כי יהודה גבר באחיו

 "כי יהודה גבר באחיו"

"ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור.

ובחללו יצועי אביו נתנה בכרתו

לבני יוסף בן ישראל ולא להתיחש לבכרה.

כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו והבכורה ליוסף" (דברי הימים א' ה', כ)

במהלך העימות בין יוסף אחיו מציב הוא בפניהם דרישה חד משמעית: "אִם כֵּנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם וְאֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ וַיַּעֲשׂוּ כֵן"(בר' מ"ב, יט-כ)

האחים מבקשים לקחת את בנימין אתם בשני נסיונות: הנסיון הראשון של ראובן שנתקל בסירובו של יעקב ואחריו נסיונו של יהודה.

מה הסיבה לכך שיעקב נעתר לבקשת יהודה ולא לזו של ראובן?

יהודה – לעומת – ראובן

מקריאה ראשונה ניתן להציע שהתוספת של יהודה היתה בהבהרה שלאור נתוני המציאות אין ברירה - אם רוצים להמשיך לחיות יש להיעתר לדרישת יוסף. 

על כיוון זה מורים הפסוקים הבאים: "וְהָרָעָב כָּבֵד בָּאָרֶץ. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת הַשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵבִיאוּ מִמִּצְרָיִם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל... וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ".

ברם, במבט נוסף עולה כי אי אפשר להסתפק בטיעון ה'לית ברירה'. שכן אם כל מה שיהודה עשה זה הבהרת המציאות הבעייתית ליעקב, יכול היה להשאיר את ההצעה במסגרת האחריות של ראובן אחיו.

לפיכך נראה שהסיבה לכך שנעתר יעקב ליהודה ולא לראובן תלויה בהבדל בין האחים וכך כותב הרמב"ן:  "והנה יעקב לא בטח בראובן כאשר בטח ביהודה, כי יהודה גבר באחיו". ביטוי זה לקוח מהשלמה מרתקת בדברי הימים: "וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא הַבְּכוֹר וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל וְלֹא לְהִתְיַחֵשׂ לַבְּכֹרָה. כִּי יְהוּדָה גָּבַר בְּאֶחָיו וּלְנָגִיד מִמֶּנּוּ וְהַבְּכֹרָה לְיוֹסֵף"(דה"י א ה', א-ב).

המעלות המיוחדות שעולות מדמותו של יהודה, שהיו לדעת יעקב קריטיות בשעה מורכבת זו, מאפיינות את תכונת המנהיגות שמגלה יהודה, כאשר ההתיחסות אל נתוני המציאות היא רק אחד ממרכיבים אלו.

מהי אותה גבורה מיוחדת שבעבורה זכה יהודה למלוכה? מדריך אותנו רש"י: "כי יהודה גבר באחיו - שנאמר גור אריה יהודה" והמשכו של פסוק זה ידוע לנו: "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ"(מ"ט, ט)

נבקש בדברינו הבאים למצוא את מרכיבי היסוד של עלייתו של יהודה כמנהיג גם בפרשית האחריות על השבת בנימין.  

'יראת העונש' ו'יראת החטא'

מדברי ראובן עולה שהאיום שירחף מעליו ויחייב אותו להשיב את בנימין הוא העונש על המעשה: "וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ.."(מ"ב, לז).  הגם  שבסיפור השלכת יוסף אל הבור רוח הקודש מעידה על ראובן בפירוש שמגמתו הינה "לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו" הפסוקים מבליטים את עניין התוצאה והגמול בתוך דבריו: "וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא". וכן במדרש: "אמר ר' יצחק למדתך תורה דרך ארץ שכשיהא אדם עושה מצוה יהא עושה אותה בלב שמח שאלו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו וישמע ראובן ויצילהו מידם היה טוענו ומוליכו אצל אביו.."(ויקר"ר לד).

השימוש במושגי הגמול מבליט את ההתייחסות אל המעשים והאחריות עליהם, לא מבחינת הבנת ערכם העצמי אלא מצד יראת העונש נוכח התוצאות שיגרמו מהם. יראת החטא לעומת זאת הינה פנימית יותר ונוגעת בתוכן החטא מצד עצמו ולא בתוצאותיו.

