"קץ שם לחשך"
"קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר
אבן אפל וצלמות" (איוב כ"ח, ג)
אין לך פרשה מופלאה בתורה, בה מתגלה יד ההשגחה העליונה, הטווה את המאורעות – שלב אחר שלב – כפרשת יוסף ואחיו.
התכנית הא-לוהית שנגזרה מראש מקדם – להוריד את ישראל לגלות מצרים – נחשפה לפני אבי האומה כבר בברית בין הבתרים: "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" (ט"ו, יג), אולם רק עתה בפרשת יוסף ואחיו, מתחילה היא לצאת מן הכח אל הפועל באמצעות המון מאורעות השזורים זה בזה כ'צבת בצבת עשויה'.
אמנם 'בזמן אמת' בשעה שמתחוללים המאורעות, אין המעורבים בהם – מגדול ועד קטן – חשים כלל שנוטלים הם חלק בדרמה הא-לוהית הגדולה, אבל במבט – לאחור, כשאנו מצרפים את פרטי העלילה זה לזה, נפרשת לפנינו היריעה ההיסטורית הגדולה ושפתותינו דובבות: "מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך" (תהילים צ"ב, ו).
הגזירה והבחירה
אלא שעדיין ניצבת לפנינו שאלה נכבדה: כיצד ניתן לישב את הגזירה הא-לוהית עם הבחירה החופשית הנתונה לכל אדם לעשות טוב או רע?
האם – דרך משל – אשת פוטיפר, המבקשת לפתות את יוסף הינה 'מריוניטה' (בבות משחק) המופעלת ב'שלט-רחוק' ע"י ההשגחה העליונה, והאם אחי יוסף – שמכרו אותו מצרימה פעלו כסומים בארובה?
על כרחנו עלינו לומר שלפנינו שילוב מופלא ומורכב בין ההשגחה הא-לוהית ובין הבחירה החופשית.
ההשגחה מתווה את היעד הכללי, ואילו הבחירה החופשית – קובעת את המסלול המפורט להגשמת היעד (ועיין ברמב"ם הלכות תשובה ו. ה.).
הטיב לבטא רעיון זה – בהתייחסות לפרשת יוסף ואחיו – הסופר אברהם קריב בספרו היקר 'שבעת עמודי התנ"ך' (עמ' 47), ולפניכם מקצת מדבריו:
"שטף המאורעות בכל פיתוליו – זורם באפיק העתיד המתוכנן מראש, כנאמר לאברהם: 'ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם', אך אין משמעותו של דבר שהאחים מוכרחים היו למכור את יוסף. יסוד מוסד הוא שהאדם חופשי במעשיו לטוב ולרע... ואילו לא מכרוהו, היתה הנבואה שנאמרה לאברהם מתקיימת בדרך אחרת.
אמנם זאת יש לדעת: ההשגחה משתמשת במעשיהם של בני אדם לכוונותיה שלה ולפי הצורך היא מוסיפה עליהם חוליות משלימות: בפרשת יוסף ואחיו מרובות החוליות של שני הסוגים כאחד: כתונת הפסים, מעשה המכירה, התנהגות אשת פוטיפר ועוד – הם מעשיהם של בני אדם, ולעומתם: חלומות יוסף וחלומות שרי פרעה ופרעה עצמו, שנות הרעב במצרים ועוד – מעשים בידי שמים הם".
האם ההשתדלות פסולה?
מנקודת מבט זו, הבה נבחן פרט אחד רב משמעות – הניצב בקו התפר שבין פרשת 'וישב' לפרשת 'מקץ'.
לאחר שפותר יוסף לטובה את חלום שר המשקים ומבשר לו כי עתיד הוא לשוב למעמדו בארמון פרעה, מסמיך הוא לפתרון החלום בקשה נרגשת:
"כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך
ועשית נא עמדי חסד והזכרתני אל פרעה
והוצאתני מן הבית הזה" (מ', יד).
אמנם בסופו של דבר מתברר שהשתדלותו זו של יוסף היתה לריק, "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו".
על פסוק זה כותב רש"י בעקבות מדרש רבה (פ"ט, א'):
"מפני שתלה בו יוסף לזוכרו, הוזקק להיות אסור שתי שנים, שנאמר: 'אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים' (תהילים מ', ה) – ולא בטח על מצרים הקרויים רהב".
אלא שדברי רש"י אלה מעוררים תמיהה גדולה:
וכי יוסף הצדיק פטור מכל השתדלות למען הצלתו, ועליו לסמוך על רחמי שמים בלבד בלא שינקוף אצבע מצידו?
האם אין עליו ללמוד מיעקב אביו ש'הכין עצמו לשלושה דברים: לתפילה, לדורון ולמלחמה'? וכפי שמדגיש בעל 'ספר העקדה':
"כי העדר ההשתדלות וחסרון החריצות במקום הצורך, הוא עוון אשר חטא... וישועת ה' לא תחול (אלא) רק על ראש המשלים את חוקו בפעולותיו האנושיות ככל אשר יספיק שכלו" ומה אפוא פשעו של יוסף שבקש משר המשקים לסייע בשחרורו?
