In recent times, a certain style of inflammatory rhetoric has taken root among various educators and public figures within the Charedi community. In an earnest effort to fortify the Bnei HaYeshivos against the challenges of the draft, some have resorted to a terrifying and distorted narrative: claiming that we are currently experiencing a "Holocaust," and that the sole motivation of the secular world is the spiritual destruction of the Charedi public.
While the protection of our Lomdei Torah and the purity of our Chinuch are foundational principles of our Mesorah, we must ask ourselves: Is this the way of the Torah? Can a Binyan of Kedusha (a structure of holiness) be built upon a foundation of Sheker (falsehood)?
1. The Gravity of Falsehood
The "seal" of HKB"H is Truth (Emes). To characterize a political, societal and religious struggle—no matter how bitter or consequential—as a "Holocaust" is a factual falsehood. The Shoah was the systematic, industrial slaughter of six million Kedoshim. To compare our current lives, lived in unprecedented material abundance, to the gas chambers and killing fields is more than a lie; it is a Bizayon (disgrace) to those who truly suffered. We cannot strengthen our youth by feeding them historical distortions.
2. A Deficiency in Hakaras Hatov
The very name "Yehudi" is derived from the root of Hoda’ah (thanks/acknowledgment). To claim we are living through a "Holocaust" while dwelling in Eretz HaKodesh is a profound form of Kfius Tova (ingratitude) toward the Ribono Shel Olam.
Hashem’s kindness surrounds us every moment. We live in a country where the government provides billions of shekels annually for the maintenance of Yeshivos, Batei Midrashos, and Shuls. The Charedi community enjoys full civil rights, advanced medical care, and thriving communal infrastructures that would have been unimaginable to our grandparents. To benefit from the roads, hospitals, and security provided by the state while simultaneously labeling the providers as "Nazis" is a Motzi Shem Ra on the Hashgachah that has allowed Torah to flourish in our time. Furthermore, we owe a debt of gratitude to the soldiers, doctors, and countless others from whose labor we benefit daily. Let us not forget the fallen soldiers, the widows, the orphans, and the many wounded who suffer every single moment to ensure our safety.
3. Understanding the Reality of Defense
The claim that the draft is purely an act of Shmad (forced apostasy) ignores the agonizing reality of Pikuach Nefesh. Our nation faces genuine, existential threats from enemies who seek our total destruction. While there are certainly those in the secular establishment who do not understand our way of life—and some who harbor genuine animosity toward Torah—we must recognize that the draft is driven primarily by the heavy burden of national security. We may disagree on the solution, but we must not misrepresent the intent. If the state’s primary goal were the eradication of religion, they would forbid Shabbos or Tefillin; instead, we enjoy total freedom of worship.
4. Identifying the True Enemy
The "Us vs. Them" narrative is polarizing and dangerous. Our true enemies are those who hate every Jew, regardless of the size of his Yarmulke or his level of observance. To paint other Jews—many of whom literally sacrifice their lives to protect Jewish blood—as the primary enemy is a distortion of reality.
5. Zealotry Without Falsehood
Are there those in the secular world who trample upon the Mitzvos? Certainly. To one who loves Hashem, the public disregard for His will is deeply painful. "Ohavei Hashem, Sinu Ra" (Those who love Hashem must hate evil). However, spiritual pain does not justify the use of hyperbolic blood libels against our own people. We can defend our way of life and oppose secularization without resorting to poisonous, divisive language.
Conclusion
Our Bochrim should follow the Daas Torah/Psak/Hadracha of their Rabbonim and remain dedicated to their growth in learning and Avodas Hashem. However, we do not need to resort to the language of the street to justify our existence. Let us defend the Torah through Kiddush Hashem. Let us be a people of Emes and Hakaras Hatov, recognizing the miracles Hashem performs for us daily in Eretz Yisrael. Let our defense of the Torah be as holy as the Torah itself.
As the pasuk says: "Her ways are ways of pleasantness, and all her paths are peace." Any other path is a deviation from the Torah itself.
אמת וחסד: על חובת הדיוק והכרת הטוב בעת המערכה על עולם התורה
בעת האחרונה, השתרשה בקרב מחנכים ודרשנים מסוימים בקהילתנו שפה חריפה ומתלהמת. מתוך רצון כנה לבצר את חומות עולם הישיבות אל מול אתגרי השעה, יש שבחרו לאמץ נרטיב מעוות ומטיל אימה: הטענה כי אנו חווים כעת "שואה", וכי כל מניעיו של העולם החילוני אינם אלא השמדתם הרוחנית של שלומי אמוני ישראל.