לעומתו יהודה לא מציין את העונש אלא את החטא עצמו: "..אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים". וגם בהצעה שמציע יהודה בעת מכירת יוסף, אין הוא מסתפק בטיעון שאין בהריגתו תועלת, אלא מבסס את טענתו על חומרת המעשה מצד עצמו: "לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו"(ל"ז ,כז)

שורשיו של היסוד הערכי העצמי בטיעוניו של יהודה מונחים בתכונת ההודאה שזרועה כבר בשמו:

"וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה"(כ"ט, לה). ממשיכה בהודאתו של יהודה: "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּה" (ל"ח, כו). וממשיך בברכתו של יעקב: "יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ.."(מ"ט, ח) .

רגש מול שכל

על הצעתו של ראובן ליעקב: "וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ" כותב רש"י שטעם סירובו של יעקב היה חריף ביותר: "לא ירד בני עמכם - לא קבל דבריו של ראובן. אמר בכור שוטה הוא זה, הוא אומר להמית בניו, וכי בניו הם ולא בני?!"

ולכאורה באמת תימה על ראובן, האם לא ידע שבניו הם 'בניו' של יעקב, מה סבר כשהציע הצעה זו ליעקב אביו? האם חשב שטיעון זה ישכנע את אביו?

לעניות דעתי נראה שראובן במשפט זה לא 'סבר' או 'חשב', אלא דיבר ממר לבו ומתוך רגשי האחוה המשפחתית החזקה שהיתה בו כבכור טבעי כלפי אחיו ואביו הציע הצעה זו לאמור 'אבי, תהיה סמוך ובטוח שאעשה הכל כדי להשיב את בנימין שהרי הוא יקר לי כדבר היקר לי מכל - כשני בני'.

יעקב מכיר את עוצמות הרגש של ראובן (שבאו לידי ביטוי גם בקריעת בגדיו מיד לאחר שראה שאין יוסף בבור) ומזהה שגם הצעה זו באה מתוך הרגש ולא מתוך השכל וההגיון ולכן בוחר שלא לשלוח אותו עם ראובן. אפיון זה ניכר גם בברכתו של יעקב לראובן:  "פַּחַז כַּמַּיִם.." – נמהרות וקלות דעת(רמב"ן).  על פי דברנו כאן קלות דעת איננה מתפרשת חוסר דעת אלא מידה לפיה הדעת איננה מרכיב כבד משקל בהחלטותיו ומעשיו של האדם אלא הצד הרגשי הוא הדומיננטי. ויתכן לפי זה שגם את הביטוי החריף 'בכור שוטה' יש להבין לא במובן של טיפש אלא לא הבכור הנבחר (כמו הדס 'שוטה').

יהודה לעומתו פועל בצורה שקולה ושכלית ומפרט לאביו את תמונת המצב הבעייתית ולבסוף מציע התחייבות שאיננה מנותקת מהמציאות – ואביו מקבל את הצעתו.

ערבות ושליחות

תכונה נוספת שניכרת בטענתו של יהודה היא הערבות כלפי בנימין: "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ.."(מג,ט). תכונה משמעותית זו ביחוד בשעה זו יכולה להסביר את פשר שיבוצה של פרשת יהודה ותמר בה יהודה לומד ערבות מהי: "וַיֹּאמֶר מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן לָּךְ וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לָּהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַתַּהַר לוֹ"(ל"ח, יח). 

במבט עמוק יותר ניתן לומר שגילוי תכונת הערבות באישיותו של יהודה משכנע את יעקב לא רק מפני שהוא מגביר את האמון ביהודה אלא גם משום שהוא מהווה כבר את תחילת מימושה של השליחות של יוסף הלא היא השליחות למצוא את האחווה בין האחים כהוראת יעקב: "וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ"(ל"ז, יד) וכהבנת יוסף בעצמו את תפקידו: "..אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ.."(ל"ז, טז). רש"י מבין בקשה זו כבקשה רוחנית ושונה מבקשתו השניה: 'הגידה נא לי היכן הם רועים' ולכן רש"י מסביר על התשובה 'נסעו מזה' מסביר שהסיעו עצמן מן האחווה (וממילא מי שיכול לדווח על מצב כזה זה לא בשר ודם אלא מלאך). לכן גם יוסף לא יכול להתאפק כאשר הוא שומע את תכונת הערבות בטענת יהודה אליו: "כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים. וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו"(מ"ד, לב-לג) . יוסף מבין שלא זו בלבד שהאחים הגיעו לאחווה אלא אף לערבות ולפיכך הסתיימה שליחותו.

