I am SURE that i will get HUNDREDS of emails about this one. So if it takes time for me to respond you will understand....
הרב יהודה ליב שפירא
ראש הישיבה – ישיבה גדולה, מיאמי רבתי
אי' בב"מ (ה, ב): לא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא. וכתבו ע"ז התוס' (ד"ה דחשיד) וז"ל: וא"ת א"כ אמאי גזלן פסול לשבועה, דאמר (לעיל ה, א וש"נ) שכנגדו נשבע ונוטל. וי"ל דגזלן לא פסול לשבועה אלא מדרבנן, ולעדות הוא דפסול מדאורייתא (סנהדרין כה, ב) משום אל תשת רשע עד. עכ"ל.
ולכאו' צלה"ב, מה נוגע כאן לכתוב ש"לעדות הוא דפסול מדאו'"? בפשטות הי' מספיק (כדי לתרץ הקושיא "אמאי גזלן פסול לשבועה") לכתוב "דגזלן לא פסול לשבועה אלא מדרבנן", ותו לא.
וכתב ב"כוס הישועות" שבזה באו התוס' לבאר הטעם מדוע החמירו רבנן לפסול גזלן משבועה יותר משאר עוברי עבירה: שכיון שלעדות הוא פסול מדאורייתא, לכן פסלו אותו רבנן גם לשבועה.
וי"ל שאי"ז סתם שהתוס' רוצים לפרש הטעם מדוע החמירו חכמים לפסול גזלן משבועה, כ"א שעי"ז כיוונו התוס' לתרץ קושיית המהר"ם שי"ף כאן.
דהנה המהר"ם שי"ף הקשה דאף אם גזלן פסול לשבועה רק מדרבנן, מ"מ סו"ס ה"ה פסול לשבועה, ואיך משביעין אותו במשנתינו, וה"ה חשוד לשבועה מדרבנן עכ"פ, והדרא קושיית הגמ' לדוכתה (איך משביעין אותו ו"נימא מיגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא"). וכפי שאמרו לעיל (ה, א) גבי ההיא רעיא שמטעם היותו גזלו אמרו שכנגדו נשבע.
ותירץ המהר"ם שיף שלעיל יש עצה שכנגדו נשבע, לכן החמירו חכמים שהחשוד לא ישבע, אבל בנדו"ד בהמשנה דשנים אוחזין, ששניהם חשודים בשוה, אין עצה זו. מוכרח להיות כאן שבועה מטעם "שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף טליתו של חבירו", לכן העמידו דבריהם על דין תורה שחשוד מותר לישבע.
אבל עפהנ"ל י"ל שהתוס' תירצו קושיית המהר"ם שי"ף באופן אחר. במה שכתבו שלעדות ה"ה פסול מה"ת, וכפי שית' לקמן.
ובהקדים המבואר לעיל (ד, א) בענין הילך דר' חייא ס"ל הילך חייב, ורב ששת ס"ל הילך פטור. ור"ח מביא ראי' ממשנתנו דשנים אוחזין בטלית, שהיות ותפיס בהטלית ה"ה הילך, ואעפ"כ נשבע, הרי ראי' שהילך חייב. וממשיכה הגמ': "ולרב ששת קשיא מתני'. [ומתרץ:] אמר לך רב ששת מתני תקנת חכמים היא. [ומקשה:] ואידך? [ומתרץ:] אין תקנת חכמים היא, ומיהו אי אמרת בשלמא מדאורייתא הילך חייב מתקני רבנן שבועה כעין דאורייתא, אלא אי אמרת מדאו' הילך פטור, מתקני רבנן שבועה דליתא דכוותא בדאורייתא?!".
וצע"ק מה יענה רב ששת לסברת ר"ח שאם הילך פטור איך תיקנו חכמים שבועה דליתא דכוותה בדאורייתא. בסגנון אחר: מהי סברת המחלוקת בין ר"ח ור"ש?
