חנוכה
מאמר פ"ט – הנס של פך השמן ותורה שבעל פה
א) חילוק בין נס שניתן להכתב בתנ"ך ובין נס שלא ניתן להכתב בתנ"ך
איתא במס' יומא (כ"ט א'), "אמר רב אסי, למה נמשלה אסתר לשחר, לומר לך מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים, והא איכא חנוכה, ניתנה לכתוב קא אמרינן".
ומדברי הגמ' משמע שנס חנוכה ונס פורים שייכים לשני סוגים של נסים, שנס פורים שייך לסוג של נסים שניתנים להכתב בתנ"ך, ונס חנוכה שייך לסוג של נסים שאינם ניתנים להכתב בתנ"ך. וצריך ביאור, מה החילוק בין נס שנכתב בתנ"ך לנס שלא נכתב בתנ"ך?
ב) התכלית של הנס
ונראה לבאר החילוק בהקדם ביאור הנס של פך השמן, שהנה זה פשוט שאין הקב"ה עושה נסים בחנם, ורצונו להנהיג את העולם בדרך הטבע, אלא שלפעמים יש צורך לעשות נס וכגון להשריש אמונה בכלל ישראל כמו הנסים של יציאת מצרים וקריעת ים סוף, ולכן היה נראה לומר שגם הנס של פך השמן היה כדי להשריש אמונה בכלל ישראל, אלא שאנו צריכים להתבונן איך התחזקה האמונה של בני ישראל ע"י הנס של פך השמן?
ונראה לומר שבזמן של נס חנוכה נחלשה האמונה בתורה שבעל פה, שהרי באותו זמן הופיעו הצדוקים שלא האמינו בתורה שבעל פה, וממילא נתן הקב"ה לנו את הנס של השמן כדי שאמונתנו בתורה שבעל פה תתחזק.
אלא שעדיין יש לעיין, מה השייכות בין נס השמן ותורה שבעל פה, ואיך התחזקה האמונה בתורה שבעל פה ע"י הנס של פך השמן?
והנראה לומר בזה, שהרי איתא במס' שבת (דף כ"א ב'), "שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל", ומבואר מזה שהוצרכו לשנס כיון שהשמן נטמא ע"י היוונים. ותמה על זה הפני יהושע, "ולכאורה יש לתמוה כל טורח הנס זה למה, דהא קי"ל טומאה הותרה בציבור (עי' יומא נ' א') והיו יכולין להדליק בשמן טמא".
ואולם יעוין בפרי חדש (באו"ח סי' תר"ע) שתירץ את קושיית הפני יהושע ע"פ מה שהקשה איך שייך שהיוונים טימאו את השמנים, והלא לא מצינו שום טומאה לנכרי מחיים. ותירץ שכיון שחז"ל גזרו על הגוים שיהיו כזבים לכל דבריהם (כדאיתא בנדה דף ל"ד א'), א"כ יש לומר שהשמן נטמא בטומאת זיבה. ולפ"ז יישב הפר"ח את קושיית הפני יהושע, שהרי רק טומאת מת הותרה בציבור, ולא טומאת זיבה (כדאיתא בפסחים דף ס"ז א').
לפי זה יוצא שמן התורה השמן היה טהור לגמרי, וכל טומאתו היתה רק מדרבנן שגזרו על הגוים שמטמאים כזבים, וא"כ הנס של פך השמן הוצרך רק בשביל הדין דרבנן.
וממילא מיושבת בזה איך התחזקה האמונה בתורה שבעל פה ע"י הנס של פך השמן, שהרי הכח של החכמים לתקן תקנות דרבנן הוא רק מכח התורה שבעל פה, וכיון שהנס בא בשביל דין דרבנן ממילא האמונה בתורה שבעל פה התחזקה ע"י הנס.
ובזה מבוארים דברי הגמ' ביומא שמבואר ממנה שיש שני סוגים של נס, אחד שניתן להכתב ואחד שלא ניתן להכתב, שיש לומר שכוונת הגמ' היא שיש חילוק בין נס שבא לחזק את האמונה בתורה שבעל פה שנס כזה לא ניתן להכתב בתורה שבכתב, ובין נס שבא לחזק את האמונה בתורה שבכתב שנס כזה בודאי ניתן להכתב בתורה שבכתב.
