כאב הלב המבוכה והפחד, שבאים בעת החיפוש של האמונות והדיעות בראשית חיקורם, אינינו בא מצד איזה פחדנות גרועה, ואפילו לא מטעם איזה יראת עונש גרידא, אלא מצד הכמהון הנפשי להיות מואר באור האמת הבהירה, באותן התוכנים העקריים, שכל ההרגשות העדינות של יסוד חיי הנשמה תלוי בהן.
1. ההכרה בכאב שבחיפוש:
הרב קוק לא מייפה את המציאות. הוא מכיר בכך שתחילת החיפוש העצמי ובירור האמונות ("בראשית חיקורם") מלווים בתחושות קשות של "כאב לב, מבוכה ופחד". לפרק אמונות ישנות כדי לבנות חדשות, או כדי לברר אותן לעומק, זה תהליך מטלטל.
2. שלילת הסטיגמה השלילית על הספק:
לרוב, החברה הדתית או המסורתית עלולה לפרש את הפחד והמבוכה של המחפש כחולשה, כפחדנות ("פחדנות גרועה") או כחשש קטנוני מעונש ("יראת עונש גרידא" - הפחד ממה יקרה לי בעולם הבא או מה יגידו עליי). הרב קוק שולל זאת מכל וכל. הוא אומר שהכאב הזה אינו נובע ממקום נמוך או פחדני.
3. המקור האמיתי לכאב – צימאון לאמת:
הסיבה האמיתית לכאב ולפחד היא אצילית וגבוהה מאוד: "הכמהון הנפשי להיות מואר באור האמת הבהירה". כלומר, הנפש צמאה ומשתוקקת לאמת מוחלטת וטהורה.
מדוע זה כל כך מפחיד וכואב? משום שמדובר ב"תוכנים העיקריים" של החיים. האדם מבין שהשאלות שהוא שואל הן לא שאלות תיאורטיות באקדמיה, אלא אלו השאלות ש**"כל ההרגשות העדינות של יסוד חיי הנשמה תלוי בהן"**. כשנוגעים ביסודות שעליהם בנויה הנפש, כל טעות או חוסר בהירות גורמים לכאב עצום, ממש כפי שניתוח לב פתוח הוא הליך רגיש ומסוכן יותר מכל טיפול אחר.
המשמעות הרחבה:
הרב קוק הופך כאן את "משבר האמונה" מחטא או חולשה – לביטוי של גדלות הנפש. מי שלא כואב ודואג כשהוא חוקר את אמונתו, כנראה שהאמונה לא מספיק יקרה לו. דווקא הפחד והמבוכה מעידים על כך שהאדם לוקח את החיים הרוחניים שלו ברצינות תהומית, ושהוא מסרב להסתפק בשקרים או בחצאי אמיתות.
