הדליק נרות של הבן
הנה עובדא הוה שהאב הכין נרות חנוכה לעצמו, וגם הכין נרות
לבנו, ובטעות הלדיק נרות של הבן. וכשראה האב שזה הנרות של
הבן כיבה כל הנרות.
ויש לדון האם האב יצא ידי חובתו:
א. שמן גזול
הנה במשנה ברורה (סי' תרע"ג ס"ק ב') מביא דדן בשואל ומשיב (ח"א
מהדורא תליתאה סי' שמ"ט) בשמן גזול אם יצא ידי חובת נרות חנוכה.
ולהצד דלא יצא, אם כן הכי נמי נימא בעובדא דידן דהוה כמדליק
בשמן גזול, דהרי הנרות שייכים לבנו.
ב. האם הנרות של הבן
אך יש לומר דהכא קילא דאכתי הוה דידיה, דהרי הבן לא קנה
הנרות מאביו, ואם כן אין כאן גזל.
אך הרי נחלקו הפוסקים (ע' מחנה אפרים הל' צדקה סי' ב') באומר
שיתן מעות לצדקה, האם זכה העני באמירתו. והרי אם הבן לית ליה
ממון לעצמו, אם כן כשהאב נותן נרות לבנו מקיים בזה מצות צדקה,
ואם כן להני פוסקים זכה העני באמירתו, נמצא דכבר זכה הבן
בהנרות ואם כן יש כאן גזל. אך מכלל ספק לא נפקא.
תו יש לדון דקנה הבן, דהרי אם החנוכיה של הבן, אם כן כשמזג
לה הוה דידיה, מדין חצר שקונה לו אף שלא מדעתו, והוה ליה כדעת
אחרת מקנה, ואם כן יש כאן גזל.
ג. עבירה בשוגג
אך הרי עכ"פ הוה רק גזל בשוגג, ולכאורה תליא בפלוגתת
הראשונים, דמדברי תוספות (סוכה ל' א' ד"ה משום) מבואר דבעבירה
בשוגג חשיב מצוה הבאה בעבירה, [מדהקשו למה לי קרא לסוכה גזולה
תיפוק ליה דהוי מצוה הבאה בעבירה, ולא תירצו דנפקא מינה לענין שוגג], אך
במרדכי בסוכה (רמז תשמ"ז) וברבינו תם (ספר הישר בשו"ת סי' ק"ב) כתבו
דלא חשיב מצוה הבאה בעבירה.
ולענין הלכה הוי ספיקא דדינא, כמבואר בתשובות מהר"ם שיק
(או"ח ח"א רצ"ה) ומחזה אברהם (להג"ר אברהם שטיינברג אבד"ק בראדי,
ח"א סי' מ"ט).
ד. כבתה אין זקוק לה
מעתה יש לדון, בהא דבעובדא הנ"ל כשראה האב שזה הנרות של
הבן, כיבה כל הנרות. ואם כן נימא דודאי לא יצא ידי חובתו.
אך יש לומר דיצא ידי חובתו, דהרי כבתה אין זקוק לה. ואע"ג
דבמזיד אמרינן דכבתה זקוק לה וחייב לחזור ולהדליק בלא ברכה
(שער הציון סי' תרע"ג ס"ק ל"ב), מכל מקום יש לומר דנידון דידן הוה
שוגג, דהרי סבר שהנרות האלו אינם עולים לו.
ה. מסקנת הדברים
הנה יש לעיין בכל זה, ובפשוטו בדין זה לאחר שכיבה הנרות חייב
להדליק שנית בלא ברכה.
דהנה הטעם דחייב לחזור ולהדליק, דדילמא לא יצא בהדלקה
הראשונה מפאת מצוה הבאה בעבירה אע"פ שעבר על העבירה בשוגג,
והטעם דמדליק בלא ברכה, דילמא יצא בהדלקה הראשונה כיון
דהוה שוגג. וכן מחמת דהוה רק מצוה דרבנן. וכשיטת הרמב"ם פ"ח הל'
שופר ה"ט דבמצוה דרבנן לא פסלינן משום מצוה הבאה בעבירה.
שמן גזול
הנה במשנה ברורה (סי' תרע"ג סק"ב) מביא בשם השואל ומשיב
(ח"א מהדורא תליתאה סי' שמ"ט) להסתפק בשמן גזול האם יצא ידי
חובת נרות חנוכה. ויש לדון בהאי נידון בכמה אנפי:
א. האם קנה בשנוי
הנה יש לדון דלא יצא מכיון דהוה מצוה הבאה בעבירה.
אמנם דן בשואל ומשיב (שם) דלא הוה מצוה הבאה בעבירה מכיון
דקנה השמן בשינוי מעשה, דהרי מכיון שהדליק לשם נר חנוכה נאסר
השמן בהנאה והוה שינוי מעשה.