וי"ל בזה בהקדים מה שכתבתי הרבה פעמים שמצינו בגזירות דרבנן ב' אופנים: א', לפעמים אסרו איזה דבר מחשש שמא יבואו לעבור על איסור דאורייתא, אבל הדבר שאסרו הוא איסור חדש, אלא שהטעם על האיסור הוא שלא יבואו לעבור על הדאורייתא. ב', לפעמים החכמים המשיכו את איסור התורה גם על דבר שאינו אסור מדאורייתא, כלומר לא שעשו איסור חדש, כי אם המשיכו את האיסור דאורייתא, ואמרו שהאיסור הזה שמה"ת יש לו שיעור והגבלה עד כמה זה חל, הנה אנו (החכמים) ממשיכים האיסור גם למצב שלא הי' אסור מדאו', ואומרים אנו שגם על זה יחול האיסור (מדרבנן).
[והנפק"מ בין ב' האופנים הוא, האם שייך לגזור בזה גזירה לגזירה. להאופן הא' פשוט שאי"ש לגזור בה גזירה לגזירה, משא"כ לאופן הב', הרי הפי' שהחכמים עשו את המצב השני (שלא הי' אסור מה"ת), כהמצב הראשון (שאסור מה"ת). ולאחר שזה נעשה (אף שזה מדרבנן) כהמצב הא', הרי בד"מ כבר כל דיני המצב הא' חלים על המצב הב', גם הגזירות מדרבנן, ואין בזה החסרון של גזירה לגזירה.
דוגמא לאופן הב' היא האיסור דבשר עוף בחלב, שאסור רק מדרבנן, ואעפ"כ הרבה מהדינים והאיסורים שאסורים בבשר בהמה בחלב רק מדרבנן חלים גם על בשר עוף בחלב, כבחולין (קד, ב), אף שהוה לכאו' גזירה לגזירה.
ועד"ז הוא בנוגע מה דאי' במס' שבת (יא, א): תנן התם לא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברה"ר, ברה"ר וישתה ברה"י וכו' (גזירה שמא יוציא הכלי אליו ונמצא מתחייב חטאת – רש"י). איבעיא להו, כרמלית מאי, אמר אביי היא היא (כשם שאסרנו זה במשנתינו כך זה אסורה – רש"י). רבא אמר היא גופא (אפי' מרה"י לרה"ר) גזירה, ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה (הושטת ראשו בכרמלית אטו הוצאת כלי בכרמלית, שזה גופא הוה גזירה אטו רה"ר). שא' מאופני הביאור במחלוקת אביי ורבא הוא: האם גזירת כרמלית היא גזירה חדשה או רק המשך לרה"ר דאורייתא.
עוד דוגמא: מובן ממ"ש אדה"ז בכ"מ, שכשתקנו חכמים שגם כשמבטל החמץ עדיין צריך לבדוק ולבער, אין הפי' שתקנו הוספה על הדין דאורייתא [שמדאו' מספיק ביטול, וחכמים אמרו שנוסף ע"ז צריכים גם לבדוק ולבער], כ"א שאמרו שבלי בדיקה אין הביטול מועיל, היינו שחיוב הבדיקה הוא כעין דאורייתא ממש. וכלשונו (בסי' תלא ס"ג): "אבל חכמים גזרו שאין ביטול והפקר מועיל כלום לחמץ . . אלא הוא צריך לחפש אחריו . . ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו". וכ"כ בסתל"ה (ס"ד): "ואף אם כבר ביטל כל חמצו קודם הפסח, שאינו מצוה לבערו מן התורה, מ"מ כיון שגזרו חכמים שאין ביטול מועיל כלום מטעמים ידועים, הרי חמץ זה כאילו לא נתבטל, ועובר עליו בב"י וב"י מד"ס, וגם יש בו מצות תשביתו מד"ס". וכ"ה בקו"א (סתמ"ו סק"א) "כיון שחמץ זה חייב בביעור מן התורה וחכמים גזרו שביטול אינו כלום".
