Just nifla bi-yoser!!!😊😊 טעמו וראו!
היישוב של יעקב לעומת התהו של עשו
המדרש בבראשית רבה בתחילת פרשת וישב פותח "וישב יעקב, כתיב (ישעיהו נ"ז י"ג) בזעקך יצילוך קבוציך, תני, כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו", המילה "וישב" חלה תמיד על מקום ישוב, ישוב זה מקום שציבור יושב יחד, צריך להבין את כוונת המדרש בזה.
הפרשה הקודמת, פרשת וישלח, מסתיימת במלכים שמלכו בארץ אדום לפני מְלְָך מלך לבני ישראל, ותחילת הדיבור מיד אחרי הפרשה ההיא הוא "וישב יעקב בארץ מגורי אביו", נבאר מה המכוון בזה כפי שמתבאר בדברי חז"ל.
כתוב בתחילת התורה "והארץ היתה תהו ובהו וחושך על פני תהום". הרמב"ן מאריך לבאר שתהו זה דבר חסר צורה שאין אפשרות לבאר ולפרש אותו, הוא מה שנקרא ליוונים היולי, דבר שהוא כולו בכח, ולא הוציא את עצמו לפועל בדבר מסוים, ואפשר לעשות ממנו המוני דברים, היינו, התהו זה חומר חסר צורה שעומד מוכן לקבל איזו שהיא צורה.
בפסוק בישעיה מ"ה י"ח כתוב, "לא תהו בראה לשבת יצרה". כביכול, בורא העולם לא התכוין לתהו שבבריאה, זה דבר שהוא מחוץ לכוונתו של בורא העולם בבריאה, הוא לא התכוין לברוא בריאה שהיא תהו, דבר חסר צורה שחסר מהלך ברור, לא זו הכוונה של הבריאה, אלא, "לשבת יצרה", הכוונה היא שהבריאה תוציא את עצמה לפועל באיזה שהיא צורה, אבל אם הדברים נשארים בכח, לא זו הכוונה של הבריאה. ישוב פירושו מקום עם מהלך מסודר ומוגדר. בורא העולם ברא את העולם כדי שהוא יהיה מיושב, שיהיה מקום ישוב, והיינו, מקום שבני אדם נמצאים שם ביחד, והם הולכים במהלך אחד, זה נקרא מקום ישוב.
מעתה, התורה התכוונה להעמיד את עשו וכל המלכים ששלטו בארצו, ה"לא תהו בראה", כנגד, "לשבת יצרה", זה היה המכוון ולא זה. חז"ל מבארים שעשו ואלופיו וכל מה שהיה שם, כל זה נכתב להראות לנו בבירור לְ מָ ה לא מתכוונים. המלכים שמלכו בארץ אדום לא הביאו חיים. בהם נאמר וימלוך וימת וימלוך וימת, הם מלכו ומתו, המלוכה שלהם שהיתה צריכה להיות המכוון האמיתי, הביאה למוות, הביאה להיפך הגמור, ומיד, המילה הבאה היא, וישב יעקב בארץ מגורי אביו. התורה מתכוונת להדגיש שכוונת הבריאה היא לא לאלופי עשו, אלא הבריאה כולה מתכוונת להוציא מתהו, הכוונה בבריאה לצד ההפוך של תהו.
"וישב יעקב", לא מתכוונים לספר לנו סיפור פרטי על אדם פרטי, ולומר לנו מה הוא עשה, הוא ישב, אלא, מדובר פה להעמיד זה לעומת זה, תהו לעומת ישוב. "וישב יעקב" זה המכוון האמיתי של הבריאה, הוא נקרא הישוב של הבריאה.
