הכל הפוך.
בעצם, הכל ישר.
אבל כמה זמן לקח לו להבין את זה.
הוא באמת היה בטוח שההפוך הוא הישר והישר הוא ההפוך.
בסוף הישר הוא הישר וההפוך הוא ההפוך.
אוף, לא משנה, העיקר שהכל בדיוק במקום עכשיו.
*
אתם יודעים מה זה לשבת יום שלם ללמוד? גם יהודה לא ידע לפני שהוא נכנס לישיבה. האמת שבדמיונות הכי פרועים שלו הוא לא ראה את עצמו יושב אפילו עשר דקות ללמוד ברציפות, אבל כרגיל ה' יתברך מכין לכולנו הפתעות בחיים.
הוא נכנס לישיבה ומצא את עצמו לומד, שלא לומר מאוהב. הוא ישב שעות על גבי שעות ללמוד, עוד ועוד. מסכת אחת אחרי השניה, ראשונים, אחרונים, שלחן ערוך, נושאי כלים.
*
וכמו אצל כולם, המלחמה באה וטרפה את הקלפים.
'אי אפשר להמשיך כרגיל, זה ממש לא הזמן עכשיו להישאר בשגרה, אנשים נהרגים בעזה ואני אשב כאן בבית המדרש המחומם? מצד שני מה האופציות? לרדת להתנדב בדרום? להתגייס? זה לא רלוונטי'.
ההחלטה הסופית הייתה להתמסר ללימוד, להתנהג בבית המדרש כאילו הוא חייל בשטח. הוא תפר משמרות בבית המדרש, ישן על ספסלים ואכל מול הספר. אפילו שבתות הוא לא חזר הביתה, הוא מגוייס לתורה עכשיו.
אבל בפנים משהו לא היה שקט ושלם עם ההחלטה הזו, הוא הרגיש קצת כאילו הוא מרמה את עצמו. בחוץ אנשים עושים דברים גדולים בשביל עם ישראל ורק הוא תקוע כאן ליד הסטנדר, קטן ואגואיסט.
*
לבעיות קטנות יש נטיה מעצבנת לגדול.
התולעת שכרסמה בו בהתחלה עשתה עבודה טובה כנראה, כי אחרי כמה שבועות הוא מצא את עצמו מותש ומרוקן, באמצעו של משבר-על בקושי מסוגל לפתוח ספר. הוא, שלא הצליח להיפרד מהגמרא, כמעט לא מסוגל לראות אותה.
איזה ייאוש.
*
בקצה של בית המדרש ישב, כרגיל, הזקן התמהוני. האמת היא שאף אחד לא ידע באמת מי הוא, גם אף אחד לא ידע בדיוק מה הוא עושה. היו כמה חבר'ה שניסו לדבר איתו בלימוד, בודקים אם הוא מונח בסוגיות, הוא רק המהם משהו בתשובה והמשיך הלאה.
וזה היה הקטע המוזר באמת. זה לא שהוא לא ישב עם ספרים, הוא כן, אבל רק כל מיני ספרים עם שמות מוזרים ולא מוכרים. המון שעות הוא פשוט בהה באוויר, ממש ככה, כאילו יש לו כל מיני מחשבות בראש והוא מסדר אותן. ואת הכל ליווה זמזום של מנגינות שקטות ואיטיות, אזור סעודה שלישית כזה.
*
יהודה אף פעם לא התייחס לזקן. המקום שלו היה יחסית מקדימה והוא בקושי עזב אותו והזקן ישב מאחורה. אבל עכשיו, בתוך כל הכלום שהסתובב לו בפנים הוא מצא את עצמו יושב מרוקן על הספסל האחורי, משווע לשינוי.
הוא אפילו לא שם לב שהוא בדיוק ליד הזקן, זה פשוט לא עניין אותו. אבל כנראה שהוא כן עניין את הזקן, כי הזקן פתאום פנה אליו.
"הי, אתה. הכל בסדר איתך"?
בהתחלה הוא לא קלט שהזקן מדבר איתו, רק אחרי פעמיים שלוש כאלו הוא סובב את הראש.
"אתה מדבר איתי"?
"כן, כן, איתך. הכל בסדר איתך"?
זו הייתה הפעם הראשונה שהוא שם לב לעיניים של הזקן, הן ממש לא היו תמהוניות. הייתה שם חדות מפתיעה עם הרבה טוב ואכפתיות. והיה משהו בתשומת הלב של הזקן שעודדה אותו לדבר.
הוא פשוט שפך את כל מה שישב לו על הלב.
*
"תראה, אני לא רגיל לדבר הרבה. אבל נראה לי שאתה מסתכל הפוך על העולם".
הוא? מסתכל הפוך?
"התורה היא היסוד של הכל, היא הרצון הכי עמוק של ה'. כשיהודי לומד תורה הוא לא מתחבר לרצון העליון, הוא הופך להיות אחד איתו, בזה הרגע הוא והרצון של ה' מאוחדים.
עכשיו תבין, הרצון של ה' הוא אין סופי, מעבר לכל הגבולות של המציאות, ובלימוד התורה אתה נוגע שם, באין סוף.
תפסת? כל מה שקורה כאן במציאות הוא שייך לעולם של גבולות, וכשאתה מוציא את הראש מהחלון נראה לך שהרבה אנשים עושים הרבה דברים גדולים. אבל אם תסתכל במשקפיים הנכונים תראה שאתה עם הספר שלך ועם כל מילה שאתה לומד נוגע בשורש ומזיז דברים שם. כמו מישהו שעומד במרכז המעגל, הוא כמעט לא זז אבל מזיז את כל מה שמסביבו.
זה לא בא להוריד ממה שאחרים עושים, כל אחד בתפקיד שלו, וכולם באמת עושים דברים גדולים. אבל הלימוד שלך נוגע בשורש.
אנחנו בערב היום הקדוש י"ט כסלו, וזה בדיוק מה שהחסידות עשתה ללימוד התורה, הכניסה בו נשמה, חיברה את השמים ושמי השמים כאן לארץ הגשמית שלנו.
אשריך שזכית להיות מיושבי בית המדרש"!
*
יהודה פתח שוב את הספר.
הפעם הצטרף ללימוד הניגון.
תורת חיים.