והנה מאחר שימי חנוכה הם ימים של התחזקות באמונה בתורה שבעל פה, ממילא יש לנו להתחזק ביותר בלימוד תורה שבעל פה בימים אלו.
ג) עיקר לימוד התורה הוא על מנת ללמד
והנה התחזקות בלימוד התורה אינה רק שילמוד לעצמו שהרי אינו מקיים את מצות תלמוד תורה בשלימות אא"כ היא על מנת ללמד לאחרים, ורק לימוד התורה על מנת ללמד מגין עלינו והוא יסוד קיום העולם. דבר זה יש ללמוד מדברי הספורנו, שהנה הקב"ה אמר ליצחק אבינו, "והרביתי את זרעך ככוכבי השמים ונתתי לזרעך את כל הארצות האל והתברכו בזרעך כל גויי הארץ, עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורתי" (תולדות כ"ו, ד'-ה'), ומבואר מזה שהבטחת הקב"ה ליצחק לא היתה בזכותו של יצחק עצמו, אלא בשביל אברהם אבינו.
וכתב על זה הספורנו, "הנה ליצחק תלה בזכות אחרים עתה וכו', ולא כן אמר ליעקב, כל שכן לאברהם, וזה היה קודם שהתעורר יצחק לקרוא בשם ה', אבל אחר שקרא בשם ה' נאמר (תולדות כ"ו, כ"ח-כ"ט), 'ואבימלך הלך אליו מגרר' ואמרו 'ראה ראינו כי היה ה' עמך וכו' אתה עתה ברוך ה'', ולא מצאוהו עוד תלאות מקנאים ודברי ריבות כאשר בראשונה, אמנם ליעקב לא תלה בזכות אחרים כלל, כי הוא אמנם מנעוריו יושב אהלים ללמוד וללמד דעת את העם בפרט באהלי שם ועבר ששם עלה כל מבקש ה' בלי ספק".
ולמדנו מדברי הספורנו שהרבצת התורה היא זכות גדולה כל כך, וזוכה בזה לברכות בשביל עצמו, אבל אם לומד תורה רק לעצמו אינו ראוי לברכות בזכות עצמו, ולכן יצחק אבינו לא זכה לברכות בזכות עצמו עד שהתחיל לקרוא בשם ה' ולפרסם ידיעת ה'.
ד) מה גרם לרב לרדת לבבל
ונראה לבאר בזה את דברי הגמ' במכות (כ"ד א'), "אמר רב, מסתפינא מהאי קרא 'ואבדתם בגוים' (בחוקותי כ"ו, ל"ח), מתקיף לה רב פפא דלמא כאבידה המתבקשת וכו', אלא מסיפא דקרא 'ואכלה אתכם ארץ אויביכם'". ומבואר שרב היה ירא שהיהודים בגלות יהיו אבודים בין הגוים. וצ"ב מה יש לנו ללמוד מגמ' זו?
אולם יעוין בגיטין (ו' א'), "אמר ר' אבא אמר רב הונא, עשינו עצמינו בבבל כארץ ישראל לגיטין מכי אתא רב לבבל". ופירש רש"י, "מכי אתא רב לבבל וקבע ישיבה בסורא". ומבואר מזה שרב היה עוסק בהרבצת התורה בבבל עד שהיהודים בבבל גדלו בתורה ונעשו שוים ליהודים שהיו בארץ ישראל. ויש להתבונן, מה גרם לרב לעזוב ארץ ישראל ולעסוק בהרבצת התורה בבבל? ויש לפרש שכיון שהיה ירא שמא יתקיים הפסוק של "ואכלה אתכם ארץ אויביכם", לכן עסק בהרבצת התורה בבבל כדי שתהיה להם זכות קיום בחו"ל ע"י לימוד התורה.
והנה אם רב היה נשאר בארץ ישראל ולא היה עוסק בהרבצת התורה, בודאי היה עולה הרבה במעלות התורה, אבל רב הבין שהעיקר אינו ללמוד בשביל עצמו, אלא ללמד לאחרים, לכן השקיע את עצמו בהרבצת התורה בין יהודי בבל.