חובת האדם בעולמו - לשבת יצרה
לכאורה, יש קושי גדול. לשם מה התורה מספרת לנו שהארץ היתה תהו, התהו הנקרא ליוונים היולי, אשר עליו נאמר בדברי הנביא "לא לתהו בראה", ולשם מה התורה מספרת על תהום - שהוא תהו שנשאר תהו ולא קיבל צורה, תהום שאין לה חקר, פירוש, שאין שם שום דבר ברור, אין תפיסה - לשם מה התורה מספרת לנו זאת, מה ההלכה למעשה מהכתוב.
הנה, עיקר חובת האדם בעולם, החיוב הגדול על כל אדם שמגיע לעולם הוא לתת לכל הדברים צורה, להכניס את כל הדברים לאיזה שהוא מהלך מסוים. התורה מגלה איך לעשות את זה, אבל שורש כל חיובי האדם הוא שהאדם צריך להיות זה שנותן צורה אמיתית לעולם, הוא צריך להיות המעצב של כל העולם שסביבו. הוא זה שקובע, והוא זה שנותן לו את הצורה האמיתית.
לולא כן, אם האדם לא יעשה זאת, החומר ישתלט עליו, והיינו, החוסר צורה. החומר בטבעו מחליף את הצורות, ובכל פעם הוא מבקש ורוצה צורה אחרת. בדברי הראשונים, וכפי שמזכיר וחוזר על כך הרמב"ם בהרבה פרקים בספר מורה נבוכים, מלמדים אותנו שלכך התחבר ספר משלי, זאת האזהרה שחוזרת ונשנית שם, להצילך מאשה זרה (משלי ב' ט"ז) אשר חלק משמן חִכָּה (שם ה' י"ג) ורגליה יורדות מוות (שם ה' ה'), היא אותה אחת שממנה צריך לברוח, ומשלי מסתיים בשבח הגדול, אשת חיל.
כמה וכמה מרבותינו הראשונים מבארים, ובהם הרמב"ם, הרמב"ן, רבינו בחיי, וכן הגר"א, שהמכוון כאן זה משל, ולא יח סי אישות בלבד. חומר, נחשב לאשה שאינה מוכנה לקבל צורה מסוימת, וכך היא מחליפה צורות ומתחברת פעם לזה ופעם לזה, זה נקרא במשלי אשה זרה, אשה שמשרכת דרכיה. כשמדברים על חומר וצורה, מדברים על מקבל ועל נותן, על מקבל צורה ועל מעצב הצורה, הצורה היא הנותנת והחומר הוא המקבל. הצורה נחשבת לזכר, והחומר לנקבה. זה הפירוש לא תהו בראה, לשבת יצרה.
חז"ל דורשים (גיטין מ"ב ע"א) "לא תהו בראה" על מי שאינו נושא אשה ונשאר לבד, ו"לשבת יצרה" זה הדין לשאת אשה, כמו שכתוב במשנה. התכלית של ישוב היא מקום עם צורה, עם מהלך וסדר מסוימים מאד, לולא כן הישוב אינו נקרא ישוב, הוא נשאר ישוב של תהו, אשר לא לזה התכוין בורא העולם כשברא את עולמו. כאן בפרשה מלמדים אותנו, שעשו וכל אלופיו זה החומר של הבריאה, והוא פרש מיעקב ואינו מוכן לקבל את הצורה האמיתית, והישוב נמצא אצל יעקב, כך מגלה לנו התורה. "וישב יעקב", יעקב היה הישוב, ועשו היה התהו שעומד כנגד הישוב.
