אתמר, רבי יוחנן אמר אשו משום חציו, וריש לקיש אמר אשו משום ממונו, וריש לקיש מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן, אמר לך, חציו מכחו קאזלי האי לא מכחו קאזיל, ורבי יוחנן מאי טעמא לא אמר כריש לקיש, אמר לך, ממונא אית ביה ממשא הא לית ביה ממשא (כב ע"א).
ביאור הדברים, כי נחלקו האמוראים במהות חיובה של אש, וכמו שאמרה התורה (שמות כב, ה): "כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה שלם ישלם המבער את הבערה", רבי יוחנן סובר 'אשו משום חציו', שהתורה החשיבה את המדליק כאילו הוא עצמו עשה את הנזק בידיים, ודומה לזורק חץ ומזיק לחברו, וריש לקיש סובר 'אשו משום ממונו', שהתורה חייבה את המדליק לפי שהאש שהדליק נעשה כממונו, ואינו דומה לזורק חץ, שהחץ הולך מכחו של האדם, והאש הולכת לא מכחו.
בהמשך הסוגיא (שם ע"ב): "אמר רבא, קרא ומתניתא מסייע ליה לרבי יוחנן, קרא דכתיב 'כי תצא אש' - תצא מעצמה, 'ישלם המבעיר את הבערה', שמע מינה אשו משום חציו ("תצא מעצמה - משמע, וליכא לאוקמי קרא כשהדליק הוא עצמו גדישו של חבירו, אלא, בתוך שלו הדליק והאש הלכה מעצמה, ואפילו הכי קרי 'מבעיר את הבערה' כאילו הדליקו בעצמו אלמא אשו משום חציו'. רש"י). מתניתא, דתניא, פתח הכתוב בנזקי ממונו ("דכתיב 'כי תצא אש', דמשמע מעצמה"), וסיים בנזקי גופו ("בנזקי גופו, דקרי ליה 'מבעיר'". רש"י), לומר לך אשו משום חציו".
בעמדנו עתה בפרוס ימי החנוכה, נתמקד במה שנוגע מסוגיא זו לסוגיות ד'נר חנוכה'. הנה איתא במסכת שבת (כא:): "תנן התם (ב"ק סב:) גץ היוצא מתחת הפטיש ויצא והזיק חייב, גמל שטעון פשתן והוא עובר ברשות הרבים ונכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני והדליק את הבירה בעל הגמל חייב, הניח חנוני את נרו מבחוץ חנוני חייב, רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור (-"חנוני, שברשות פירסום מצוה הניחה שם". רש"י), אמר רבינא משמיה דרבא, זאת אומרת נר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה, דאי סלקא דעתך למעלה מעשרה, לימא ליה היה לך להניח למעלה מגמל ורוכבו (-ולא הניחה שם ברשות פרסום מצוה וראוי להתחייב), ודילמא אי מיטרחא ליה טובא אתי לאימנועי ממצוה" ונחשב שפיר שהניחה ברשות מצוה ופטור על ההיזק. [שקלא וטריא זה הובא גם במכילתין (שם) ובשינוי קטן בתירוץ הגמרא: "לא, לעולם אימא לך אפילו למעלה מעשרה, מאי אמרת אבעי לך לאנוחה למעלה מגמל ורוכבו, כיון דבמצוה קא עסיק כולי האי לא אטרחוה רבנן"].
בספר 'עמק החכמה' (להרה"ק ר' מרדכי דוב מהורנוסטייפל זי"ע, בדרושים לחנוכה) העלה: "דהנה הא דאמר רבינא בשם רבא להוכיח מהא דרבי יהודה דנר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה, יש לומר, דאין זה הוכחה אלא אם נאמר 'אשו משום חציו', אבל אם נאמר 'אשו משום ממונו', י"ל דאין להוכיח כלל מהא דרבי יהודה ד'מצוה להניחה בתוך עשרה', דהרי י"ל, דטעמא דרבי יהודה הוא, משום דבנר חנוכה לאו ממונו הוא, כיון דנר חנוכה אסור בהנאה, ולדעת הגאונים אפילו כבתה מותר השמן אסור בהנאה, וכיון דאסור בהנאה לדעת כמה פוסקים, לאו ממון בעלים הוא, ואם כן אין לחייב בנר חנוכה 'אשו משום ממונו', דהרי לאו ממונו הוא" (וכ"כ בספר 'טהור רעיונים' להרה"ק ר' יום טוב נעטיל זי"ע אב"ד טשעכיוו, מתלמידי החוזה מלובלין זי"ע, פר' מקץ).
