. סרחון הבשר הוא התופעה הנוראה של תהליכי התכלות עצמית, ריקבון ויציאה מן השימוש והחיים. את זה מרגיש דווקא הריח, שלא נפגם בחטא אדם הראשון. הנפש מרגישה שהגוף בוגד בה, ומתכלה, וזו חוויה נפשית קשה ונוראה. את זוהמת הנחש ואת שורש כל חטא, "שבשעה שבא נחש על חוה – הטיל בה זוהמא" (שבת קמה, ב), וכנגדה באה הגאולה לשמח את העולם ולמלאותו אהבה וחדוה. כל סוג של קרבה עמוקה, מבלי לפגוע במי שמתקרבים אליו, הוא שמחה גדולה. הבעיה הקשה היא שגם כשיש אהבה וקרבה, במידה מסויימת היא גם מצירה ויוצרת צורך להתפשר ולהתחשב. פעמים רבות, לאחר שפגה התשוקה וההתלהבות הראשונית, מתחזקת התחושה שצריך להתפשר ולרסן בגלל המחויבות לאדם אחר, עד כדי רצון להתרחק ולהרחיק. בעייתיות זו, המובנית בכל מערכת יחסים, נובעת מהמצב הראשוני של זוהמת הנחש שהיא שורש כל חטא. העיוורון הראשוני, שיקול הדעת המוטעה על ידי פיתוי ותאווה, הוא זה שיוצר אחר כך את הקושי, כשהתאווה והפיתוי מתפוגגים וכל שנותר הוא קרבה המצמצמת ואפילו חונקת. בתחילה יש לאדם תחושה נפלאה של הענקה ונתינה, לא מתוך חובה והכרח אלא מתוך רצון. זה מתפוגג כאשר הזולת לא רואה בזה ויתור ונתינה אלא זכות של עצמו. יש ציפייה פנימית שהזולת יעריך גם את עוצמת הוויתור והנתינה, ולא יחשוב שזהו דבר מובן מאליו, הכרחי. אז משתלטות הרגשות אחרות, חוסר הערכה למעשי הזולת, בלא לכבד את גודל המתנה והמענק. הדבר נכון לא רק לגבי מערכות יחסים אישיות, אלא גם ברמה החברתית. כאשר אנשים בעלי אידאלים רוצים להקים חברה חדשה, הם מוכנים לוותר לשם כך על מרכיבים מסוימים של החברה הקודמת. אבל מה שמוותרים עליו אף פעם לא נעלם, וכעבור זמן הוא שב ותובע את עלבונו. כאשר מתפוגג המניע האידאלי הראשון, והוא מתפוגג כשרואים שהוא לא מתממש במלואו ומתגלים בו פרצות ופגמים, מתחילה לנקר השאלה האם כדאי ונכון היה לוותר, מה הפסדנו כשוויתרנו.

הגאולה העתידית צריכה להסיר את קליפת הפיתוי והתאווה, המסנוורת ומעוותת את שיקול הדעת בכל סוגי היחסים בין בני אדם, ולהשאיר את האמת בזהר המלא. חדווה זו גם שמחה, אבל משמעותה היא שמחת היחד, "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ" (שמות יח, ט), זה השורש של חדווה, להיות חד, להיות אחד – אך כולם יחד, ללא ביטול הייחודיות.[70] אלה האהבה והחדווה היוצרות את השמחה הכוללת, בהסרת העצבון הבשרי "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (בראשית ג, טז), המקושר עם הסרחון התולדתי, "מאין באת – מטיפה סרוחה" (אבות ג, א). כבר בתחילת ההתהוות והיצירה, יש משהו מריח המוות וסרחון הבשר. עד כדי כך חזק מקומו של המוות בהוויה שלנו. במובן הקיומי הוא נוכח בכאב, בבדידות, בסופיות, באי יכולת למלא את כל משאלות הלב ולבטא את כל הכישרונות. ברגע שהקיום עתיד להיפסק, גם אם הוא כולל מצבים רבים, הם כאין וכאפס לעומת האין-ספור. ממילא בכל אחד מהם כבר מורגש הרקב של הסוף, הסיום והמוות.