החומר הוא הריבוי ואילו הצורה היא הצירוף
עוד מאפיין אחד יש לחומר ולצורה, החומר הוא תמיד הרבה והצורה היא תמיד אחת. הצורה מחברת את הדבר, מאחדת את כל החלקים ועושה מכולם דבר אחד, החומר, כיון שחלקיו לא התחברו ביחד הם לא נעשו דבר אחד שלם, החומר תמיד נחשב לרבים. המהר"ל בגבורות ה' (פרק י"ח) כותב , שאין לך חומר חסר צורה יותר ממים, זה דבר שבמציאות לא מקבל צורה, המים נחשבים לחומר לבד בלי צורה. לכן, מצרים, שהפסוק עצמו קורא להם חומר, כפי שנאמר ביחזקאל (כ"ג כ') "אשר בשר חמורים בשרם", המקום ששם היה סופם הוא במים. חומר, שזו שאיפתו, [א.ה. כנראה הכונה לעניין הזנות של מצרים], וזו צורת הקיום שלו, מקומו במים, במקום ששם נמצא החומר. המהר"ל מעיר עוד, כי אין מים בלשון יחיד, טיפת מים זה מים והמון מים זה שוב מים. מים זה לשון רבים כי החומר הוא תמיד רבים, מעתה, אם מצאנו שמה שעומד כנגד חומר זה ישוב, הרי שהישוב חייב להיות אחד.
זה הפירוש וישב יעקב. מכאן למדו חז"ל, שמה שהציל את יעקב מעשו הוא "בזעקך יצילוך קיבוציך", מה שהציל את יעקב ואת בניו מיד עשו זה הכינוס, קיבוץ כל החלקים למקום אחד, למציאות אחת. וזה כתוב ב"וישב", אלו הם דברי חז"ל, כינוסו וכינוס בניו הצילו.
עשו הוא הרבים לעומת יעקב שהוא האחד עשו הוא רבים, כפי שאמר עשו עצמו "יש לי רב", יעקב, כל כולו בא לצרף את כל החלקים לדבר אחד שלם. יעקב אומר "יש לי כל", פירוש, מה שכולל את כל הפרטים ליחידה אחת שלימה. וכפי שמביא רש"י בפרשת ויגש (מ"ו כ"ו) את דברי המדרש, "עשו שש נפשות היו לו והכתוב קורא אותן נפשות ביתו, לשון רבים כו', יעקב שבעים היו לו והכתוב קורא אותן נפש כו", אצל יעקב אלו פרטים שמצטרפים לאחד, ואילו אצל עשו יש הרבה, ההיפך הגמור ממה שנקרא כל. אצלו יש שאיפה לְ פָ ר ט יותר, לעשות הרבה יותר, הם מחפשים את ההרבה, ואילו אנחנו מחפשים את "כל".
ההצלה מעשו היא בזכות "כינוסו וכינוס בניו הצילו", "בזעקך יצילך קיבוציך", בדבר הזה עשו לא יכול לנגוע, זה דבר שהוא חזק יותר ממנו. כוחו של עשו הוא בריבוי, הוא תמיד ריבוי, עשו הוא הריבוי הגדול ביותר, שמעמידים ריבוי כנגד ריבוי עשו מכריע.
אכן, יעקב הוציא עצמו מכך, "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", על אברהם נאמר בישעיהו (נ"א א') "הביטו אל צור חוצבתם, וגו', הביטו אל אברהם וגו', כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו". הוא היה אחד ויחיד. הראשון שגילה לעולם את יחוד ה' בורא העולם שהוא אחד יחיד ומיוחד, אשר ברא את כל המון הבריות, אין ספור פרטים, ושרשם של כולם, אחד, כולם נושאים את המקור, וכולם שואפים ורוצים להתחבר, לחזור למקור שמשם יצאו. אברהם נקרא ה"אחד" של העולם, כי הוא גילה את שורש ה"אחד" של כל המון בריות לאין תכלית שבעולם.
ישנן שתי רשויות, שהן הרשויות העיקריות של העולם, ישנה רשות יחיד וישנה רשות הרבים. רשות הרבים זה מקום ששם הדברים אינם מצטרפים יחד, זה בעצם רבים. המוני פרטים ברשות הרבים ואין מה שיחבר אותם. כל אחד הולך לדרכו, כל אחד פונה לכיוון אחר. כל הרבים האלה אינם מצטרפים יחד, אין מחיצות, זה פתוח לכל העולם כולו. המקום עצמו הוא בעצם רבים, רשות הרבים. לעומת זאת רשות היחיד היא מוקפת מחיצות, וזה מקום שמצרף.
