מאמר צ' – שלימות המעשים
א) החשמונאים עברו על "לא יסור שבט מיהודה"
כתב הרמב"ן (בפרשת ויחי מ"ט, י' עה"פ "לא יסור שבט מיהודה") "וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב, והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז"ל (בבא בתרא ג' ב') כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא, שנכרתו כלם בעון הזה. ואף על פי שהיה בזרע שמעון עונש מן הצדוקים, אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי, והיה עונשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם והם הכריתום".
ולמדנו מדברי הרמב"ן שהאסון הגדול שאירע להחשמונאים, שכולם נהרגו ועבדיהם משלו בהם, היה בשביל שהמלך צריך להיות משבט יהודה, וכמו שכתוב "לא יסור שבט מיהודה", והם מלכו אע"פ שהיו כהנים ולא היו משבט יהודה.
ב) למה נענשו החשמונאים כל כך
ודבר זה תמוה הוא, והלא החשמונאים היו חסידי עליון, והם הצילו את התורה והמצוות מהשפעת היוונים, וא"כ אע"פ שעברו על "לא יסור שבט מיהודה", למה נענשו בעונש גדול כל כך שכולם נהרגו, ולא ניצולו בזכות המצוה הגדולה שעשו?
ואין לומר שמה שעשו החשמונאים לא היה חשוב כל כך, שהרי איתא במשנה בבבא קמא (ס"ב ב'), "גמל שהיה טעון פשתן ועבר ברשות הרבים ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקו בנרו של חנוני והדליק את הבירה בעל גמל חייב, הניח חנוני נרו מבחוץ החנוני חייב, רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור". וביארה הגמ' דכיון דבמצוה קא עסיק כולי האי לא אטרחוה רבנן להגביה את הנר חנוכה למעלה מהגמל. הרי מבואר שהענין של פרסומי ניסא ע"י נר חנוכה הוא גדול כל כך עד שאינו חייב לשלם בשביל ההיזק.
ואין לומר שענין ממון חבירו אינו חמור כל כך [וממילא אין ראיה ממה שבנר חנוכה פטור], שהרי הגמ' בבבא קמא (ס' ב') הסתפקה אם אפשר להציל את עצמו בממון חבירו, והתוס' שם (בד"ה מהו) ביארו דמיירי באופן שהציל את חייו במקום פיקוח נפש בממון חבירו, ואיבעיא לגמ' אם חייב לשלם או לא, הרי שיש צד לומר שחייב לשלם בשביל ממון חבירו אפילו במקום פיקוח נפש [ועיין שם בהגהות מהר"ץ חיות], ואעפ"כ בנר חנוכה פטור על ההיזק. הרי שענין נר חנוכה הוא נשגב מאד, וכל זה בא ע"י החשמונאים, ומ"מ כולם נהרגו בשביל שעברו על "לא יסור שבט מיהודה", והזכות של חנוכה לא הגינה עליהם, והוא פלא.
ואין לומר שהעבירה היתה גדולה כל כך כיון שעברו בשאט נפש על מצות התורה, שהרי נראה שהם חשבו שיש להם לקבל על עצמם את המלכות כיון שהיו חסידי עליון ולא היו שם אחרים שהיו ראויים למלכות, וא"כ כוונתם היתה לשם שמים.
ג) חסרון בפרט אחד מקלקל את המצוה כולה
ונראה ליישב קושיא זו בהקדם ביאור החטא של נדב ואביהוא, שהרי כתיב "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'" (שמיני י', א'-ב'). ופירש רש"י, "רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן" (ומקורו ממס' עירובין דף ס"ג א'). וקשה, שמשמע שההקטרה היתה כהלכה אלא שלא שאלו מתחילה למשה רבינו, וא"כ איך קראה התורה לזה "אש זרה", והלא אין שום חסרון באש עצמה, אלא שבני אהרן חטאו במה שהורו הלכה בפני רבם.
ותירץ המהר"ל בגור אריה (שם), "אע"ג דקרא כתיב אש זרה אשר לא צוה אותם, מפני שאותו אש שהקריבו הורו הלכה בפני משה רבם נקרא 'אש זרה', דכיון דהורו הלכה בפני משה רבם היה אותו אש זר לפני ה' ואינו אש של קטורת".