אבי אבות הטומאה הוא המוות, הסותם כל הופעת רוח טוהר. הרוח עצמה שואפת להיות טהורה, כלומר מוכשרת וכשרה להתרחב, להתעמק ולהתעלות ללא גבול. מה שמקרקע, סותם ומכשיל אותה הוא המוות של הגוף. מוות זה מתחיל מתחילת התהוותו של הגוף הסופי, שיכול להיות רק במקום אחד בזמן נתון, מוגבל בכוחו וזקוק לאכילה, שתייה ושינה. כל אלה מכשולים הם לרוח, ביטויים למוות, שינה יש בה אחד משישים של מיתה (ברכות נז, ב). אמנם חלום שהוא פעולת הרוח, יש בו אחד משישים של נבואה. אבל הרי תוך כדי השינה האדם משותק ולא יכול לממש אותו. על הגאולה לשחרר את האדם מן המוות, לאפשר את הקרבה, האהבה והחדווה, ההתאגדות, החדירה לתוך כל דבר, כל תוכן, כל סוג של מצב נפשי, מבלי להצר לאיש וגם לא לעצמו. כשמתגברים על הסופיות הבוטה, המוות, אין שום דבר שלא יכול להתפתח ולהתגוון עוד ועוד. על זה מביא הרב את הפסוק "וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ד'", כי הריח הוא היחיד שלא נפגע בחטא אדם הראשון. "וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ, וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע" (ישעיהו יא, ג-ד).

התחיה המוסיפה חיי דעת להכרת הנצח, להכרת עמדת מעז חיי הרוח, ובכך מוסיפה את הכרת שקרות המות. המחשבה הדתית שלא כוללת בתוכה את רעיון התחייה, מעמידה זה מול זה נצח וזמניות, חיי עולם הבא לעומת חיי שעה. למעשה, מחשבה זו מעמידה זה מול זה ובניגוד לזה, את הא-ל ואת ההוויה, ואומרת לאדם שעליו לבחור. אם הוא בוחר בנצח ובא-ל, בהכרח הוא מוותר על הזמני ועל ההוויה. יש הכרת הנצח, מעוז חיי הרוח, אבל הם עומדים מול החומר, וצריך לבחור. התחייה מוסיפה את הכרת שקרות המוות, שאין באמת מוות, אין באמת ניגוד כזה. שקרות המוות פירושה תפיסה לגמרי אחרת של הקשר שבין הא-ל וההוויה, הנצח והזמן, הרוח והחומר. ממילא גם קשר שונה בין אדם לאדם, אדם ועולם, זה לא עניין של תחרות ובחירה, הכרעה, שאם אדם במצב אחד הוא אינו במצב אחר.

לאחר ההכרה בשקרות המוות, ממילא ישנה הסרת כל פחד שוא וכל עצב נתעה. בעולם של חיים יש מקום לפחד ולעצב, במובן של זהירות ותודעת החסר. אבל פחד שווא זו הפיכת הזהירות לשיתוק, ועצב נתעה, מטעה, הוא הפיכת החיים להשתתפות במשחק אכזרי, שבו מפתים את האדם פעם אחר פעם והוא לא שם לב איך על ידי זה הוא נופל לתוך בור. גם מה שנדמה ומוחש כשמחה, מלא, בעל ערך, לא מציל ממוות, המאפס את כל ההישגים. המוות איננו אמת באופן החמור ביותר של מושג זה. בהוויה אין מוות מוחלט. כבר היום אין מוות מוחלט, אבל עדיין עומדות חומות של חושך, שאין אנחנו רואים מבעדן מה מעבר. אין אנחנו חיים את הרציפות, כמו שאיננו שמים לב למוות המתמיד של התאים המתחלפים בתוכנו, כי יש רציפות, רואים את מה שמעבר למותו של התא. המוות הוא כשהרציפות נפסקת, ולא רואים מה מעבר מפני החושך, שהוא תוצאה של הסינוור של תאווה לעיניים, תשוקה מעוורת ופיתוי הנחש.

התחייה היא התחלת תקופת הזרחת אור תחית המתים בכל מלא חסנו. עם ישראל נחשב למת. גם לדברי גדולי ישראל, האומה הישראלית בגלות נדמתה למין שלד, על פי דברי יחזקאל בחזון 'העצמות היבשות'. בניגוד לכל תחזית סבירה שראתה רק את הסוף הקרב, מתקיים חזון הנביאים של תחייה לאומית הרומזת גם על רעיון התחייה האישית. עם שנדלדל כוחו לגמרי, שכל כולו עצמות פזורות, אכול רקב, מחליף כנשר נעוריו, הופך להיות עם של לוחמים, עובדי אדמה, בוני ארץ, שמסוגל לעמוד מעטים נגד רבים. תופעה היסטורית יחידה במינה זו, הינה הפן החשוב והבולט ביותר של אור התחייה.

