"ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא
ויעתר לו ה'. ותהר רבקה אשתו" (בראשית כ"ה, כא)
"התפילה היא פעולה ממש, ככל פעולה שהטבע שלה מורגש, ותפילתם של צדיקים עושה מהפכה גדולה, בערכי העולם כולו כעתר זה המהפך את התבואה בגורן" (הראי"ה קוק, מוסר הקודש עמ' מ"ט).
על כוחה של התפילה ועל הרפואה שהיא מביאה למתפלל, כתב פרופ' הוגו ברגמן, דברים אישיים במכתב ששלח לחברת קבוץ צעירה לפני כארבעים שנה (ט' תמוז תשכ"ג).
פרופ' הוגו ברגמן שהיה פילוסוף וחוקר דגול, לא הגדיר את עצמו מעולם כאדם דתי אך דבריו מרטיטי הלב המובאים לפניכם, מתוך לקט מדבריו בחוברת: "השמים והארץ", מדברים בעד עצמם ומעידים יותר מכל על עומק אמונתו.
"הטעם לכל היסורים והמשברים העוברים עלינו הן שאלות קשות ביותר בשבילנו, הדור של השואה. מובן, שהתשובה הנוחה ביותר היא הכפירה. פשוט: אין א-לוהים, וגמרנו. אך אם אין א-לוהים, אין גם מקום לישראל בעולם. שהרי אנו "עדים" לו כמו שאומר הנביא (ישעיה מ"ג, י').
אך אולי ישנה תשובה יותר מעמיקה ויותר ראוייה לאדם מישראל. אולי מותר לומר, שאדם גדל על ידי המשברים העוברים עליו ושצדקו אבותינו, כשאמרו, שחייב האדם לברך על הרעה, כשם שהוא מברך על הטובה. אינני יודע.
האם ישנם אמצעים נגד אותן ההתקפות של חולשה ושל יאוש? העיתונים אומרים, שבתקופת הפצצה האטומית התרבו בהרבה אמצעי ההרגעה הנמכרים ונקנים בבתי המרקחת. אנו, בני ישראל, הבאנו לעולם רפואה גדולה וחזקה: את התפילה.
יכול אני פה לדבר מתוך הנסיון. זה היה פעם, בזמן של מצוקה אישית גדולה, של יאוש ממש. ואני לקחתי את הסידור בידי ופתחתיו. הייתי לבדי בחדר וקראתי בקול רם את פרק ל' בתהלים: "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד"; וכשהגעתי עד סוף הפרק, אל הפסוק "הפכת מספדי למחול לי פתחת שקי ותאזרני שמחה", נתמלאה בי הברכה של אותו הפסוק עצמו.
לא היתה זו "חווייה דתית מיסטית", זה היה פשוט הכוח שאצלה עלי תפילתו של המשורר הגדול שנמצא במצוקה נפשית גם הוא וניצל ממנה.
ברחוב אומרים כיום: אוטוסוגסטיה (אשליה ושכנוע עצמי)! אין אני רוצה להתווכח. רק על זה אני מעיד מחווייתי, שהתפילה פועלת. כמובן אין אני מדבר על התפילה השגרתית הנוהגת לפעמים אצלנו ..."
היי ברוכה זמרה יקרה
שמואל הוגו ברגמן
