הפסיק בין הברכות להדלקה
הנה בהדלקת נרות חנוכה, אין להפסיק בין הברכות לההדלקה.
ויש לדון בכמה גווני של הפסק:
א. הפסיק בענין נרות מהדרין
הנה אם לאחר שבירך להדליק נר של חנוכה, הפסיק בדיבור ואמר
שימלאו את הבזיכים של המהדרין, יש לעיין אם הוה הפסק, כי הנר
העיקרי היה מלא.
ולענ"ד לא הוה הפסק. אף אם נימא כדעת הפרי חדש (סי' תרע"ב)
דעל נרות מהדרין אין ברכה של להדליק, [כגון בגוונא שבשעה שבירך על
העיקר לא היה דעתו שיוכל להדליק גם ההידור, דסבר שאין לו יותר נרות, ורק
אחר כך נזדמנו לו], מכל מקום הוה לצורך מצוה זו.
ב. לצורך נר חשד
הנה שאלו מהו במפסיק בדיבור לאחר הברכה, ואומר שיכינו נר
שצריך להדליק מפני החשד, ויפה שאלו, ומכל מקום יש לומר דלא
הוה הפסק.
ג. לשאר בני הבית
יש לעיין מהו אם אמר שיכינו נרות לשאר בני הבית, דהנה לענין
ברכה על שחיטה, והפסיק לאחר הברכה ואמר שיביאו סכין לשוחט
אחר, לכאורה הוה הפסק, דהרי שוחט השני הוה מצוה בפני עצמה.
[ולא דמי לסעודה שגם להביא לצורך אחר הוי צורך סעודה דהרי
סועד עמו].
ואם כן גם כאן הוה הפסק, דהרי הדלקת בני הבית הוה לכל אחד
מצוה בפני עצמה, דאינם מכוונים לצאת מבעל הבית, דהרי חזינן
דכל אחד מבני הבית מברך.
וכך ביאר הגרע"א (תנינא סי' י"ג עיין שם) להסוברים דליכא ברכה על
הידור מצוה, אם כן הא דכל אחד מברך על הדלקתו אף דהוי רק
הידור, על כרחך טעמא דאינו מכוין לצאת מחבירו. וצריך תלמוד.
ד. דיבור בין הברכות
תו יש לעיין אם הפסיק בדיבור בין ב' הברכות, להדליק ושעשה
נסים, מהו.
דהנה בברכות התורה אם הפסיק בין הברכות, נסתפק בתהלה
לדוד (סי' מ"ז ס"ק ד').
אמנם בקידוש, אם הפסיק בין ברכת בורא פרי הגפן לברכת
הקידוש, הוי הפסק, כדמוכח מדדנו הפוסקים (הגרע"א סי' רח"צ על
מג"א סק"ו, הובא בביאור הלכה שם סע' ה') לענין הבדלה, דהמברך בורא
מאורי האש על נר שלא שבת, או נר של עבודה זרה, יהא הפסק בין
בורא פרי הגפן לברכת הבדלה. [ועיין בט"ז (סי' תרכ"ד סק"ב) לענין מוצאי
יום הכיפורים שחל בשבת].
והשתא יש לעיין בברכת להדליק ושעשה נסים למאי מדמינן לה,
האם לברכת התורה או לקידוש. ולענ"ד לא הוה הפסק. ועדיין צריך
רב.
ה. הפסק במעשה
הנה ראיתי בתשובות שדה הארץ (להגאון רבינו רפאל מיוחס זצ"ל ח"ב
סי' ל"ח) במי שבירך על נרות חנוכה, והדליק תחילה הנר דחול
שבמנורה שמחמתו מותר להשתמש לאורה [היינו השמש], ואחר כך הדליק שאר הנרות.
וכתב דיש כאן הפסק בין הברכה למצוה והיה ראוי לברך שנית.
אלא דמכל מקום כתב דיש לצדד שלא לברך מפאת דיש לומר
דהוה קצת לצורך המצוה וכדינא דגביל לתורי (ברכות מ' א').
[וכתב שם דשהה יותר מתוך כדי דיבור, וצריך עיון הא בשתיקה קיימא לן
דלא הוה הפסק אף ביתר מכדי דיבור, ואם נימא דמעשה גרע, אם כן אף בפחות
מתוך כדי דיבור. וצריך לומר דמכל מקום באיכא תרוייהו גרע. וצריך עיון].
חזינן מדבריו דפסיקא ליה דהפסק הוה אף שלא על ידי דיבור אלא
רק במעשה. וכעין זה אשכחן בט"ז (או"ח סי' רי"ב ס"ק ו') דאכילה
חשיב הפסק. [ועיין פרי מגדים שם דלא הוה הפסק, ואסקה בצריך עיון. ועוד
עיין בפרי מגדים סי' תע"ה סק"ח. ואולי טעמיה התם דהוי קצת מענין המרור.
ועוד עיין בסוף פרשת עקב תשע"ג מה שכתבנו בזה].
וברש"י בעירובין (נ' א') כתב דביצאו שניהם בעשירי דחד מעשר
בהמה וחד שלמים, אינו מברך על התנופה ועל הסמיכה דלא ליהוי
ברכה לבטלה. ולכאורה כונתו משום הפסק דהתנופה והסמיכה,
חזינן דמעשה הוה הפסק. ואולי איירי שעושה כל אחד בפני עצמו.
[תו יש לעיין בנידון הנ"ל, אם קא נגעא בהנידון דהכופל ברכה ב' פעמים אם
הוה הברכה השניה הפסק לראשונה. וכן יש לומר דמהאי טעמא בקידש פעם ב'
לא הוה הפסק.]
מורנו הגרא"ג זצוק"ל