הפן השני של התחייה באותה התקופה, הוא פן אוניברסלי. המדע האנושי מתחיל לתהות על מידת ההכרחיות של המוות. אמנם כבר מאז ימי קדם האדם לא רצה למות, אבל החיפוש אחר הפתרון למוות היה חיפוש אחרי נס כמו "אבן החכמים", "מעיין הנעורים" וכיוצא באלו. בעת התחייה הבשילה ההבנה שלא צריך להיות מוות. השאלה איננה כיצד להתגבר על המוות, אלא מדוע הוא בכלל קיים מלכתחילה. למה אורגניזם שנולד, מתפתח ומתמלא כוחות, מתחיל בשלב מסוים להזדקן ולמות. המחשבה האנושית מעמיקה חקר לתפוס את המנגנונים הטבעיים, הגנטיים והביוכימיים, שגורמים למות הגוף, וגם את המנגנונים הפסיכולוגיים היחידיים והציבוריים המביאים לאלימות ומוות בחברה. ההכרה האוניברסלית מבינה שנצח, או אי-מוות, יכול בעצם להיות מיוחס לא רק לרוח שאין לה בשר, אלא גם לטבע ולחומר. אמנם בכל רגע נתון אפשר להצביע על סופו של הגוף, אבל זהו סוף שהולך ומתווסף ואיננו מפסיק לגדול ולהתפתח. זו תפיסה אחרת לגמרי של המציאות והחומר, המבינה את הרציפות שבתוך החלקים השונים, נטייתם להצטרף למבנים ולהמשיך אותם. התפתחויות אלה המתרחשות במקביל לתחייה הלאומית הישראלית, מצביעות על דרך חדשה של הרוח האנושית.

בהתפתחויות אלה טמונה התשובה לתפיסה אחרת שהתפתחה גם היא במקביל – תפיסת הקיום האנושי האבסורדי, שהמוות הוא עובדת יסוד בו ואין להתגבר עליו. תפיסה זו מעצימה את החלקיות לכדי האמת היחידה. אלא שמבחינת ההיגיון האמת היא מושג כללי, ולכן החלקי מעצם הגדרתו יכול להיות לכל היותר רק חלק מן האמת. במצב הטוב, חלק כזה שואף להתאחד ולהתמזג בהרמוניה נכונה ודינמית עם כל שאר החלקים, כדי להעצים את מידת האמת שבו. במצב הלא טוב, הוא מעצים את החלקיות שלו כאמת היחידה והופך בכך לשקר גמור. תפיסת השקר כאמת היחידה האפשרית, מניחה בהכרח כי אי אפשר להכיר את המכלול. ממילא נותר רק להכיר את החלקי, וממילא להכיר בכך שכל שקר גם הוא אמת, ואולי האמת היחידה האפשרית להשגה. סוג כזה של חשיבה מוביל לקביעות הנפוצות כיום, לפיהן לכל אחד נרטיב (סיפור) משלו, הוא מספר את החלקיות שלו, כפי שכל אחד בחלקיותו יכול לספר את הסיפור שלו, אבל אין אמת כוללת אחת. עוצמתה של תפיסה זו, נובעת מאי ויתור על האמת של החלק. בכל חלק יש מן האמת, והניסיון לבטל את האמת החלקית הזאת למען אמת מנוגדת – דינו להיכשל. הדבר נכון אפילו אם מדובר ברצון לבטל את האמת החומרית והזמנית, מפני האמת הרוחנית הנצחית. אי אפשר לבטל את תביעתו של הזמני, החד פעמי, תחושת הייחודיות של כל אחד, להיות מוכר כחלק מן האמת וכדבר שלא ניתן לוותר עליו. אבל אם עוצמתה של תביעה זו אינה חותרת לאמת הגדולה והכוללת, נותרת ממנה רק תחושה מפוכחת מאד שלא משנה איזה סיפור מספרים וכיצד מרגישים, כי הכל סופו להתפוגג, להתפזר, להסתיים ולמות. כשאין אמת גדולה, בסופו של דבר אין גם אמת קטנה, אלא רק אשליה שהאדם בוחר לספר לעצמו ולאחרים. מחשבה זו מביאה למבוי סתום, והיא עומדת בניגוד למחשבת התחייה, הנובעת מהתחלת תקופת הזרחת אור תחית המתים בכל מלא חסנו. מלא החוסן זו ההכללה של כל החלקים והאמיתות, ונתינת המקום להם בתוך האמת. הגאולה היא גאולת החלק מחלקיותו על ידי חדווה ואהבה, כלומר התכללות ועל ידי כך המשכיות הערך העצמי הפרטי לכל המגוון האפשרי בלי הגבלה.