ולמדנו מהמהר"ל דבר נורא, שמאחר שהחסירו פרט אחד במצוה שוב לא נחשבת אש של קטורת אלא נחשבת אש זרה. והביאור בזה הוא שכל פרט של המצוה יש לו חשיבות, ואם פרט אחד חסר זהו קלקול בכל המצוה.
ולפ"ז מובנים מאד דברי הרמב"ן שכתב שנהרגו החשמונאים על שעברו על "לא יסור שבט מיהודה", שאע"פ שמצוה גדולה עשו במה שהנהיגו את המלחמה נגד היוונים וגרמו בזה לקידוש שם שמים והתחזקות בתורה ומצוות, מכל מקום כיון שלא עשו מצוה זו בשלימות, שהרי לקחו עי"ז את המלוכה לעצמם אע"פ שלא היו משבט יהודה, ממילא קלקלו בזה את המצוה, ושוב לא הגינה עליהם זכות המצוה.
צ״א
מאמר צ"א – פנימיות וחיצוניות (ב)
א) על איזה נס תקנו חנוכה
איתא במס' שבת (כ"א ב'), "מאי חנוכה, דתנו רבנן בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון, שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה". ופירש רש"י, "מאי חנוכה, על איזה נס קבעוה".
ומבואר מהגמ' ורש"י שהיו"ט של חנוכה נקבעה מחמת הנס של השמן. וקשה טובא, למה לא אמרה הגמ' שהנס היה במה שנצחו את היוונים, ורבים נפלו ביד מעטים, שבודאי היה נס גדול? ותירץ המהר"ץ חיות שלא שייך לקבוע יו"ט אלא על נס היוצא חוץ מדרך הטבע, ולכן אע"פ שהנס העיקרי היה הנצחון על היוונים, מכל מקום קביעות היו"ט של חנוכה היתה ע"י הנס של השמן.
ונראה להוסיף בזה, דהנה איתא במגילה (י"ד א'), "ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה", ומבואר מדברי הגמ' שהוספת יו"ט שייכת רק ע"י נביא, ולכן פורים ניתוסף ע"י הנביאים שהיו קיימים באותו זמן.
אלא שלפ"ז יש לתמוה איך שייך להוסיף את היו"ט של חנוכה, והלא בזמן חנוכה כבר נתבטלה הנבואה. ונראה שמטעם זה אמרה הגמ' שהיו"ט של חנוכה נקבע ע"י הנס של השמן, שכיון שראו בזה נס שהיה למעלה מדרך הטבע, הרי זה כמו נבואה מאת הקב"ה, ובזה ניתנה להם הרשות להוסיף את היו"ט של חנוכה.
ב) שני חלקים בנס חנוכה, וביאור פלוגתת ב"ש וב"ה
ולפ"ז יוצא שיש ב' חלקים לחנוכה, הנס של המלחמה, והנס של השמן. הנס של המלחמה הוא "החלק הגשמי" של היו"ט, שהכל ראו איך שהיהודים נצחו את היוונים אבל הכל היה בדרך הטבע, אבל הנס של השמן הוא "החלק הרוחני" של היו"ט, שנס זה אירע בהיכל בבית המקדש ולא נעשה לעין כל, אלא שנס זה היה למעלה מדרך הטבע והיה כעין התגלות של נבואה.
ונראה לבאר בזה פלוגתת בית שמאי ובית הלל, דאיתא במס' שבת (כ"א ב'), "בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך". ונראה לפרש שב"ש וב"ה נחלקו מה הוא עיקר הנצחון של חנוכה, שבית שמאי סוברים שעיקר הנצחון היה החלק הגשמי, שהיהודים נצחו את היוונים במלחמה, והנה נצחון זה היה רק לזמן קצוב, שהרי לבסוף מאתים שנה נחרב בית המקדש ונפלו היהודים ביד הגויים, ונמצא שנס זה פוחת והולך, וממילא אמרו בית שמאי שגם הנרות צריכים להיות פוחתים והולכים. אבל בית הלל סוברים שעיקר הנצחון היה החלק הרוחני, ונצחון זה הוא לדורות ואין זה פוחת כלל, ולכן אמרו בית הלל שגם הנרות צריכים להיות מוסיפים והולכים.
