וַיֹּ֨אמֶר יְהוּדָ֜ה אֶל־יִשְׂרָאֵ֣ל אָבִ֗יו שִׁלְחָ֥ה הַנַּ֛עַר אִתִּ֖י וְנָק֣וּמָה וְנֵלֵ֑כָה וְנִֽחְיֶה֙ וְלֹ֣א נָמ֔וּת גַּם־אֲנַ֥חְנוּ גַם־אַתָּ֖ה גַּם־טַפֵּֽנוּ׃
פירש רש"י, דיהודה אמר ליעקב, בנימין ספק יתפש ספק לא יתפש, אבל אנו אם לא נלך ודאי כולנו מתים ברעב, מוטב שתניח את הספק ותתפוש את הודאי.
א. לא ימסרו
הנה קיימא לן בירושלמי (תרומות פ"ח) דאם באו ואמרו לבני העיר או שימסרו אדם אחד או שיהרגו את כל בני העיר, ימותו כולם ולא ימסרו נפש אחת מישראל. וטעמא, דלמסור קא עביד בקום ועשה, משא"כ אם יהרגו בני העיר הוה בשב ואל תעשה.
מעתה תיקשי היאך מסרו את בנימין מחמת שבלאו הכי כולם ימותו, הרי אין למסור בקום ועשה.
ב. ספק ימות
אלא יש לדון דשאני הכא דהוה רק ספק אם בנימין ימות. והנה לכאורה יש לפשוט מהכא באומר הנכרי שימסרו לו נפש, ואז רק ספק אם יהרג, ואם לא ימסור, ודאי יהרוג את כולם, שימסרו לו. ודן בזה בתשובות רבינו שלמה איגר (הנדפס מחדש, ע' ח"א כתבים סי' י"א).
ג. מעשה הצלה
אך יש לומר דהכא קיל, למה שכתב בחזון איש (יו"ד סי' ס"ט סק"א ד"ה ויש) דדינא דימות כולם רק כשההצלה על ידי ההריגה, אבל במידי דלא מחמת ההצלה, כגון מכונית שעומד להרוג אנשים רבים, ויכול להטות המכונית הצידה ושם יהרוג רק אדם אחד, יש לומר דשרי, דאין ההצלה על ידי ההריגה, דאם לא היה בצד איש היה שפיר טפי.
וכמו כן ברואה חץ העומד להרוג כמה אנשים, שרי ליה להטותו הצידה אע"ג דבזה ייהרג אדם בחץ, דהרי ההצלה היא על ידי הטיית החץ אלא דממילא נהרג. והכי נמי בבנימין, עצם הליכת בנימין היה הצלה, אלא ממילא היה חשש שמא ימות בדרך.
ד. חיי שעה
אבל באמת דברי רש"י מתפרשים כפשוטם, דהא מבואר בפוסקים דספק חיי עולם עדיפא על ודאי חיי שעה, [וילפינן לה מד' מצורעים מלכים (ז' ג'-ד') שהלכו למחנה אשור אע"פ דהיה ספק סכנה, עיין בסוגיא בעבודה זרה כ"ז ב', ובחזון איש סי' ס"ט סק"ב ד"ה ב"מ], ואם כן ודאי דשרי למעבד פעולה בידים באדם שיש לו חיי שעה דלמא תגרום ספק חיי עולם, והכי נמי הכא הרי ידעינן שאם בנימין ישאר, ימות עם כולם מחמת הרעב, נמצא דחייהם חיי שעה, ואם כן שרי למוסרו באופן שיתכן שינצל ויחיה חיי עולם.
הגר"א גנחובסקי זצוק"ל