. . .
אפשר שהתשובה לשאלה זו נעוצה דווקא בהקבלה בין מעשה יוסף למעשי יעקב אביו.
יעקב מכין עצמו אמנם גם לדורון ולמלחמה, אך יודע הוא היטב שבלי תפילה מעומק הלב אין ערך לכל מעשיו, ולפיכך לאחר כל ההשתדלות פונה הוא לה' יתברך, וזועק: "הצילני נא מיד אחי מיד עשו" (ל"ב, יב).
ואילו יוסף – בתחנוניו לשר המשקים הופך כביכול את ההסמכות עליו לחזות הכל, עד שפותח הוא ואומר: "כי אם זכרתני אתך" – לאמור: לבטח תזכרני ['כי אם' – משמעותו כאן – 'אכן' (דעת מקרא), ולא עוד אלא שמפליג הוא וחותם את דבריו: "והוצאתני מן הבית הזה" – כאילו שר המשקים הינו כל יכול ובידו הדבר.
"...וה' יעשה הטוב בעיניו!"
דומה שאין טובים – להמחשת 'נקודת האיזון' בין ההשתדלות לבין הביטחון בה' מדבריו של יואב בן צוריה, שר צבא ישראל, בעומדו במלחמה נוכח בני עמון מפנים ומאחור: "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי א-לוהינו וה' יעשה הטוב בעיניו" (שמואל ב' י', יב).
וכאן המקום להדגיש שביטוי זה – השגור בפי כל – מן הראוי להקפיד לאומרו על שני חלקיו בלי להשמיט את "וה' יעשה הטוב בעינינו" – לבל ייראה שהשתדלותנו היא חזות הכל.
. . .
נראה אפוא ש'בנקודת איזון' זו שגה יוסף, לדעת חז"ל, בשעה שהשליך את כל יהבו על שר המשקים, ולפיכך הוצרך להמתין שנתיים בבית הסוהר למען ילמד שעליו להשליך על ה' את כל יהבו.
ועם זאת דומה, שבין אם נכשל יוסף ובין אם לאו, עיקר הלקח העולה מפרשיה זו הינו, שלא ההשתדלות המופלגת היא המניעה את גלגלי ההיסטוריה אלא עצת ה' העליונה – ולקח זה גנוז במילה אחת קטנה – שעליה נקראת הפרשה כולה – "מקץ"!
"מקץ" – משמעותו כאן – בתום מסכת הזמן שנקבעה בידי ריבון העולמים להניע את התהליכים ההיסטוריים – שנעצרו כביכול לזמן מה ו'פסק הזמן' – בן שנתיים ימים – שניתן ליוסף, לאחר שנכזבה תוחלתו משר המשקים, אפשר שבא להפנים בקרבו את התודעה, שלא השתדלותו היא המפתח לכל אלא יד ה' המגלגלת את המאורעות בדרך נעלמה.
על כן בעומדו לפני פרעה אומר הוא במלוא הענווה "בלעדי א-לוהים יענה את שלום פרעה" (מ"א, טז) לאמור: "אין החכמה משלי" (רש"י) ובכלל – 'לית לי מדגרמי כלום' ורק ה' יתן מענה בפי.
בל נטעה: יוסף אינו חדל מלהיות איש מעשה ברוך כישרונות, אך בתודעתו נקבעה – מאז עמדו לפני פרעה – ההכרה העמוקה כי כל מעשיו אינם אלא כלי לשליחותו של מקום במסגרת תכנית כבירה שאל פישרה רק החל להתוודע.
רעיון זה, לפיו הקב"ה – 'חישב לעשות את הקץ', האירו חכמים בבראשית רבה (פ"ט, א') על יסוד הפסוק באיוב (כ"ח, ג) – 'קץ שם לחשך':
" 'קץ שם לחושך' – זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפילה, כיון שהגיע הקץ – חלם פרעה חלום...".
החושך, המוות והרע
ברם, חכמים לא הסתפקו בהארת פסוק זה כאילוסטרציה לגלגוליו של יוסף בלבד, אלא נטלוהו ועשאוהו אבן יסוד לכל – תולדות העולם ולכל חיי האדם, וכך אמרו:
" 'קץ שם לחשך' – זמן נתן לעולם
כמה זמן יעשה באפילה.
שכל זמן שיצר הרע בעולם – אופל וצלמוות בעולם,
כדכתיב שם: 'אבן אופל וצלמוות'
נעקר יצר הרע מן העולם – אין אופל וצלמוות בעולם".
כדי להבין את דברי חכמים לעומקם, עלינו לעמוד על ההקבלה המופלאה בין החושך לבין הרע ויצר הרע.