שורש עשו בריבוי - זה ההמון של גוג ומגוג
מהו שורשו ומקורו של עשו, מהיכן מגיעה התרבות שלו, מנין סולם ההעדפות שלו, מה אצלו עיקר ומה טפל, מה מבוקש ומה נדחה, ממה הוא בורח ולאן הוא רץ, מה הוא רוצה ובמה הוא מואס. בדברי הראשונים מפורש ששורש התרבות שלו הוא יון, הרמב"ן מאריך בזה מאד שכל מלכות אדום היא תולדה של יון, אבל אם אנו רוצים לראות את שורש מהותו, הרי שהשורש והמקור לשאיפה לריבוי, הוא כאמור מהותי לעשו, עשו רוצה הרבה, עוד ועוד ועוד, וזה צריך להיות הרבה כל כך, עד כדי שלא תהיה שום אפשרות לחבר את זה ולעשות מזה דבר אחד.
על גוג ומגוג כתוב ביחזקאל בכמה פסוקים שהם נקראים המון, "וקברו שם את גוג ואת כלה הֲמוֹנוֹ וקראו גיא המון גוג" (יחזקאל ל"ט י"א), כל גוג ומגוג זה המון, לכן הם באים להילחם. כי באמת, מה מביא אותם להילחם כנגד המלך המשיח, מה דוחף אותם לכך, במה העניין.
בגמרא במסכת ברכות (ז' ע"ב) כתוב שהפסוק (תהלים ב') " למה רגשו גוים ולאומים יהגו ריק" מדבר על גוג ומגוג. זו המלחמה של רבים כנגד האחד. המציאות של גוג ומגוג היא מציאות של רבים, אשר אינם סובלים את החיבור. כשמחברים את כל ההמון הזה לצורה אחת, מסוימת, הם אינם סובלים זאת, הם רוצים המון, והכוונה היא, לקפוץ מדבר לדבר, עוד דבר, עוד דבר, ועוד דבר. כל אלו שרודפים אחר החומר, רודפים אחר הריבוי, לעומת אלו שרודפים אחרי הצורה, שהם רודפים אחרי האחד. וכך, הם באים להילחם כנגד "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", שמביא ל"ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".
על הפסוק "שמע ישראל, ה' אלקינו ה' אחד" כותב רש"י "ה' אלקינו ה' אחד - ה' כנגד "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", שמביא ל"ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". על הפסוק "שמע ישראל, ה' אלקינו ה' אחד" כותב רש"י "ה' אלקינו ה' אחד - ה' שהוא אלקינו עתה ולא אלקי העובדי כוכבים הוא עתיד להיות ה' אחד שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ונאמר ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", היינו, כולם יצטרפו להיות ציבור של כל, ולא של רב. במקום להיות הרבה, זה יהפוך להיות באמת ישוב.