אורות עולמים אלו, אותה הסקירה הרואה את הכח האלוהי חי ופועל בתוך הטבע וההיסטוריה, ומצד שני כמתגלה מחוץ לטבע ולהיסטוריה, החוק הטבעי והצו האלוהי כלולים הם בהופעת האחדות של הנס והטבע. הנס שבא מבחוץ וכאילו פורע את הסדר הטבעי באמצעות מעורבות אלוהית גלויה, לעומת הנס הנסתר שבטבע, השכינה והנוכחות האלוהית שבתוך מערכות החיים וההוויה. יחד, הם כוללים את סקירת החכמה שבתוך הטבע, וגם זו שבאה בהתגלות במעמד הר סיני. בטבע יש חוקים, ואילו בתורה יש צווים שאינם נובעים מהטבע אלא חלים על האדם.

אשר יאוחדו על ידי משכילי טוהר, המשכילים, כלומר מבינים, לא רק את החוקים שבמציאות, אלא גם את הטהרה שבמציאות. הם יודעים לחזות בבטחה ובגילוי גמור את יד ד' אלוהי ישראל בכל. לא רק את העובדות, כי אם את הסיבה לעובדות ואת תכליתן. הם משכילים ומבינים לא רק את המציאות הפשוטה, אלא גם את הטהרה שבה, שהיא תמיד דבר הנובע מן המעמקים כמו מעיין, נחל וים, או מן המרומים כמו הגשם. בדרך כלל משתקפים אלינו המים שבכלים, ונדמה לנו שאפשר לחלק את המציאות כולה לכלים ולמסגרות, אבל מי שמביטים אל מקור המים משכילים גם את הטוהר שבהם, והם החוזים בבטחה ובגלוי גמור את יד ד' אלוהי ישראל בכל חליפות העתים ומכירים את התסיסות ההיסתוריות, חילופי העתים שיש בהיסטוריה, כמו הטבעיות והעולמיות, גם כל שינויי האקלים והמצבים הקוסמיים אינם מקריים, אלא כפופים ליד ה' הפועלת.

מראש קדמות היצירה, "בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל, וּמֵעוֹלָם עַד עוֹלָם אַתָּה אֵ–ל. וכל העולם הטבעי נועד להשפיע על הטהרה המוסרית של האדם: תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם" (תהלים צ, ב-ג). לפני שהרעיונות היהודיים השפיעו על התרבות העולמית, התפיסה ביוון הקדומה היתה שהא-ל הוא לכל היותר אדריכל שבנה את העולם, אבל עכשיו הבית עומד לבד גם בלעדיו. בשלבים מאוחרים יותר, כאשר כבר היתה השפעה של מושגים יהודיים בתפיסות הנוצרית והמוסלמית, ובמקביל ללא קשר ישיר גם בתפיסות ההינדואיסטית והבודהיסטית, נוצרה מחשבה שעל פיה העולם הוא מכשול לקשר עם אלוהים. מתוך מחשבה זו, עולה שצריך להתנזר מן העולם באופן טוטאלי ולעזוב את עסקיו עד כמה שאפשר, באמצעות הליכה אל ההרים או היערות והתנתקות מהחברה, מפני שההוויה היא משכן החטא והמכשול. כנגד זה הרב אומר כאן, לא נעזבה היא הטבעיות במהלכה, לא אלמנה היא ההיסטוריה הסבוכה במסבותיה. אמנם יש בה סיבוכים, אבל בתוכה חי גואל חזק, צור ישראל וגואלו ד' צבאות שמו, אלוהי כל בשר, אלוהים לכל ממלכות הארץ, אדון כל המעשים, צור כל העולמים צדיק בכל הדורות. כל התארים האלה מצביעים על כך שבתוך ההוויה וההיסטוריה יש נוכחות אלוהית, השפעה, הכוונה ופעולה. כמובן שישנו הבדל גדול בין מצב של הארת פנים, קרבת אלוהים גלויה בנבואה ובמקדש, לבין הסתר פנים בגלות. אבל גם הסתר פנים הוא רק הסתר פנים ולא עזיבה והסתלקות מן המציאות ההיסטורית האנושית והטבעית. להיפך, לא עשתה הנבואה שום נס כי אם כשקשרתו לאיזו טבעת טבעית, אפילו קלושה וקטנה. לכאורה אם כבר עושים נס, מה זה משנה. אם אפשר ליצור שמן יש מאין, מה החשיבות לשאלה האם יש כלים ריקים או לא. אם אפשר להחיות מת, למה צריך דווקא לנשוף עליו. ובאמת, זה לא מפני שבאופן אחר הנס לא יכול להופיע, אלא כדי לתת ערך אפילו לשארית של הטבע. כל מה שאפשר לעשות על ידי אדם צריך לעשות. אם אי אפשר להביא את השמן, אז לפחות את הבקבוק. גם הנס המופלא ביותר בכל זאת צריך להיות קשור אל הטבעת הטבעית, המעגל הטבעי, הכוחות הטבעיים. טבעת היא גם קשר, כמו באירוסין ובנישואין, בין הכח האלוהי לבין ההוויה. הנס מופיע כאשר צריך להבליט את הקשר הזה.