ובזה נחלק בארץ צבי (מהג"ר צבי הירש תאומים, סי' נ"ב) דלענין גזילה
לא חשיב שינוי בהא שנאסר בהנאה, אלא רק כשמשתנה הדבר
בעצמותו, וכדחזינן (בבא קמא צ"ו ב') בגזל חמץ ועבר עליו הפסח,
דאומר הרי שלך לפניך, ולא אמרינן דחשיב שינוי מצד הא דנאסר
בהנאה משום חמץ שעבר עליו הפסח.
ב. שינוי על ידי האש
אך יש לדון דאכתי לא חשיב מצוה הבאה בעבירה, מפאת דהאש
עושה שינוי בהשמן, והרי מקיים המצוה דהדלקת נר חנוכה בהאש.
אך חזינן דהפוסקים לא אתו עלה מפאת כן. ויש לבאר דטעמא
מכיון דהשינוי בא עם המצוה, וכמו בהקדיש לאחר יאוש דמיפסל
משום מצוה הבאה בעבירה.
ג. פתילה
אמנם אף אם תמצי לומר דחשיב שינוי מחמת האש, מכל מקום
אם גזל פתילה, בזה לא חשיב שינוי, דהרי האש לא עושה שינוי
בפתילה, ואם כן יחשב מצוה הבאה בעבירה.
וכי תימא דגזילה בהפתילה אינו עושה שיהא מצוה הבאה בעבירה,
דאינו אלא הכשר המצוה, והוה כמו בגנב הכלי שמכניס בו השמן,
דיש לדון דלא חשיב בזה מצוה הבאה בעבירה, דאינו חלק מהמצוה
אלא רק מחזיק השמן שלא ישפך. [אכן אינו מוכרח].
אך הרי לא דמי פתילה לכלי, אלא הפתילה הוא מעיקר מצוה, דהא
בעינן שישתתף בפריטי בפתילה, כמו שכתב הרשב"א (מובא בהגהות
ברוך טעם סי' תרע"ז), וכן הפתילה נאסרת בהנאה משום הוקצה
למצוותו, משא"כ בהכלי, חזינן דהפתילה הוה חלק מהמצוה.
אך יש לחלק, דאין לדמות העניינים של הוקצה למצוותו
וההשתתפות בפריטי לדין מצוה הבאה בעבירה ולומר דכל הני בחדא
מחתא מחתינן. וגם הא דבעי להשתתף גם בפתילות, צריך עיון אם
מוסכם.
ד. יטול שנית בלא ברכה
הנה קיימא לן דבלולב הגזול בחול המועד, יטול שנית אך בלא
ברכה, לחשוש לדעת הרמב"ם (פ"ח הל' שופר ה"ט) דבמצוה דרבנן לא
מיפסל משום מצוה הבאה בעבירה, [וכן במרור בזמן הזה]. והלכך הכי
נמי במצוה דרבנן דהדלקת נר חנוכה, אם מיפסל מפאת מצוה הבאה
בעבירה, ידליק שנית אבל בלא ברכה.
ה. בעינן שמן שלו
אך יש לעיין דלכאורה איכא סיבה אחרת דלא יצא בשמן גזול,
דהרי אין השמן שלו.
דהנה כתב בר"ן בפסחים (ד' א' בדפי הרי"ף ד"ה ומיהו, וברמב"ן שם)
דאע"ג דבמצוות שאפשר על ידי שליח מברך על, בהדלקת נר חנוכה
[והוא הדין בנר שבת] מברך בל', דהרי לא סגי בשליחות וצריך שיהא
השמן שלו, וכדחזינן דצריך להשתתף בפריטי. חזינן דבעינן שהשמן
יהא שלו.
אך יש לומר דאיכא בזה חילוק, דדברי הר"ן הם רק באינו מדליק
בעצמו דבזה לא מהני באין השמן שלו, אבל במדליק בעצמו יועיל אף
בשמן של חבירו.
הנה ראיה לחילוק הנ"ל, דהרי במהדרין דמדליקין אף הבנים,
והרי השמן הוה של האב ולא הגביהו. וכמו כן לענין נרות שבת, הרי
אשה מדלקת נרות של שבת אף כשבעלה אינו בבית וגם אינה
מוציאה אותו, ולא שמענו שהאשה צריכה להגביה הנרות.
והעירוני דלפי זה באכסנאי, גם אם לא ישתתף בפריטי, יכול
להדליק בעצמו בשמן של בעל הבית ויוציא גם את בעל הבית, דמכיון
דהאכסנאי מדליק בעצמו, לא צריך שיהא השמן שלו.
ובזה ניחא הא דתיקשי לבית שמאי דאית לה שביתת כלים, ואם
כן הפתילה דהוה כלים, צריך לומר שהפקירה, כמו בקדרות
שמפקירין לבית שמאי, ואם כן היאך ייצאו ידי מצוות נרות חנוכה,
ולהאמור אתי שפיר דמדליק בעצמו. ולפי זה בשבת חנוכה לא יועיל
לבית שמאי להשתתף בפרוטה אלא צריך להדליק בעצמו.
[הגרא"ג זצ"ל]