הדברים מיוסדים על הדין בנר חנוכה ש"אסור להשתמש לאורה" (שבת שם), ובשו"ע (או"ח סי' תרעג ס"א) הובאו שתי שיטות בזה: "שאסור להשתמש בנר חנוכה בין בשבת בין בחול, ואפילו לבדוק מעות או למנותן לאורה אסור, אפילו תשמיש של קדושה, כגון ללמוד לאורה, אסור (כן היא דעת רוב ראשונים: רמב"ן; רשב"א; ר"ן, ריטב"א שבת שם, ועי' בעל המאור שם לדעת רב), ויש מי שמתיר בתשמיש של קדושה (ראה בעל המאור שם לדעת רב אסי; ספר העיטור הל' חנוכה)", ובכן לשיטה זו שכל תשמיש אסור בנר חנוכה, ובצירוף דעת הגאונים (מובא ברמב"ן שבת שם) שמותר השמן אסור בהנאה, וכן נפסק בשו"ע (שם סי' תרעז ס"ד): "הנותר ביום השמיני מן השמן הצריך לשיעור הדלקה, עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו שהרי הוקצה למצותו", נחשב נר חנוכה אסור בהנאה, והכלל הוא שדבר האסור בהנאה אינו נחשב ממונו של אדם, כמו שמבואר במס' סוכה (לה.) שאיסורי הנאה אינם נחשבים 'לכם'. ובכן למאן דאמר 'אשו משום ממונו', לא יתחייב בהיזק אש בנר חנוכה, גם כשלא הניחה ברשות מצוה, משום שאינו נחשב ממונו, ולכן לא היה ניתן להוכיח מדברי רבי יהודה שבנר חנוכה פטור הדין שמצוה להניחה בתוך עשרה, ומדוקדק הדבר, כי בעל המימרא הוא רבינא משמיה דרבא, ורבא עצמו אמר "קרא ומתניתא מסייע ליה לרבי יוחנן", ונמצא דס"ל לרבא 'אשו משום חציו', ולכן שפיר הוכיח ש"נר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה", כי לשיטה זו חייבים באש גם כשאין האש ממונו.
וכבר העירו האחרונים (ראה 'ויחי יוסף' על חנוכה סי' יז; ועי' שו"ת 'דברי יציב' ח"ז סי' קלה), כי הדבר תלוי במחלוקת הראשונים בדעת ריש לקיש 'אשו משום ממונו', כי דעת רש"י (כב. ד"ה משום ממונו) היא, ד'אשו משום ממונו', היינו, דהוי 'כשורו ובורו שהזיקו', וכשהדליק בגחלת שאינו שלו פטור דלאו ממונו הוא, אבל התוס' (שם ד"ה אשו משום ממונו) כתבו, ד'אשו משום ממונו', היינו, דיש בו חיוב כמו ממונו, ולא שיהא האש שלו, דאפילו הדליק באש של אחר חייב, ולפי שיטת התוס' יחשב נר חנוכה ממונו הגם שהוא אסור בהנאה, כי כל אש שהדליק האדם נחשב כממונו לחיוב ההיזק - גם כשאינו שלו.
וכן יש לדעת שבדין בעלות על איסורי הנאה נחלקו הראשונים בדבר, הרבה ראשונים (רש"י סוכה לה. ד"ה לפי הב' וריטב"א בשם הראב"ד שם; שו"ת הרשב"א ח"א סי' תשמו ותשמז וח"ד סי' רב; רמ"א בשו"ע או"ח סי' תרמט ס"ב) סוברים אכן שאיסורי הנאה אין להם בעלים, אכן הריטב"א (סוכה שם) סובר, שאיסורי הנאה הם של הבעלים, ונקראים שלו אפילו לצאת ידי מצוה שנאמר בה "לכם", ולפי זה גם נר חנוכה האסור בהנאה נחשב 'ממונו', וגם לשיטת שאר ראשונים כתבו הרבה אחרונים (עי' שו"ת 'משיב דבר' ח"ד סי' לה; שו"ת 'דברי יציב' ח"ז סי' קלה), שנר חנוכה נחשב ממונו, כי עדיין נשאר לו זכות בה, שיכול למוכרה שישתמש בה אדם אחר לנר חנוכה, וכן יכול להשתמש בשמן למצות נר חנוכה של מחר, והנוטלן ממנו בעל כרחך נחשב כגזלן, ובכן שפיר נחשב 'ממונו'.