תרבות ה"כל" לעומת תרבות ה"רב"
כך אנו רואים גם בהווה, בעולם, אבל זה מפורש בתורה, וכך הם דברי חז"ל, כאמור. התרבות של הריבוי, ההמון של גוג ומגוג, הוא מבני יפת. יון מייצגת את יפת, כפי שנאמר בפסוק בפרשת נח (י' י"ב) "בני יפת גומר ומגוג ומדי ויון ותובל ומשך ותירס", ומגוג, מכוח יון יהיה זה שיוצא להילחם כנגד המלך המשיח, כפי שנאמר שם בתהלים בהמשך "יתייצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו". החיבור שלהם יחד, כדי להחריב כל חיבור. להישאר בתרבות של ריבוי. התרבות של הריבוי שואפת להפוך רשות יחיד לרשות רבים. קשה למצוא היום רשות יחיד, כל רשות יחיד היא אוסף שכל רשות הרבים נמצאת בה, היכן שנמצא רשות יחיד, נמצא שרשות הרבים נכנסה לשם, "אתו רבים ומבטלי מחיצתא" הרבים מבטלים את המחיצות, ואת האפשרות שהמקום יחזור להיות אחד. התרבות שאנחנו מתכוונים אליה, התרבות של " יש לי כל", השואפת לאחד, לצרף את כל הפרטים ולחבר את כולם יחד, מתכוונת להיפך הגמור. היא מתכוונת שרשות היחיד תצרף את רשות הרבים לרשות היחיד, שרשות הרבים תהיה המקבלת, והיא תתנהל על ידי רשות היחיד, אנו שואפים ל"כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד" (צפניה ג' ט'), אולם התרבות הזאת ששואפת ורוצה רק הרבה הרבה הרבה, ומבקשת את ה"יש לי רב", היא למעשה גלות אדום שאנחנו תחתיה עדיין, גלות אדום זאת גלות תחת שלטונו של "הוא עשו אבי אדום", אנחנו תחת השלטון של עשו, שלטון זה מרומז בתורה בארבעת המלכים שבהם נלחם אברהם, והוא המלך האחרון מבין הארבעה, "תדעל מלך גוים" (בראשית י"ד א'), כדאיתא בבראשית רבה (פרשה מ"ב פסקה ד' ד') "ותדעל מלך גוים זו מלכות אדום שהיא מכתבת טירוניא מכל אומות העולם", זו מלכות שאוספת תחתיה עמים רבים. ומצינו בדברי הגר"א שגוג ומגוג עולים בגימטריה שבעים, הם כוללים את כולם, ועל כך נאמר "ואספתי את כל הגוים אל ירושלים למלחמה" (זכריה י"ד ב'), כל הגוים יבואו להילחם את מלחמת גוג ומגוג, מלחמת הרבים כנגד האחד.
הגדול מצרף לעומת הקטן הקטוע ה"רבים" הזה מתכוין להרוס את מה שנקרא "אחד" בעולם, זאת שאיפה הפוכה מלחבר את הכל לאחד. כשמצרפים לאחד, צריך להמשיך הלאה, גם היום וגם מחר צריך להיות אותו דבר, אולם בני אדם אינם אוהבים זאת, הם רוצים היום להיות כך ומחר משהו אחר. בלשון הקודש, שורש המילה "קטן" זה קטוע. ילד קטן, הוא כל רגע מישהו אחר, אין את מה שיחבר כל הפרטים לאחד. ולעומת זאת, המילה גדול שורשה "גדוד", צירוף המון פרטים לאחד, וכעניין "גדה", גדת נהר, שפירושה הוא כלשון התרגום על הפסוק "משכו וקחו לכם צאן", "נגידו", גדת הנהר היא הקו שדרכו הנהר זורם, המהלך של הנהר זו הגדה. וכך, קטן הוא יצור חסר מהלך, אשר בטבעו להיות קטוע, והוא ככל דבר קטוע, וכמו ש לוקחים קו גדול ועושים אותו להרבה קוים קטנים, כך אין משהו מסוים בצורת האדם הזאת.
רוב בני האדם בעולם אוהבים מאד להישאר קטנים, זאת מעמסה להיות גדול, לא רק להיות גדול ממש, אלא אף להיות בר מצוה, דעתם היא שזה מעניין יותר להיות כל פעם מישהו אחר, ולא להיוותר כל הזמן באופן אחד, אכן, זה נקרא לשבור את צורת האדם.
"לא מרובכם" מעלתנו היא ב"אתם המעט"
כשבורא העולם נתן לנו ניצחון על יון הוא מסר רבים ביד מעטים, עלינו נאמר "כי אתם המעט מכל העמים" (דברים ז' ז'), חלק מהניצחון היה ניצחון המעטים מול הרבים, איננו מדברים על הנס גרידא, אלא על התוכן הפנימי, שהריבוי נמסר בידי המעט. ההרבה נמסר בידי משהו ששואף להיות כל.
