השכל ההמוני מצד הבינה, והיושר ההמוני מצד הרצון, הם הם הזרעונים, שכל ההתעלות הרוחנית של האדם מהם היא צומחת ומפריאה את תנובותיה. לעולם ימוד האדם את עצמו, אם לא נרקבו אצלו אלה הזרעונים היסודים, שמהם השדה אשר ברכו ד' נושאת היא את פרית תנובותיה, מפני רוב ההתחבלות של העיון השכלי, ושקיקת העפיפה של החסידות. רק בישוב הדעת, במרגע גשמי ורוחני, בענוה פנימית העוקרת כל רגשי תוהו של גאות זדון, יכיר האדם את היסוד הבריא של אלה הזרעונים היסודיים, שעל פיהם תערך העבודה המשכללת את החכמה ואת החסידות ההווים לברכה אל הכלל ואל הפרט.
זרעים: הבסיס האנושי הפשוט
"השכל ההמוני מצד הבינה, והיושר ההמוני מצד הרצון, הם הם הזרעונים, שכל ההתעלות הרוחנית של האדם מהם היא צומחת ומפריאה את תנובותיה."
השכל ההמוני: ההיגיון הבסיסי, ה"קומון-סנס", השכל הישר והפשוט שיש לכל בני האדם ברחוב.
היושר ההמוני: המוסר הטבעי, תחושת הצדק, ההגינות והמצפון הפשוט שיש לכל אדם נורמטיבי (הנקרא לעיתים "דרך ארץ").
הרב קוק אומר שהתכונות הפשוטות האלו אינן משהו נחות שצריך לזלזל בו. להפך - הן "הזרעונים". בדיוק כפי שעץ ענק חייב להתחיל מזרע בריא שנטוע באדמה, כך כל עליה רוחנית, דתית או שכלית חייבת להיות נטועה בתוך השכל הישר והמוסר האנושי הבסיסי.
2. הסכנה: ריקבון הזרעים בגלל רוחניות או חכמת יתר
"לעולם ימוד האדם את עצמו, אם לא נרקבו אצלו אלה הזרעונים היסודים... מפני רוב ההתחבלות של העיון השכלי, ושקיקת העפיפה של החסידות."
כאן מגיעה האזהרה הגדולה: אדם צריך כל הזמן לבדוק את עצמו - האם "הזרעים" (השכל והמוסר הפשוט) לא נרקבו אצלו?
איך הם יכולים להירקב? בגלל שתי סיבות:
התחבלות העיון השכלי: התחכמות יתר. אדם הופך לפילוסוף כל כך גדול, מנתח דברים בצורה כל כך מורכבת, עד שהוא מאבד את השכל הישר והופך את השקר לאמת.
שקיקת העפיפה של החסידות: רצון עז "לעוף" ולהתנתק מהעולם הזה מרוב רצון להיות קדוש, רוחני וצדיק ("חסידות"). לפעמים, מרוב שאדם רוצה להיות דתי או רוחני ברמה עליונה, הוא שוכח להיות קודם כל בן אדם (למשל: דורס אחרים בדרך למצווה, או מזניח את משפחתו לטובת התבודדות).
3. הפתרון: חיבור לקרקע, רוגע וענווה
"רק בישוב הדעת, במרגע גשמי ורוחני, בענוה פנימית העוקרת כל רגשי תוהו של גאות זדון..."
איך שומרים על הזרעים שלא יירקבו? על ידי ישוב הדעת (שלווה ואיזון נפשי), מרגע גשמי ורוחני (מנוחה ורוגע, גם לגוף וגם לנפש), ובעיקר - ענווה פנימית.
גאווה ("גאות זדון") גורמת לאדם להרגיש שהוא "מעל" האנשים הרגילים, שהוא לא צריך את השכל והמוסר הפשוטים שלהם כי הוא חכם או קדוש יותר. הענווה מזכירה לאדם שהוא קודם כל אדם ככל האדם.
4. התוצאה: שילוב מנצח שמביא ברכה
"יכיר האדם את היסוד הבריא של אלה הזרעונים היסודיים, שעל פיהם תערך העבודה המשכללת את החכמה ואת החסידות ההווים לברכה אל הכלל ואל הפרט."
כשאדם נמצא ברוגע ובענווה, הוא מצליח להעריך ולשמור על הבסיס הבריא של השכל והיושר.
ורק אז, כשהבסיס חזק, אפשר לבנות עליו קומה שנייה - חכמה (פילוסופיה/לימוד עמוק) וחסידות (רוחניות גבוהה).
רוחניות וחכמה שנבנו על גבי "הקומון סנס" והמוסר הטבעי, לא יהיו מסוכנות או מנותקות. הן יהיו ברכה, גם לאדם עצמו (הפרט) וגם לחברה כולה (הכלל).
לסיכום במילים פשוטות:
לפני שאתה מנסה להיות פילוסוף ענק או צדיק וקדוש שמרחף בעליונים, תוודא שלא איבדת את השכל הישר ואת המוסר האנושי הבסיסי. אל תיתן לתחכום אינטלקטואלי או ל"היי" רוחני לגרום לך לאבד את האנושיות הפשוטה. רק אם תהיה נטוע חזק בקרקע של מוסר והיגיון בריא מתוך ענווה ורוגע, הרוחניות והחכמה שלך יפרחו ויביאו ברכה לעולם.
