ו. הרמב"ם פוסק ב(סוף) הלכות חנוכה: "הי' לפניו נר ביתו ונר חנוכה, נר ביתו קודם, משום שלום ביתו". ומסיים הרמב"ם: "גדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם".
וצריך להבין, למה כתב הרמב"ם אודות גודל ענין השלום דוקא בהלכות חנוכה – והרי הי' יכול לצרף ענין זה לריבוי הלכות קודמות שבהם מתאים ענין השלום?
וגם: כל הלכה זו, ש"נר ביתו (שבת) קודם" ועדיף מנר חנוכה – היתה צריכה להכתב, לכאורה, בהלכות שבת, וגם שם הי' הרמב"ם יכול להוסיף ש"גדול השלום וכו'". ובפרט שביחד עם הדין ד"נר ביתו ונר חנוכה" – מביא הרמב"ם גם את הדין ד"נר ביתו וקידוש היום", שאין לו שום שייכות כלל להלכות חנוכה.
ז. כמדובר כמ"פ בענין החילוקים שבין נרות המקדש לנרות חנוכה – שנרות המקדש היתה מצותם להדליק בפנים בית-המקדש, ודוקא ביום, כשהי' מואר היטב. לעומת זאת, נרות חנוכה צריכים להיות "על פתח ביתו מבחוץ", וצריך להדליקם "משתשקע החמה".
נרות המקדש הדליקו במקום שבו האיר אלקות בגילוי, ולא הי' שם כלל העלם העולם. ולכן, כשהכניסו היוונים את הטומאה למקדש, נתבטלה עבודת בית-המקדש בכלל, והדלקת נרות המקדש – ביחוד. והחידוש של נרות חנוכה הוא, שהם מאירים גם את החוץ, ואפילו את חושך הלילה, הגלות, ועד לביטול כל הענין דלעומת-זה – "עד דכליא ריגלא דתרמודאי" ("תרמוד" אותיות "מורדת").
ובזה גדלה מעלת נרות חנוכה מנרות המקדש, כמובן מדברי הרמב"ן, שהרי נרות המקדש נתבטלו כשהיוונים חיללו את בית- המקדש, אבל נרות חנוכה "אינן בטלין לעולם", הם מאירים גם בגלות, בזמן החושך הגדול ביותר.
וענין זה הוא על-דרך מעלת בעלי-תשובה על צדיקים: צדיקים – אין להם שייכות לרע כלל; אבל בעלי-תשובה – הנה ע"י תשובה יש להם הכח לעשות שגם "זדונות" יתהפכו ל"זכיות", להפך את הרע עצמו לטוב.
גם מספרם של נרות חנוכה הוא למעלה ממספר נרות המקדש: נרות המקדש היו שבעה, ונרות חנוכה – שמונה. מספר שבעה מורה על "שבעת ימי ההיקף" (כללות סדר הזמן בעולם), שזהו סדר ההשתלשלות; ומספר שמונה מורה על למעלה מסדר ההשתלשלות. ולכן בבית-המקדש, שבו הי' גילוי אלקות, הספיק המספר שבעה, האור שבסדר ההשתלשלות; אבל כדי להאיר גם את מקום החושך, מוכרחים להאור שלמעלה מהשתלשלות – שמונת נרות חנוכה.
ח. ואף שישנה מעלה בעבודת בעלי-תשובה, שמגעת למעלה מעבודת הצדיקים – יש מעלה גם בעבודת הצדיקים, שאין להם כלל שייכות עם הרע, אלא כל עבודתם היא רק בעניני טוב, ובהם האור האלקי הוא יותר בגילוי.
ולכן, תכלית השלימות היא לחבר את ב' העבודות – עבודת הצדיקים ועבודת התשובה. ושלימות חיבור שתי העבודות תבוא לידי פועל בביאת המשיח: "משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא", שמשיח יביא גם את הצדיקים לידי תשובה. וחיבור זה של ב' העבודות נעשה ע"י אור שלמעלה משניהם, שהוא המחבר את ב' העבודות יחד.
וגם מעלה זו של חיבור ב' העבודות מרומזת בנרות חנוכה: הם עצמם מאירים את חושך הלילה והגלות, אבל הם נמשכים ובאים בהמשך לנרות המקדש – הם נתקנו לזכר וע"י הנס שאירע בנרות המקדש.
וזהו רמז נוסף במספר "שמונה" שבנרות חנוכה, שמרמז על הגילוי דלעתיד – דוגמת הכנור של ימות המשיח, שלא יהי' ככנור המקדש שהוא של שבעה נימין, אלא של שמונה נימין – שגילוי זה אינו רק הגילוי שלמעלה מסדר השתלשלות, כאמור לעיל, אלא יש בו המשכת העצמות, הענין האמיתי דבלי-גבול, המחבר את שני הענינים: השתלשלות (צדיקים) ולמעלה מהשתלשלות (תשובה).
ט. עפ"ז יובן הטעם שהרמב"ם מביא אודות ענין גודל מעלת השלום בהלכות חנוכה דוקא:
"שלום" פירושו – התאחדות של שני הפכים שהם מנגדים, הפכים זה מזה. ובניגוד זה ישנם כמה דרגות, ובעניננו: השלום וההתאחדות של כל עניני הבית לתכלית אחת – "ושכנתי בתוכם", ובפרט ה"כנגדו" שבאשה ("ביתו זו אשתו"), ועשיית מה שצריך לעשות כדי להפכו ל"עזר" – שלום ביתו ע"י נרות שבת; וניגוד גדול יותר (ובמילא – שלום גדול יותר) – ניגוד חושך ("משתשקע החמה") ואור, השתלשלות ולמעלה מהשתלשלות.
וזהו ענין חנוכה: (א) ענין עבודת התשובה, שגם החושך יואר (השלום והחיבור של דברים נפרדים – עם אלקות); (ב) חיבור ב' העבודות: צדיקים ובעלי-תשובה, השתלשלות ולמעלה מהשתלשלות.
אבל כאשר אין לו די כח – מובן שעליו להקדיש עצמו לענין "ושכנתי בתוכם" בביתו, ולא על הארת החוץ – להדלקת נרות שבת – שלום בית עדיף.
י. וזוהי השייכות דימי החנוכה לפרשת וישב (כדאיתא בשל"ה ש"המועדים של כל השנה .. בכולן יש שייכות לאותן הפרשיות שחלות בהן", וימי החנוכה חלים תמיד בפרשת וישב או בפרשת מקץ) – כי, גם בפרשת וישב ישנם שני הענינים ד"ארץ מגורי אביו" (עבודת הצדיקים) ו"ארץ כנען" (עבודת הבעלי-תשובה), ושניהם בכתוב אחד (כנ"ל בארוכה). [תו"מ פ' וישב תשכ"ב]