ה) לא יפסיד ע"י הרבצת התורה
והנה מדברי החתם סופר יש ללמוד חידוש נוסף, שהקב"ה נותן לו במתנה מה שהפסיד במה שנתן מזמנו לאחרים, שהנה כתוב, "וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה וגו', כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו" (וירא י"ח, י"ז-י"ט), ומשמע שהקב"ה אמר שהוא יגלה לאברהם אבינו את אשר הוא עתיד לעשות לאנשי סדום כיון שאברהם אבינו מצוה את בניו ואת ביתו אחריו ללכת בדרך ה'. וקשה טובא, מה הקשר בין זה לזה?
וכתב על זה החתם סופר, "יש לפרש אי היה אברהם מגיע במדרגת נבואתו להודיעו אשר יעשה במשפט אומה או עיר פלוני לא היה נמנע ממנו הידיעה כמו שנאמר לישעיה וירמיה ויחזקאל על כמה אומות מה שאינו נוגע לישראל כלל וכו', אבל לא הגיע מדרגת נבואת אברהם לידי כך, אמנם לא מפני שלא היה ראוי אלא שלא היה פנאי לייחד מחשבתו ולהתבונן בענינים גבוהים כאלו מפני שהיה מתעסק עם בניו ואת ביתו אחריו ללמדם דרך ה', ואותם לא הגיעו בתחילת לימודם אלא במדריגה פחותה לעבוד על מנת לקבל פרס למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו, וכיון שהשפיל דעתו ושכלו לכבוד השי"ת ללמדם דרך ה' והפסיד לעצמו מדרגת נבואתו לכן אמר הקב"ה המכסה אני, כי בשביל זה יפסיד, הלא ידעתי שכל עצמו שלא הגיע הוא לזה רק למען אשר יצוה את ביתו ואת בניו אחריו".
ולמדנו מדברי החתם סופר שמה שהאדם מונע מעצמו מדריגות גבוהות כדי שיעסוק בהרבצת התורה הוא סיבה שהקב"ה יזכה לו במתנה באותן מדריגות עצמן ולא יפסיד האדם ברוחניות במה שהוא מוסר את נפשו בשביל התורה.
ובאמת מסופר על החתם סופר שפעם אחת נשאל אם יש להבטל מלימודו כדי שילמד לתינוקות של בית רבן בעירו, והשיב החתם סופר ששעה אחת עם תלמידים הוא כנגד הרבה שעות ביחיד ויזכה לתורה יותר ע"י לימוד עם התלמידים.
ואומרים בשם הגר"ח זצ"ל שמה שיש מ"ח קניינים לתורה היינו משום שלא שייך לקנות תורה ע"י הלימוד בלבד, שהתורה נקנית רק במצבים מסויימים ובהכנה גדולה, וממילא אם יעסוק בלימוד התורה ע"מ ללמד יותר נקל לו לקנות את התורה כיון שמדרגת לימוד התורה לתלמידים היא גדולה כל כך.
אבל יש להעיר, שהתורה אמרה "ושננתם לבניך" (ואתחנן ו', ז'), וחז"ל דרשו (ספרי פ' ואתחנן פיסקא ט'), "בניך אלו תלמידיך, וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים". וצריך ביאור, שאם הכוונה היא לתלמידים, למה לא אמרה התורה בפירוש "ושננתם לתלמידיך"? אלא שמבואר מזה שהקיום של לימוד עם תלמידים הוא רק אם הוא מחשיב את התלמידים כאילו הם בניו, שהוא מתעניין במצבם בין ברוחניות ובין בגשמיות, ומקיים את הקשר אתם אפילו לאחר שעזבו את כותלי בית המדרש.
ועוד יש להעיר, דאיתא במס' בבא בתרא (קט"ז א'), "דרש רבי פנחס בר חמא כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים", וכתב על זה בנימוקי יוסף (שם דף נ"ג א' מדפי הרי"ף ד"ה גרסי' בגמ'), "דמנהג זה בצרפת כל מי שיש לו חולה מבקש פני הרב התופס ישיבה שיברך אותו", ולמדנו מזה שאם מבקשים ברכה אין הולכים אצל צדיק העיר אלא דוקא למי שעוסק בלימוד תורה לתלמידים.