וראה מש"כ ב'פתחי תשובה' (או"ח סתל"א ס"א – נדפס בכמה דפוסי שו"ע לאחר הפרימ"ג), וז"ל: "אין הענין דרבנן גזרו מעצמם איסור חדש שלא נזכר בתורה, אלא שחיזקו והוסיפו על ב"י שהזהירה תורה, רק דהתורה נתנה תקנה גם בביטול, ורבנן גזרו על תקנת הביטול שלא מהני, ממילא קם לי' מדרבנן באיסור ב"י שהזהירה התורה", עכ"ל. [והוא דלא כמובא בשם האו"ז שכתב שכשמבער אחר הביטול "כאן אין מצוה אלא להרים מכשול מדרך", שמשמע דס"ל שזהו איסור חדש של סייג, ואינו המשך להב"י דאורייתא, ואכ"מ].
בסגנון אחר: מה שחייבו לבדוק חמץ, אף אם ביטלו, אין זה רק שתקנו חכמים תקנה חדשה משלהם כסייג להדאורייתא, כ"א שהם המשיכו הדין דאורייתא. ז"א מדאורייתא מוגבל איסור ב"י וב"י רק למצב שלא ביטל, אבל אם ביטל אז נפסק האיסור, ע"ז אמרו חכמים, שאנו ממשיכים איסור זה גם למצב שאכן ביטל.
עוד דוגמא: המחלוקת בפסחים (ב, ב) בזה שאסרו חכמים חמץ בערב פסח משש שעות ולמעלה, האם זהו "שעות דרבנן" או "הרחקה" הוא דעבוד רבנן לדאורייתא" – שנחלקו איזה גדר יש לאיסור זה: א', איסור חדש, או ב', המשך להדאורייתא. וק"ל.
והנה כמו שהוא בנוגע לגזירות דרבנן, עד"ז הוא בתקנות דרבנן. שישנם תקנות, שהם תקנות חדשות לגמרי, וישנם תקנות שהם המשך להדאורייתא (ולפעמים נחלקו באיזה גדר זה נכנס).
והנה עד"ז י"ל בנוגע לזה שהחכמים פסלו גזלן משבועה, שאי"ז תקנה חדשה בפ"ע, כ"א זהו המשך לזה שגזלן פסול לעדות מדאורייתא, כלומר: גדר "עדות" הוא "בירור" הדבר [ואין נוגע אם עדות הוא "בירור" או "דין", וכידוע החקירה בזה, ואכ"מ – כי אפילו אם זהו "דין" הפי' בזה הוא שמה שעדות מברר הדבר, אי"ז כי עצם העדאתם מברר מה הי', כ"א זהו "דין" תורה שהעדאתם מבררת הדבר, אבל סו"ס ענינו "בירור"]
וכן גדר שבועה הוא שמחוייב הוא לברר שטענתו אמת, והתורה אמרה בנוגע לגזלן שאין דבריו בירור אמיתי וגמור, כי חשוד הוא לשקר, אלא שמדאורייתא רק לענין עדות צריכים בירור גמור, משא"כ לענין בירור שבשבועה מספיק אם אין זה בירור גמור, ולכן גזלן כשר לשבועה מה"ת – היינו שהחסרון שבגזלן מה"ת מוגבל הוא רק לענין עדות – , הנה אתו רבנן והמשיכו דין זה גם לבירור שבשבועה, שגם בזה אין מספיק הבירור של הגזלן.
וזהו עומק דברי התוס' (לפי פירוש ה"כוס ישועות") שהסיבה לזה שחכמים פסלו גזלן משבועה ה"ז לפי שפסול מה"ת לעדות – שאין כוונתם סתם שזוהי סיבה לזה, כ"א כוונתם שזהו המשך להדין דאו' שגזלן פסול לעדות, היינו לפי ששניהם ענינם בירור, לכן המשיכו חכמים הדין דאורייתא בבירור של עדות לבירור של שבועה.
[ואף שכתבתי בגליון א'מג שמוכח מכמה מקומות שגדר חיוב שבועה אינו סתם שחייב הבע"ד לברר שטענתו היא אמת, כי אם יש ע"ז גם גדר תשלומין להבע"ד – שכמו מי שנתחייב ממון הפי' הוא שחייב לשלם להתובע, כמו"כ חיוב שבועה ענינו ג"כ שחייב (כתשלומין) להבע"ד שלו – מ"מ אין זה סתירה להנ"ל שגדר חיוב שבועה הוא שמחוייב הוא לברר דבריו, כי גם מה שחייב שבועה כעין תשלומין להבע"ד שלו, הפי' בזה הוא שחייב להבע"ד שלו לברר דבריו. כלומר: זה פשוט ש"שבועה" ענינה "לברר שטענתו אמת", כי זהו גדר הפשט של שבועה, מ"מ זה גופא שחייב לברר טענתו, ה"ז חיוב (לא רק לבי"ד וכיו"ב, כ"א) לבעל דינו. וזהו כעין תמורה וחילוף לתשלומי ממון שחייב לבעל דינו].