אמנם, ההגנה על לומדי התורה ושמירה על טוהר החינוך הן מאושיות המסורה שלנו, אך עלינו לעצור ולשאול: האם זוהי דרכה של תורה? האם ניתן לבנות בניין של קדושה על יסודות של שקר?
א. חומרת מידת האמת
חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת. הגדרת מאבק פוליטי וחברתי – מר וכואב ככל שיהיה – כ"שואה", היא סילוף עובדתי גמור. השואה הייתה רצח עם שיטתי ותעשייתי של שישה מיליון קדושים. השוואת חיינו כיום, המתנהלים בשפע חומרי חסר תקדים, לתאי הגזים ולגיא ההריגה, אינה רק שקר; היא בזיון נורא לקדושים שסבלו באמת. לא ניתן "לחזק" את צעירינו באמצעות הזנתם בעיוותים היסטוריים.
ב. חובת הכרת הטוב
עצם השם "יהודי" נגזר מלשון הודאה. הטענה כי אנו חיים ב"שואה" בעודנו יושבים בארץ הקודש היא בחינה עמוקה של כפיות טובה כלפי ריבונו של עולם.
חסדי השם מקיפים אותנו בכל עת. אנו חיים במדינה המקציבה מיליארדי שקלים מדי שנה לאחזקת ישיבות, בתי מדרשות ובתי כנסיות. הציבור החרדי בארץ נהנה מזכויות אזרחיות מלאות, משירותי רפואה מתקדמים ומקהילות משגשגות שסבינו לא יכלו אף לחלום עליהן. ליהנות מהכבישים, מבתי החולים ומהביטחון שמספקת המדינה, ובו בזמן לכנות את נותני השירותים הללו בתואר "נאצים", הוא בגדר מוציא שם רע על ההשגחה העליונה שאפשרה לתורה לפרוח בדורנו. אנו חייבים בהכרת הטוב לא רק כלפי שמיא, אלא גם כלפי החיילים, הרופאים ורבבות האזרחים שעמלם משרת אותנו יום-יום. בל נשכח את החללים שנפלו, את האלמנות והיתומים, ואת הפצועים הרבים הנושאים בגופם ובנפשם את מחיר ביטחוננו בכל רגע ורגע.
ג. הבנת מציאות הביטחון
הטענה כי חוק הגיוס הוא אך ורק מעשה של "שמד" מתעלמת מהמציאות המיוסרת של פיקוח נפש. אומתנו ניצבת מול איומים קיומיים מצד אויבים השואפים להשמידנו כליל. אמנם קיימים בקרב הממסד החילוני כאלו שאינם מבינים את אורח חיינו – ויש אף הטומנים בליבם איבה של ממש לתורה – אך עלינו להכיר בכך שהמניע המרכזי לסוגיית הגיוס הוא נטל ביטחון המדינה. ייתכן שחלוקות הדעות על הפתרון, אך אסור לנו לסלף את הכוונה. אילו מטרת המדינה הייתה עקירת הדת, היו אוסרים חלילה הנחת תפילין או שמירת שבת; תחת זאת, אנו נהנים מחופש פולחן מלא.
ד. מיהו האויב האמיתי?
שיח של "אנחנו מול הם" הוא מסוכן ומפלג. אויבינו האמיתיים הם אלו השונאים כל יהודי באשר הוא, ללא קשר לגודל הכיפה שעל ראשו או למידת דבקותו במצוות. הצגת הציבור החילוני בישראל – שרבים ממנו מחרפים את נפשם להגנת דם יהודי – כאויב המרכזי, היא עיוות של המציאות.
ה. קנאות ללא שקר
האם ישנם בעולם החילוני כאלו הרומסים את מצוות התורה? ודאי. עבור מי שאוהב את ה', המראה של חילול רצונו בפרהסיה הוא מכאיב מנשוא. "אוהבי ה' שנאו רע". עם זאת, כאב רוחני אינו מצדיק שימוש בדמגוגיה זולה ובהשוואות לשואה נגד אחינו ובשרינו. ניתן להתנגד לחילוניות ולהגן על אורח חיינו מבלי להזדקק לשפה ארסית ופלגנית.
סיכום
על בני הישיבות לשמוע בקול רבותיהם ולהתמיד בשקידת התורה ובעבודת השם. אולם, אין לנו צורך בשפת רחוב כדי להצדיק את קיומנו. הבה נגן על התורה מתוך קידוש השם. נהיה אנשי אמת והכרת הטוב, המכירים בנסים שהשם מחולל עבורנו מדי יום בארץ ישראל. הבה נבטיח כי הגנתנו על התורה תהיה קדושה כעצם התורה עצמה.
וכמו שנאמר: "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם". כל דרך אחרת היא סילוף של התורה ודרכה.
