רש"ר הירש בראשית ל"ז
דבתם – "דבה", משורש "דבב", קרוב ל"טפף" – צורת ההליכה המדדה והמתנודדת של ילד קטן. מכאן הצורה המוגברת "תפף", ההכאות הבודדות והנפרדות על התוף. ובהקשר למילים, "דבה" היא היפוכם הגמור של "דבר" ("דור", "טור", "תור", "תפר") ו"אמר" ("עמר, "חמר"), ששניהם מציינים דיבור מקושר ובעל תוכן, והיא מציינת פטפוט ושיחה בטלה. ומכאן גם "דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים" (שיר השירים ז, י): דיבור לא ברור של אחד שזה עתה התעורר משנתו. במובן מצומצם יותר, מציינת "דבה" הוצאת שם רע, אשר אין לה כל קשר פנימי או אפילו חיצוני עם העובדות.
יש מקום להסתפק איך לפרש "דבתם" כאן. האם פירושו: סיפורים עליהם; הוא סיפר לאביו מה שהוא ראה אצלם בלי לדון לכף זכות. הווי אומר: "דבתם רעה". או שאות הכינוי הסופית מ"ם, מתייחסת לבני בלהה וזלפה הנזכרים קודם לכן: יוסף מסר לאביו באופן בלתי ידידותי, את הסיפורים שהם אמרו על האחים האחרים.