ועפ"ז מובן שבנידון שבועה כזו שאין ענינה לברר דבריו, כמו שבועת שנים אוחזין בטלית, שזהו רק "שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף טליתו של חבירו", אין שייך לומר בזה שגזלן יהא פסול מטעם שזהו המשך להא שמדאו' פסול הוא לעדות, כי כל ההמשך הוא מטעם ששבועה ענינה בירור (בדומה לזה שעדות ענינה בירור), והמשיכו החכמים פסול גזלן מהבירור דעדות להבירור דשבועה, אבל בשבועה שאין ענינה בירור, אין בזה המשך הדאו', ולכן אין חשוד פסול בזה.
ומתורצת עפ"ז קושיית המהר"ם שי"ף דסו"ס גזלן פסול לשבועה מדרבנן, ואיך נשבעים בדין שנים אוחזין בטלית – כי השבועה דשנים אוחזין אין ענינה בירור, ואין בזה המשך לפסול גזלן בעדות.
ולכן הקדימו התוס' לומר שהטעם לפסול גזלן לשבועה מדרבנן הוא מטעם פסול גזלן לעדות מה"ת, כי עי"ז מתורצת קושיית המהר"ם שיף.
אמנם זה גופא אין ברור כ"כ, כי י"ל שאף שטעם השבועה הוא "שלא יהא כאו"א הולך ותוקף טליתו של חבירו", מ"מ י"ל שסו"ס ענינו של השבועה הוא בירור, כמו כל השבועות.
וי"ל שנחלקו בזה ר' חייא ורב ששת, דר"ח ס"ל שגם שבועה זו היא סו"ס ככל השבועות, ולכן מביא ראי' משבועה זו שהילך חייב, כי "אי אמרת בשלמא מדאו' הילך חייב מתקני רבנן שבועה כעין דאורייתא, אלא אי אמרת מדאורייתא הילך פטור, מתקני רבנן שבועה דליתא דכוותה בדאורייתא", כלומר: שבועה זו ג"כ ענינה בירור, והיא באותו סוג של כל השבועות [אף שמלכתחילה הטעם על השבועה הוא "שלא יהא כאו"א הולך ותוקף טליתו של חבירו", מ"מ סו"ס ענינה בירור], ומתאים לומר ע"ז שאם הילך פטור בשבועה דאו' צ"ל פטור גם בזה מדרבנן.
משא"כ ר"ש ס"ל שמביטין על שבועה זו כסוג בפ"ע, כי לא נתקנה כדי לברר דבריו, ובמילא אין לומר בזה שצ"ל בדומה לשבועה דאו', ואין לומר שאם הילך פטור מה"ת, צ"ל פטור גם בזה.
וזוהי כוונת ר"ש "מתני' תקנת חכמים היא" – וכי לא ידענו שזוהי תקנת חכמים, אלא כוונתו שזוהי תקנה בפ"ע וסוג בפ"ע, ולא כשאר שבועות.
וע"ז משיב ר"ח "אין תקנת חכמים היא", שזוהי תקנה מיוחדת, מ"מ סו"ס ה"ז שבועה, וענינה של שבועה ה"ה בירור, וא"כ ה"ז סו"ס סוג א' עם כל השבועות. ויש להביא מזה ראי' שהילך חייב.
והיות שההלכה היא כר"ש שהילך פטור (כמו שכתבו התוס' ד"ה ור"ש (ה, א) ובכמה ראשונים), לכן י"ל ביאור הנ"ל בתוס', כי זה מתאים לשיטת ר"ש ששבועת שנים אוחזין הרי היא תקנה חדשה, ולא משום בירור.