בפסוק נאמר "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים", הדברים נראים תמוהים, וכי איננו יודעים לספור עד שבאים ללמדנו שאנו המעט, האם עלתה על דעתנו שאנו הרבים, מה נאמר לנו כאן. באמת יש בריבוי כמה פנים, וכדוגמת המחלוקת שמצינו בגמרא ביבמות (י"ד ע"א) מה עדיף, אם ריבוי דעות או חריפות יתר, בית הלל היו הרוב אבל בית שמאי היו מחדדי טפי, ולכן הם סברו שהדין של אחרי רבים להטות מכוון אליהם, כי גם מחדדי טפי נקרא ריבוי, ואף שמצביעות פחות ידים, אבל השכל שמונח מתחת הידים שמצביעות רב יותר, ולמעשה, גם אחר שנקבעה הלכה כבית הלל אין זה משום שהוכרעה הלכה מה זה רוב, אלא מסיבות אחרות, אבל הגמרא נשארת בזה שבית שמאי היו מחדדי טפי. מעתה, "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' ", הכונה בזה, המעלה שלכם אינה מצד אופני הריבוי, היה אף זמן שכלל ישראל היו מחדדי טפי מכל האומות אולם גם את זה איבדנו, אכן, לא הריבוי הוא המעלה שלנו, אלא מעלתנו היא שאנו שואפים להגיע לאחד, אין יותר מזה. המעלה שלנו היא ש"אתם המעט מכל העמים".
הניצחון על יון- רבים ביד מעטים
ההמון שבא להילחם בנו, זה ההמון של יון, גיא המון גוג, הרבים כנגד האחד. אותם אלו שהם כוחו של עשו, עשו הוא אשר השליט על העולם כולו את התרבות של יון. עיקר התרבות הזאת, היא תרבות ששואפת לריבוי, כי הנה, לא הייתה אומה שהיו להם כל כ ך הרבה עבודות זרות, כל כך הרבה אלילים, וכיון שהיו בעלי שכל ידעו להבחין היטב בין כח לכח, וידעו להגיע עד לדקויות, ומכח זה נתרבו אלילים עוד ועוד.
בורא העולם נתן בידינו "רבים ביד מעטים", כפי שאנו אומרים ב"על הנסים" מסרת גיבורים ביד חלשים, רבים ביד מעטים, רשעים ביד צדיקים, טמאים ביד טהורים. כאן מדובר עד היכן הגיע הניצחון, צדיקים נצחו את הרשעים, מעטים את הרבים, ואלו הן נקודות העיקר, כאן נמצא הניצחון. כל אלו שחיים בתרבות יון, זאת מציאות של ריבוי שלעולם לא תתחבר ותהיה מהלך אחד, זהו ריבוי האלילים שלהם, לא יתכן שהם יצטרפו למהלך אחד. פניהם לריבוי, ודווקא לריבוי.
האור מגלה את המציאות
כל מציאות מתגלה באור. חושך מונע מלתפוס כל תפיסה, כל אחיזה במציאות, המציאות אינה קיימת בשבילנו בחושך. הראשונים פירשו חושך מלשון מניעה, "ולא חשכת את בנך את יחידך ממני", בחושך, המציאות נעדרת ולא קיימת, כי הנה, להימצא זה להיות מצוי, זאת מציאות, וכל מציאות בעולם נתפסת באור. המאמר הראשון שכולל בתוכו את כל המאמרות, יש בו מחלוקת תנאים, האם בראשית הוא המאמר הראשון או ויהי אור, למאן דאמר ויהי אור הוא המאמר הראשון, פירוש הדבר, שהמאמר הראשון היה הגילוי של הבריאה. המציאות היא לא מציאות כשהיא לא מתגלה, היא נקראת מציאות כשזה נמצא, כשיש לנו אותה, זאת נקראת מציאות.