ו) העונש למי שאינו רוצה להשפיע על אחרים
והנה כתוב, "ויקם בלילה הוא ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו וגו'" (וישלח ל"ב, כ"ג). ופירש רש"י, "ואת אחד עשר ילדיו, ודינה היכן היתה, נתנה בתיבה ונעל בפניה שלא יתן בה עשו עיניו, ולכך נענש יעקב שמנעה מאחיו שמא תחזירנו למוטב, ונפלה ביד שכם". ובבראשית רבה (וישלח פרשה ע"ו אות ט') מובא מדרש זה ביתר ביאור, "ודינה היכן היא, נתנה בתיבה ונעל בפניה, אמר הרשע הזה עינו רמה היא שלא יתלה עיניו ויראה אותה ויקח אותה ממני, ר"ה בשם ר' אבא הכהן ברדלא אמר, אמר לו הקדוש ברוך הוא 'למס מרעהו חסד' (איוב ו', י"ד), מנעת מרעך חסד, מנעת חסדך מן אחוך וכו'".
ומבואר מהמדרש שיעקב אבינו היה מחוייב לעשות חסד של רוחניות עם עשו במה שיתן לו דינה בתו לאשה, כיון שאפשר שדינה תשפיע עליו לחזור למוטב.
ולכאורה הדברים תמוהים, איך שייך לתבוע מיעקב אבינו לעשות חסד עם עשו אחיו ע"י שישיא את בתו לו לאשה, והלא האפשרות שהיא תחזירנו למוטב היתה קטנה מאד, שהרי עשו היה שונא את יעקב ורצה להורגו, ועשו היה בא בארבע מאות איש ויעקב היה בסכנה גדולה והיה ירא שמא יהרוג עשו את כל משפחתו, ואם עשו לא יחזור למוטב אז דינה תהיה מוכרחת לדור כל ימיה עם רשע גדול.
אנו רואים שעם כל זה נענש יעקב אבינו במה שלא השתדל להשפיע לטובה על עשו ולעשות חסד עמו ברוחניות.
[ויש להעיר שלמדנו מכאן דבר נוסף, דהיינו עד היכן מגיע הכח של אשתו של אדם, שאע"פ שעשו הרשע נתגדל בצלם של אברהם ויצחק אבינו ורבקה אמנו ובכל זאת לא הושפע מהם, אעפ"כ אם אשתו תהיה צדקת אז יש מקום לקוות שהיא תחזירנו למוטב.]
ז) נס נוסף – שלא הקשו קושיות
זכורני, בזמן התייסדות ישיבתנו הק' "נר ישראל", היה כאן בבלטימור בעל הבית אחד, אדם חשוב ונכבד שהיה ג"כ תלמיד חכם וירא שמים, ששאל אותי, איך שייך שיצליח הישיבה?! והרי הישיבה זקוקה לאלפי אלפים דולרים לשנה, ואיך יהיה אפשר לקבץ סכום גדול כזה? השבתי לו, שידוע הוא שהבית יוסף (בסי' תר"ע) הקשה למה קבעו חנוכה שמונה ימים, והלא השמן שבפך היה בו כדי להדליק יום אחד, ונמצא שהנס היה רק בשביל שבעה ימים? וגדול אחד תירץ על פי מה שהקשו התוס' בשבת (כ"א ב' ד"ה שהיה מונח) מה מועיל מה שמצאו פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, והלא חז"ל גזרו על הנכרים שיהיו כזבים, וא"כ אפשר שנכרי אחד הסיט את הפך ונטמא השמן בטומאת היסט. וגדול אחד תירץ שזה בעצמו הוא הנס של היום הראשון, שלא הקשו שום קושיות, שאם היו מקשים את קושיית התוס' לא היו יכולים להדליק אפילו יום אחד! וכן הוא בהתייסדות הישיבה, שההצלחה שייכת רק משום שאין אנו מקשים שום קושיות, שמיד שנשאל איך שייך שנצליח לא יהיה שייך לייסד את הישיבה.
ולמדנו מכאן יסוד גדול, שלפעמים האדם צריך רק לעשות מה שצריך והקב"ה יסייע לו, שאם ישאל לעצמו איך שייך שיצליח, אז לא יהיה שייך לו לעשות כלום!
הגר"י רודרמן זצ"ל