ג) החשיבות של לומדי התורה
והנה איתא בפסחים (ק"ד א') שרבי מנחם בר סימאי היה נקרא "בנן של קדושים" משום דלא איסתכל בצורתא דזוזא. וצריך ביאור, למה נקרא בנן של קדושים רק משום שלא הסתכל בצורה של זוז?
ונראה לבאר בזה על פי מה שנתבאר לעיל שיש חלק גשמי ויש חלק רוחני, וגם בזוז יש חלק חיצוני ויש חלק פנימי, החלק החיצוני של הזוז הוא הצורה שעליה, והחלק הפנימי של הזוז הוא השוויות של הזוז, וכיון שרבי מנחם בר סימאי לא הסתכל מעולם בצורה של הזוז, מזה מוכח שהוא מסתכל בכל דבר על החלק הפנימי ואינו משים לב כלל לחלק החיצוני, ומטעם זה זכה לתואר "בנן של קדושים".
והנה גם בציבור יש חלק חיצוני וחלק פנימי, ובודאי לומדי התורה הם החלק הפנימי, שאע"פ שאינם נראים כל כך מן החוץ, מכל מקום הם עוסקים בתורה ויראת שמים, ולכן בודאי נחשבים לעיקרו של הציבור.
והנה התכלית של צעירי אגודת ישראל היא לחזק כלל ישראל בדרך התורה, ואין להם שום עסק עם הפוליטיקה, אלא כל התענינותם היא רק בתורה ויראת שמים, ולכן ראוי מאד לחזק את האירגון הזה.*
* שיחה זו נאמרה בכינוס לצעירי אגודת ישראל – חנוכה תשל"ב.
צ״ב
מאמר צ"ב – נצחון החשמונאים והשפעת המנורה
א) שיטת הרמב"ן שאהרן הכהן הובטח על נס המנורה בזמן החשמונאים
כתב רש"י בריש פרשת בהעלותך (ח', ב'), "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות". ומבואר מדברי רש"י בשם המדרש (עי' במדבר רבה בהעלותך פרק ט"ו סי' ו') שהציווי על הדלקת נרות המנורה בבית המקדש על ידי אהרן הכהן הוא לנחמו על שלא השתתף בחנוכת הנשיאים.
והרמב"ן תמה על רש"י [שסובר שהמדרש מיירי בהדלקת הנרות בבית המקדש בכל יום], למה הדלקת הנרות בכל יום היא נחמה יותר מהקטרת הקטורת בכל יום וגם כל עבודת הקרבנות שנעשית רק על ידי אהרן ובניו? ולכן הרמב"ן ביאר שאין כוונת המדרש על המצוה להדליק את המנורה בבית המקדש בכל יום, אלא כוונת המדרש היא לחנוכת בית המקדש שנעשית על ידי החשמונאים בזמן נס חנוכה, ואותה חנוכה היתה על ידי הנס של המנורה.
וכתב עוד הרמב"ן, "וראיתי עוד בילמדנו (תנחומא בהעלותך ה') וכן במדרש רבה (ט"ו ו'), 'אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, לך אמור לאהרן אל תתירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם.' והנה דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו".
והעולה מדברי הרמב"ן הוא שהתורה מרמזת לנו על נס המנורה שיהיה בזמן החשמונאים, ושיש תכונה מיוחדת באותה הדלקה שהיא קיימת לעולם כיון שמדליקים נר חנוכה גם בזמן שאין בית המקדש קיים. וצריך ביאור, מה עומק הכוונה בזה?
ב) מצות מנורה מיוחדת שהשפעתה היא לעולם והחשמונאים ניצלו השפעה זו
ונראה לומר בזה, שהנה כל מצוה משפיעה שפע של רוחניות להעולם, אלא ששפע זה הוא רק בזמן קיום המצוה, אבל כשאין המצוה מתקיימת לא שייכת לאותה מצוה להשפיע להעולם. אבל במצות הדלקת נרות המנורה נתחדשה שיש תכונה מיוחדת להשפעת המנורה שאפילו שלא בזמן הדלקתה היא משפיעה להעולם, ולכן אפילו בזמן שאין ההדלקה נעשית בפועל עדיין נמצאת השפעתה בעולם למי שיכול להשיגה. והנה בדרך כלל אין אנו מרגישים את ההשפעה כיון שיש מסך המבדיל ביננו ובין השפעות הרוחניות, אבל לפעמים בני אדם מתנהגים במסירות נפש למעלה מן הטבע ואז יכולים לנצל אותה השפעה רוחנית שנמצאת בעולם כל הזמן.