מציאות נתפסת באור, אולם, האור שמאיר בעולם, האור הטבעי, הוא אור שאפשר לטעות בו. צריך אור מיוחד שיאיר לנו ויגלה לנו את המציאות האמיתית. זהו האור שחז"ל תקנו לנו, בעקבות הניצחון על היוונים. הנס של הניצחון האמיתי היה באור המנורה, ומכח זה תיקנו לנו להאיר בנקודה שבין רשות היחיד לרשות הרבים, שהיא המעבר בין הרשויות. כשחושך, כשלא מתגלה המציאות האמיתית, אז רשות הרבים נכנס לרשות היחיד, אכן,
כשמגלים את המציאות האמיתית, אז רשות היחיד מאירה לרשות הרבים. חוץ מהנס שנעשה במנורה, הרי שכפי שאנו אומרים, הנרות הללו אנו מדליקין על הניסים, ועל הגבורות, וגם על המלחמות, [א.ה. יש בזה כמה נוסחאות בראשונים] אנו מדליקים לא רק על הנס שנעשה במנורה, אלא נס הניצחון על יון מחייב להדליק אור בפתחי הבתים, במקום שמאיר לרשות הרבים, שנאיר את המקום שעומד בין רשות היחיד לרשות הרבים, את זה מחייב הניצחון על יון. מדובר כאן על "יהי אור" שלא משמש לנו שום דבר, כי אסור לנו להשתמש בו מכל השימושים של העולם, לאחד מצרכיו של אדם, אין לנו רשות להשתמש בהן אלא לראותן בלבד, לא לעשות שום דבר על ידו רק לגלות את המציאות האמיתית, רק לראותן בלבד.
כתר שם טוב כנגד האש שעולה מנרות המנורה
במשנה באבות (פ"ד מי"ג) כתוב שלשה כתרים הם כתר תורה כתר כהונה וכתר מלכות", והגמרא ביומא (ע"ב ע"ב) מעמידה כנגד כל אחד מהם זר, זר לשולחן, זר למזבח, וזר לארון. שולחן כנגד מלכות, רמז לשולחן מלכים, כפי שמפרשים רש"י ו הרמב"ן, הזר סביב המזבח הוא כתר כהונה, וסביב הארון כתר תורה. אכן, כפי שמסיימת המשנה באבות, כתר שם טוב עולה על גביהם, ולא נתפרש בגמרא מה הוא הכלי מכלי המקדש שהוא כנגד כתר שם טוב.
המהר"ל שם, בדרך חיים, מביא מדרש, שכנגד כתר שם טוב עומדת המנורה, ואף שאין זר למנורה, הנרות, והאש שעולה מן המנורה, זה הכתר שם טוב, זה הכלי שכנגדו כתר שם טוב שעולה על גביהן.
והנה, מה זה כתר שם טוב, כתר כהונה מובן שהוא עמוד העבודה, וכתר תורה עמוד התורה, המלכות היא עמוד ההשפעה בעולם, מלך נותן ולא לוקח, זה הוא עמוד גמילות חסדים, זה השולחן, שממנו שפע לכל העולם כולו, וכדאיתא ביומא (ל"ט ע"א) שאף כהן שקיבל ממנו כשיעור פול, זה משביע, אך מה הוא כתר שם טוב, ומצאנו אף בקהלת (ז' א') "טוב שם משמן טוב", מה הוא שם טוב.