מרכיב נוסף משמעותי מאד במנהיגותו של יהודה הוא תודעת השליחות שלו והיא מנחה אותנו בצרור טענותיו של יהודה: "אִם יֶשְׁךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת אָחִינוּ אִתָּנוּ נֵרְדָה וְנִשְׁבְּרָה לְךָ אֹכֶל. וְאִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ לֹא נֵרֵד כִּי הָאִישׁ אָמַר אֵלֵינוּ לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם... וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ"(מ"ג, ד-ח).

יהודה רואה את עצמו שליח ציבור, דמות המייצגת את הכלל ואת כל כוחה שואבת מן הכלל ולפיכך יש בה  גם את מסירות הנפש הנדרשת וגם את זקיפות הקומה של הכלל  ובהתאם לכך אפשר לקרוא את נימת הדיבור שמשתנה בין פנייתו של ראובן לפנייתו של יהודה: "אִם יֶשְׁךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת אָחִינוּ אִתָּנוּ נֵרְדָה וְנִשְׁבְּרָה לְךָ אֹכֶל. וְאִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ לֹא נֵרֵד כִּי הָאִישׁ אָמַר אֵלֵינוּ לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם"(מ"ג, ד-ה). יהודה לא בא כבן רגיל אל אבא יעקב במשפחה, הוא בא כשליח צבור של שבטי ישראל ולפיכך יכול היה להיות בעצמו שליח של  ישראל סבא. ובאמת מעניין שכשראובן פונה אל אביו הוא פונה אל יעקב: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה. וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר.." אך כשיהודה פונה אל אביו הוא ישראל: "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל לָמָה הֲרֵעֹתֶם לִי לְהַגִּיד לָאִישׁ הַעוֹד לָכֶם אָח...וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי .. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ..."

שני שליחים: יוסף ויהודה

את תכונת השליחות של יהודה יעקב מעצים בהמשך: "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה.." ונותן לה את אופיה וצביונה המיוחד(על פי המדרש שמביא רש"י) "להורות לפניו לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה". שליחות המהווה קומה נוספת על גבי השליחות של יוסף במצריים ולדורות בהופעתם של שני השליחים המנהיגים - משיח בן יוסף ומשיח בן דוד.

. . .

כמה זקוקים אנו נוכח נפתולי קוממיותנו למנהיגים שהולכים בדרכו של יהודה: מנהיגים שמפלסים את מעשיהם והכרעותיהם על פי ערכם העצמי ולא רק לפי הרווח  הפוליטי, מנהיגים בעלי תודעת שליחות לאומית אמיתית פורצת משפחות ומפלגות, מנהיגים שמסוגלים לקחת אחריות על מעשיהם ולהודות בטעותם ולא להתחבא מאחורי שערי תירוצים, מנהיגים המנהיגים שכלם מתוך שיקול דעת תבוני ולא אחר פזילה אל סקרי רגשי תהמולה ותשקורת 

שנזכה...

הרב יהודה דהן, מכון ארץ חמדה

* מדרשיר – חנן פורת

במאמר הפתיחה עומד הרב יהודה דהן על תכונותיו 

המיוחדות של יהודה שהכשירו אותו להיות מנהיג לאחיו.

בימי מרד החשמונאים נטלו מתתיהו וחמשת בניו

את שבט הנהגת האומה בעוז ובגבורה, כ'הוראת שעה'.

ובמיוחד בלט יהודה המכבי, שהיה ה'ארי שבחבורה'.

בשירו של דודו ברק 'אחי גיבורי התהילה', שם המשורר 

בפיו של יהונתו, הצעיר שבאחים, דברי הלל לאחיו

ובמיוחד ליהודה המכונה בפיו: "גור אריה יהודה".

ומיהודה בן יעקב, ועד יהודה בן מתתיהו – 

למד עם ישראל מהי אחוות אחים ואחוות לוחמים.

ומכוחם זקפו לוחמי ישראל לדורותם – את קומתם,

למען 'גורי אריות' אלה הומה בלבנו תפילה:

ברך ריבון העולמים, את אחינו גיבורי התהילה.