לאמיתו של דבר הקבלה זו נמצאת כבר בלשון המקרא:
"יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע
אני ה' עושה כל אלה" (ישעיה מ"ה, ז).
והקבלה נוספת אנו מוצאים לא רק בין רע לחושך אלא בין רע למוות בלשון התורה עצמה (דברים ל', טז):
"ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע".
סוד גדול מונח בהקבלות אלה להבהרת טיבו של הרע.
החושך כשלעצמו, אין לו ישות של ממש, ואינו אלא העדר אור.
כך גם המוות – לפחות עלי אדמות – אינו אלא העדר חיים.
וממילא גם הרע ויצר הרע המשול לחושך ולמוות – אין לו ככלות הכל ישות משל עצמו – ואת כל העוצמות שהוא מגלה כלפי חוץ וכל האימה והבהלה שהוא מטיל – אין הוא אלא חלל ריק של העדר טוב.
מנקודת מוצא זו יש להבהיר היבט נוסף הנובע מעצם הגברת דבר כהעדר ולא כישות עצמית.לכל העדר יש גבול שממנו ואילך אינו יכול להתעצם עוד בשעה שהגיע לתכלית השלילה.
כך החושך – בשעה שמסלקים לחלוטין את האור ניתן להגיע (בתנאי מעבדה) לחושך מוחלט שאינו יכול להתעצם עוד, וכך המוות משעה שמסולקים החיים לחלוטין. הרי הוא מגיע לסוף תכליתו.
(והוא הדין קור – שאינו אלא העדר חום – ניתן להגיע תאורטית לקור מוחלט.)
והוא הדין אף הרע – כחושך ומוות – יש קץ וגבול, והגבול הוא האבדון וההרס המוחלט שאין לאחריו דבר.
ומה שיש לו סוף וקץ מבחינת התוכן והמהות יש לו גם קץ מבחינת הזמן – ובסופו של דבר ניתן לומר לו – זמנך עבר.
זהו הרז הצפון בפסוק "קץ שם לחשך" – לחושך יש גבול והוא החושך המוחלט ולפיכך תגיע גם השעה בה בעלות האור, ימוג ויאבד מן העולם:
"והיה לעת ערב יהיה אור" (זכריה י"ד, ז).
כך גם המוות – יבוא זמנו ליבטל מן העולם:
"ובלע המות לנצח ומחה ה' א-לוהים דמעה מעל כל פנים" (ידיעה כ"ה, ח).
וגם הרשע סופו כליון ואבדון: "וכל הרשעה כולה בעשן תכלה".
ולעומתם – האור עולה עד אור אין סוף, והחיים – לאחר הסרת מארת המוות – ברכתם עד עולם: "כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם " (תהילים קל"ג, ג) וכן הטוב והחסד אין לו שיעור ואין לו גבול "כי גדול מעל שמים חסדך" (תהילים ק"ח, ה).
"...ובית יוסף להבה"
דברים עמוקים עד תהום – ברוח זו – כותב בעל 'השפת אמת' אשר הקדיש רבות מדרשותיו לפרשת מקץ לפסוק זה 'קץ שם לחשך' – ובשנות תרל"ד ותרל"ה הוא כותב: "כי אין קיום לסטרא אחרא רק בהסתלקות הארת הקדושה כמו החושך שהוא העדר אור... ובא המדרש לומר שאין לרע קיום בעולם, כי השי"ת נותן רק טוב שלפי קבלת המקבלים (ולפי מיעוט כוחם) נמשך צל רע על ידם כמו הצל שבא ממעשה אדם ותנועותיו ולכן נקרא צלמות, ומי שדבוק רק בנקודת האמת עליו נאמר: "גם כי אלך בגיא צלמות לא ארא רע כי אתה עמדי' (תהילים כ"ג, ד).
והוא מוסיף ומבאר – כי אמנם נקודה של אור ואש יש בכל איש מישראל ובכל מקום אבל הארציות מסתירה ומכבה אותה עד שנותרות רק גחלים עוממות. ויוסף הצדיק שגבר על יצרו ושבר את קליפת הארציות וההסתר דווקא בו נאמר "קץ שם לחשך" ולפיכך לעתיד לבוא 'והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש, ודלקו בהם ואכלום ולא יהיה שריד לבית עשו" (עובדיה א', יח).
כי מכוח שלהבת יוסף יושם קץ לחושך ויכלה הרע מן העולם.
בימי חנוכה שרים אנו בבית האחרון של 'מעוז צור':
"כי ארכה לנו הישועה ואין קץ לימי הרעה...".
...אבל אנו היודעים נאמנה, כי יש קץ לימי הרעה, לא נחדל לצפות לגאולה, מכוח שלהבת יוסף אשר עליה נאמר: "ובית יוסף להבה".
...ו"מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך".
הרב חנן פורת