והנה החשמונאים ראו איך שהיוונים מתעים את היהודים לתעות מדרך התורה, ולכן הלכו למלחמה כנגד היוונים אע"פ שהם היו מעטים נגד רבים, ועל ידי מסירות נפש זו שהיא למעלה מן הטבע זכו להרגיש את השפעת המנורה, ומטעם זה הדליקו את המנורה כשנצחו על היוונים. ומטעם זה ג"כ היתה הדלקתם במשך שמונה ימים, כיון שמספר שבע הוא המספר של הטבע [כמו ימי השבוע], ומספר שמונה הוא למעלה מן הטבע להורות על החשמונאים שנתעלו על ידי מסירות נפשם להתנהג למעלה מן הטבע וזכו לקבל השפעת מצות המנורה.
צ״ג
מאמר צ"ג – ברכת הרואה בנר חנוכה
א) הברכה על ראיית נר חנוכה אין דוגמתה בשאר מצות
והנה איתא במס' שבת (כ"ג א'), "אמר רב יהודה, יום ראשון הרואה מברך שתים ומדליק מברך שלש, מכאן ואילך מדליק מברך שתים ורואה מברך אחת". וכוונת הגמ' היא שמי שאינו מדליק את המנורה, אע"פ שאינו יכול לברך "להדליק נר של חנוכה", אעפ"כ יכול הוא לברך ברכת "שעשה נסים". הלכה זו צריכה ביאור, היכן מצינו חיוב ברכה למי שאינו מקיים את המצוה?
ב) זכותו של יפת הוא בפיו ועיניו ולכן הנצחון על יון הוא ג"כ בפינו ובעינינו
ונראה לבאר דבר זה בהקדם דברי המדרש בבראשית רבה (נח פרשה ל"ו סי' ה') על הפסוק (נח ט', כ"ב), "וירא חם אבי כנען את ערות אביו ויגד לשני אחיו בחוץ", וכתב המדרש, "אמר רבי יעקב בר זבדי, מה טעם עבד יוצא בשן ועין, מהכא וירא ויגד". ומבואר מדברי המדרש שחם בן נח חטא בעיניו [כדכתיב "וירא"] ובפיו [כדכתיב "ויגד"] כשראה את ערות אביו והגיד לשני אחיו בחוץ, ונתקלל על ידי נח להיות עבד עבדים לאחיו, אלא שאם ילקה בעינו או בשינו יוצא לחירות, שאז נתקן הפגם שנעשה על ידי עיניו ופיו של חם.
והנה יפת ושם לא זלזלו בכבוד אביהם ולכן במקום עבדות זכו לגדולה. וכל כוחה של מלכות יון [שבאה מיפת] הוא בזכות פעולתו של יפת שלא חטא בעיניו ובפיו כיון שלא הסתכל בערות אביו ולא דיבר אודותיו כמו שעשה חם אחיו.
ויש לומר שמטעם זה הנצחון על מלכות יון כולל שני חלקים אלו, דהיינו העינים והפה, שאנו חייבים להודות ולהלל בפינו, וגם יש מצוה לראות את הנרות בעינינו, וממילא יש ברכה על הרואה נר חנוכה שכאמור הוא דבר שלא מצינו בכל מקום, שמי שאינו מקיים את המצוה בעצמו עדיין מברך על ראייתה.
יש לנו ללמוד מוסר השכל מזה, איך כל מעשה קטן חשוב הוא עד מאד, שהרי מה שעשה יפת היה נראה לנו כדבר קטן, ואעפ"כ נשאר זכות אותו מעשה להרבה דורות. והנה יש אנשים שנכנסים לעצבות כיון שזה מעורר פחד על שכל חטא קטן הוא באמת דבר גדול. אבל אין זה מועיל להאדם להתרכז על צד החטא, אלא יש לנו ללמוד מזה שכל מצוה שאנו עושים הוא דבר גדול עד מאד ולכן ראוי לנו לשמוח על זה.