חשבו בזה חושבים סימבולנים מחשבות, ניסו לפרש באופן סמלי, שהכלי הריק הוא סמל, שכצללים נהלכו, אלה דברים מתלווים לאמת, כפי שהצל מתלווה לאור. והאמת המסרתית תביע אמריה בכל הוד גבורתה: רכוס – טבעת, קשר מהודק דרוש תמיד להיות מעולם העליון, מהופעת השליטה הנשמתית, אל העולם התחתיתי המוגבל ומצומצם בטבעיותו. לכן לא הסמל הוא החשוב, למרות שהוא יכול להיות גם יפה וטוב, אלא הקשר שבין העולם העליון, השליטה הנשמתית, לבין העולם התחתיתי, המוגבל ומצומצם בטבעיותו. גם שם בעולם העליון, גם פה בעולם התחתיתי, המהלכים קבועים ומסודרים, חוקי ההוויה וחוקי הניסים. בחכמה, בחפש, במלא קדש, על פי דברי המהר"ל, יש סדר לניסים, גם הנס הגלוי איננו סתם הפרעת החוקים, גחמה פתאומית. נכון שאין להסביר אותו על ידי הסדר של החוקים הטבעיים, אבל אין פירושו שאין כאן סדר וחכמה, והכל הולך הלוך ואור. ככל שיש יותר, כך מבינים יותר, הם יותר מאירים את משמעויותיהם, גם של מהלכי הטבע וגם מהלכי הניסים.

כפי ההפריה של זיו ההכרה של חכמת ישראל העליונה, של עטרות הנבואה ואספקלריא המאירה הנותנת עליהן את זיון מהוד קרניה, ככל שעם ישראל מכיר ומבין את הכוונות והמגמה של ההשפעה העליונה, כך נוכל להבין נכון וטוב יותר את ההתנהלות בעולם הגשמי והטבעי. ככה תזרח הדעת להכיר את המגמה של כל המון המסבות ככל שמתקדמת ההיסטוריה וההבנה, אנו מבינים טוב יותר את משמעותה. וללכת עם כולן ולברך את שם ד' המאיר ומחיה, מסדר ומטיב את כל, "אֲבָרֲכָה אֶת ד' בְּכָל עֵת, תָּמִיד תְּהִלָּתוֹ בְּפִי" (תהלים לד, ב). ככל שיש יותר הארה, סדר והטבה, כך אין עת שנשארת בחוץ – יום שנעשה בו נס – הוא יום בעל ערך, ויום שלא היה בו נס – לא נחשב. ככל שנבין יותר את המשמעות על ידי החכמה העליונה של הנס, נוכל להבין גם את הנס הנסתר, המהלך הטבעי, ולהגיע למצב של אברכה בכל עת תמיד.

