כשהנשמה השירית העדינה, הצופה את הגדולות העליונות, טרם שנתבססו אצלה במעמדן המסודר, משתפלת לשיחה מעשית בעסקי עולם הזה המוגבלים, הרי היא נכשלת בכל שעל בגיזומים, שהתוכן הפרטי שלהם הוא שקר, וצריך איש המעלה למצא את היסוד המלהיב, שרוח השקר יוצא משם בתכונתו השירית, ויתקן את תוכנו בכינוס פנימי, מבלי להוציא הרוח בדברים בטלים, ואז הולך הרעיון לעומת הגדולות השמימיות, שהגוזמא היותר גדולה היא רק הצעה היותר זעירה לעומתן. ואם התוך שטף הרוח ההולך ומתרומם, מתנשא ממעל לכל גבול, יבולטו לפעמים איזה אותיות גוזמאיות, היה יהיו כשגגה היוצאת מלפני השליט, ויעשו גם הם את תפקידם, ושיחות חולין כאלה היה יהיו למקור ברכה ותלמוד.
"כשהנשמה השירית העדינה, הצופה את הגדולות העליונות, טרם שנתבססו אצלה במעמדן המסודר, משתפלת לשיחה מעשית בעסקי עולם הזה המוגבלים, הרי היא נכשלת בכל שעל בגיזומים, שהתוכן הפרטי שלהם הוא שקר..."
הסבר: כאשר אדם בעל נשמה רגישה ורוחנית (נשמה שירית), שחי בתוך עולמות של מושגים נעלים ואינסופיים, מנסה "לרדת" ולדבר על ענייני חולין פשוטים ויומיומיים – נוצר פער. מכיוון שהתובנות הרוחניות שלו עדיין לא התארגנו אצלו בצורה שכלית ומסודרת, כשהוא מנסה להביע אותן דרך המציאות המוגבלת, המילים שלו יוצאות כ"גוזמאות". במבחן העובדות היבש, הדברים נראים כשקר, כי הם לא מדויקים מבחינה מציאותית.
"...וצריך איש המעלה למצא את היסוד המלהיב, שרוח השקר יוצא משם בתכונתו השירית, ויתקן את תוכנו בכינוס פנימי, מבלי להוציא הרוח בדברים בטלים..."
הסבר: הרב קוק אומר ש"איש המעלה" (האדם הרוחני עצמו או מי שמקשיב לו) לא צריך לפסול את הדברים כשקר מוחלט. במקום זאת, עליו לחפש את השורש – מהי ההתלהבות הנשמתית שגרמה להגזמה הזו? השקר הוא רק חיצוני, אבל המקור שלו הוא רגש פיוטי אמיתי וגבוה. האדם צריך לקחת את האנרגיה הזו, "לכנס" אותה פנימה ולזכך אותה, במקום לבזבז את אותה עוצמה רוחנית על דיבורי סרק והגזמות חסרות ערך.
"...ואז הולך הרעיון לעומת הגדולות השמימיות, שהגוזמא היותר גדולה היא רק הצעה היותר זעירה לעומתן."
הסבר: כאשר האדם מצליח להפנות את אותה נטייה ל"גוזמה" כלפי הנושאים הרוחניים והאלוהיים, הוא מגלה דבר מפתיע: בעולם הרוחני, אי אפשר באמת להגזים. המציאות האלוהית היא כל כך אינסופית, שגם התיאור הכי "מוגזם" שנשמע דמיוני לחלוטין, הוא עדיין רק תיאור זעיר וחלקי לעומת הגדולה האמיתית של השמיים. בעולם הזה הגוזמה היא שקר, אך בעולם הרוח היא תת-הערכה.
"ואם התוך שטף הרוח ההולך ומתרומם, מתנשא ממעל לכל גבול, יבולטו לפעמים איזה אותיות גוזמאיות, היה יהיו כשגגה היוצאת מלפני השליט, ויעשו גם הם את תפקידם, ושיחות חולין כאלה היה יהיו למקור ברכה ותלמוד."
הסבר: לסיכום, אומר הרב: אם תוך כדי שהאדם מתעלה ברוחו ופורץ את גבולות המחשבה הרגילים, נפלטות לו פה ושם מילים מוגזמות או לא מדויקות, אין להחמיר איתו. הן נחשבות כ"שגגה היוצאת מלפני השליט" (ביטוי חז"לי לטעות של אדם גדול שיש לה השפעה חיובית למרות הטעות). אפילו הדיבורים הפשוטים וה"מוגזמים" כביכול של אדם כזה הופכים להיות מקור ללימוד ולברכה, כי הם חושפים את עוצמת החיים והקודש שבוערת בתוכו.
המסר המרכזי: השקר שבגוזמה נובע לעיתים לא מרצון לרמות, אלא מחוסר יכולת של נשמה גדולה להצטמצם לתוך המילים הקטנות של העולם הזה. התפקיד שלנו הוא למצוא את האמת הפנימית שמסתתרת מאחורי ה"גוזמה" ולנתב אותה למקומות נשגבים.