אף דבר זה מתבאר בדברי המהר"ל, כי כל המעלות, הם מעלות, אולם כתר שם טוב מחבר את כל המעלות האלה לצורה אחת שלמה. עתה אף נבין, כי הנה באמת קשה, וכך הקשו הראשונים, הלא הכתרים שנמנו הם שלשה, אולם אם יש ארבעה מדוע אין אומרים ארבעה כתרים, מדוע כתר שם טוב אינו נמנה ככתר בפני עצמו, וכל עצמו שהוא מתייחס למעלות הקודמות. הביאור בזה, כי המעלות האלה נתפסות ככוחות, אכן, כשיש לאדם את כל הכוחות הללו, זה עדיין לא שם טוב, רק כשמצרפם לאחד, הרי שאז האדם לומד תורה כמלך, והוא מלך כמו כהן שעובד את הקב"ה, והוא כהן, בגילוי של תורה ומלכות. כל המעלות נתפסות כמציאות אחד שלימה. זה עניינו של כתר שם טוב. הכלי שמגלה את הכתר הזה זאת המנורה שהיא דולקת, אותו נר הוא הכתר שם טוב אשר עולה על כל המעלות כולן. זה עניינה של המנורה. המנורה מגלה צורת מציאות אחרת, זאת המציאות של האחד. המציאות שהיא נפלאת ורחוקה מאיתנו, כי המציאות שאנו חיים בתוכה היא המציאות של הרבה, המון, אבל המנורה מגלה את התכלית, את המציאות שאנו שואפים להגיע אליה. כשרואים את המנורה רואים את המציאות האחרת "ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור" . מה שנתקן כנגד המנורה, אלו נרות חנוכה. המנורה מגלה את המציאות המיוחדת הזאת שיש לנו אותה בגין אותן "מלחמות שעשית בימים ההם בזמן הזה" ,"על ידי כהניך הקדושים". זאת המציאות, עד שיבוא היום, שבו כפי שאנו אומרים בפיוט, "אז אגמור בשיר מזמור חנוכת המזבח".
עשו יוצא מיון, והניצחון על יון הוא ראשית הניצחון על עשו. העולה מזה, ש"לעת תכין מטבח מצר המנבח", אז נגמור את מה שהתחלנו בניצחון על יון. זה נתפס כגמר, וזה אחרי "ואספתי את כל הגוים לירושלים למלחמה", אז בורא העולם יעשה עם גוג מה שעשה עם יון. בזמן ההוא נגמור את אותה שירה שהתחלנו לומר בניצחון על יון.
הניצחון לעתיד לבוא - גמר הניצחון על יון אנו לומדים מזה, הניצחון הסופי יהיה אותו עניין כמו הניצחון שהתחיל אז, בניצחון על מלכות יון, זאת אותה מלחמה ואותו ניצחון, וכל מי שרוצה להיות שייך לניצחון הזה, כאן זה מכוון. כל מי שמנצח בתוכו פנימה את הרבים על ידי המעטים, כאשר האחד מכריע כנגד הרבים, ה" כל" נגד ה"רב", זה תחילת הניצחון, וזה מה שעתיד להיות בסוף. זה מה שאנו עושים כאשר אנו מדליקים את נרות חנוכה בפתחי הבתים. כשהשמש שוקעת, כבר חושך, אז מדליקים את הנרות שמגלים את המציאות האמיתית, מרשות היחיד אל רשות הרבים.
פתחנו בדברי חז"ל על וישב, כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו, הביאור בזה, כינוסו, גילוי אותו עומק של מציאות של " כל", מציאות שמחברת את כל הפרטים לדבר אחד, שלם, "בזעקך יצי לוך קיבוציך", שם התחיל הניצחון הראשון של יעקב על עשו. עדיין לא היה ניצחון, עדין זה לא הוכרע, אבל הוא נשאר לבדו, ויוותר יעקב לבדו, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, כל הדרך אחד, כל הדרך אותו יעקב.
זה העיקר הגדול של המועד הזה שלפנינו, וכל מי שמשייך עצמו לעיקר הזה, הוא זה שמתחיל, ועל ידי כל מי שמתחיל את התהליך הזה, הרי שהוא מסייע למה שאנו מחכים שיקרה בכל יום, "לעת תכין מטבח מצור המנבח, אז אגמור בשיר מזמור חנוכת המזבח" בב"א.
הגרמ"ש זצ"ל