השילוב בין הנס לטבע, בא לידי ביטוי גם באמצעות השם המשולב של הויה שם הוי"ה, העולם העליון, ואדנות, שהיא שליטה בעולם התחתון, על ידי החוקיות שיש בטבע, בהיסטוריה ובאדם. שם זה מאיר ומופיע ביקר תפארתו, ספירת 'תפארת' של שם הוי"ה, וספירת 'מלכות' של שם אדנו"ת, בכל אורותיו, מקורותיו, מבועיו ומעיניו, בכל צירופיו ולבושיו, בכל טעמיו ונקודותיו, תגיו ואותיותיו. שם ד' נכתב כשם הוי"ה ונקרא כשם אדנו"ת. זו אחדות השילוב של מה שקוראים בעיניים ומה שאומרים בפה, העיניים הן החכמה העליונה, והפה הוא המלכות, השליטה והשראת השכינה. כל השילובים וכל סוגי הניקוד והשילוב, על המגוון הרב שבהם, מבטאים את אותה מערכת היחסים המגוונת שבין העולם העליון לעולם התחתיתי.

ובלב ישראל חרותה אש דת, מטרת עולמים לכל תנועת החיים, לכל היש בעבר, הוה ועתיד, ומבעד כל מפלשי העננים אור הקדש יחדור. יש עננים החוצצים בין עליון לתחתון, מערפלים ומכסים. ומצד שני ישנם ענני הכבוד המחברים. הענן יכול להיות גם רחמים על האדם, שלא יכול לראות את השמש בלי תיווכו. הנמשל הוא ההופעה של העליונות בתוך העולם התחתיתי, בתוך המצבים המצומצמים אבל המסודרים. חכמת האדם ממקורות חכמת ישראל והנבואה, מאפשרת לדלות את האור גם מבעד לענן.

"הִנֵּה ד' אלוהים (במקור: אדנו"ת הוי"ה), בְּחָזָק יָבוֹא וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו". ראשית מתוודעים לפעולה האלוהית והשפעתה עלינו כעובדה מציאותית. מבעד לזה מתוודעים ליד ה' ולמגמה, ומבעד לה לד' אלוהים בהופעתו אלינו. הכל, כל ההבנה היא לפי רוב המעשה ולפי הרחבת ההקשבה, המעשים שאנחנו עושים וההקשבה שאנו מוכנים להקשיב, לפי הגדלת התורה – "יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר" (ישעיהו מב, כא), קישור אל התורה וגדלותה. ולפי הפצת המעינות אשר לתהומות הרוחניות, היכולת להביא את האוצרות האלה למציאות האנושית. לפי השלטת הגאון – הגדולה – של חכמת ישראל המנוחלת הדוברת רק אמת בשם ד' על כל מחשבות אדם אשר המה הבל, כאשר הן נטולות יסוד ושורש. אם הן מכוונות לעצת ה', הגדלת התורה והפצת מעייניה, הרי שיש להן ערך. אבל אם לא – הרי אף על פי ש"רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ", הרי ברור ש"וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם" (משלי יט, כא).

"יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ". הצמח נובל כשאין לו שורש, היונק את החיים מן הכלליות הגדולה. אבל מה שמתחבר אל "וּדְבַר אֱלוֹהֵינוּ" לא יבול ולא יתייבש, אלא "יָקוּם לְעוֹלָם" (ישעיהו מ, ח), עד כדי תחיית המתים. זהו הקשר שבין העולם התחתיתי לעולם העליון, בין האדם, נפשו, מחשבותיו, רצונותיו ושאיפותיו, לתורה, החכמה המנוחלת, שהיא נחלה מהעולם העליון. הקשר שבין שם הוי"ה, החוק העליון, לבין שם אדנו"ת, החוק של ההוויה והטבע. אדם צריך לקיים את הקשר בתוך עצמו, ואז לא ייבול ולא יבש. צדיקים ותלמידי חכמים אפילו במותם קרויים חיים (ברכות יח, א) כי דבריהם חיים, ורשעים אפילו בחייהם קרויים מתים, כי המוות הוא חלק בלתי נפרד מקיומם, כל יום שאדם חי מקרב אותו למותו. רק מי שיודע להתחבר למה שמעבר למוות ומוסיף בכל יום חכמה וצדק, מתקרב אל החיים הנצחיים ולא אל המוות. בלי אלוהים מגמת העולם היא חוק האנטרופיה, פחות אנרגיה וסדר, ועם אלוהים – הגברת הערך והשפעת הנצחיות לתוך המציאות עד לתחיית המתים.

[70] דברי חז"ל "שנעשה בשרו חידודין חידודין" שמביא רש"י שם, זהו המצב ללא הגאולה, שבו הקרבה יוצרת מצב של קנאה ותחושה שהצלחת האחד באה על חשבון האחר. מצד אחד הוא שמח שזה בעולם, ומצד שני דוקר בו, למה הוא לא זכה לזה.