למנוע סיבת הרדיפה
הנה יש לעיין במי שרודף אחרי חבירו בגלל סיבה מסויימת, וחבירו יכול למנוע סיבה זו, אם חשיבא כיכול להצילו באחד מאבריו. כגון שרודף אחר חבירו כי הולך עם טלית, ויכול היה לילך בלא טלית:
א. מחתרת
הנה לכאורה מדחזינן דבמחתרת רשאי להורגו, ולא אמרינן ליה ליתן לגנב הכסף, חזינן דלא מחייבינן ליה. [אך באמת אכתי תיקשי שהרי בא במחתרת רשאי גם להורגו בשבת, ונמצא שיש כאן חילול שבת, ואם כן אמאי לא מחייבינן ליה ליתן כספו]. ובמנחת שלמה (ח"א סי' ז', וע"ע ח"ב סי' ל"ח) באמת יליף מינה דאינו חייב להפסיד כספו בשביל למנוע הרדיפה.
ב. דוקא במחתרת
אך העירוני דבחינוך (מצוה של"ח) באמת הקשה כן אמאי אינו חייב בבא במחתרת ליתן הכסף, ותירץ החינוך דבזה עמדה תורה על דעתו שאין ספק שלא נתחייב האדם לסבול הנזקין מיד חבירו, אלא יש לו רשות להנצל מידו, ומתבאר בגווני אחריתי לא נימא כן.
ג. להמתין משום חיי שעה דרודף
הנה יש לעיין ברודף שיכול להורגו עכשיו, ויכול להורגו גם לאחר זמן, האם חייב להמתין משום חיי שעה של הרודף. והנה לא הוזכר זה בשום דוכתי.
ספק אם יהרוג עוד אחד
יש לעיין באחד שרודף אחר חבירו להרגו, שהדין הוא להרוג הרודף, אמנם כשיהרגו הרודף, ספק אם על ידי הריגתו ימות עוד אחד שאינו רודף. ובפשוטו אסירא, אמנם יש לדון להתיר:
א. להטות חץ
הנה אין להרוג בידים אדם אחד אפילו אם על ידי זה מציל הרבה אנשים, וכמו הא דאמרינן בעלמא (משנה תרומות פ"ח מי"ב, ומובא בשולחן ערוך יו"ד סי' קנ"ז סע' א') דאם נכרים אמרו לישראל, שימסרו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לא ימסרו, יהרגו כולם, אמרינן דלא ימסרו להם אחד מהם אלא ימותו כולם.
אמנם כד נימא דהיינו רק לענין מעשה הריגה, אמנם להטות חץ שעף באויר אינו כן, אלא מותר להטות חץ הצידה להציל שנים מחץ ההולך אליהם אף שעל ידי זה יהרג אחד אחר, וכדכתב בחזון איש (יו"ד סי' ס"ט סק"א ד"ה ויש). [והמאורע היה מכונית שהבלם נתקלקל וירדה למטה על כביש ועמד להרוג הרבה אנשים, דהיה שרי להטותו הצדה אף שעל ידי זה ייהרג אדם אחר].
וטעמא דשרי, דהא דאסרינן היינו רק לעשות מעשה הריגה כדי להציל אחרים, אמנם הכא לא חשיב שעושה מעשה הריגה אלא מעשה הצלה, דאין ההצלה על ידי ההריגה אלא להצלה מתלוית הריגה.
מעתה הכי נמי בנידון דידן, הרי הריגת הרודף חשיב מעשה הצלה להציל הודאי נרדף, רק ממילא ספק שיתלוה הריגה של אדם אחר, ואע"פ שאם ודאי ימות אדם אחר, לא שרינן, דהוה חד כנגד חד, ומאי אולמיה האי מהאי, אבל ספק כלפי ודאי יהא מותר.
ב. מעגמת נפש ימות אשה חולה
תדע דהכי הוא, דאטו אם לרודף יש אשה חולה ויש ספק דמעגמת נפש שבעלה מת, תמות אשתו, האם נימא דאין להרוג הרודף, וכהא דקיימא לן (יו"ד סי' של"ז סע' א') שחולה שמת לו מת, אין מודיעין אותו, כאשר יש לחוש שזה ששומע ימות.
אך באמת תיקשי במיתת בית דין ויש להנידון למיתה אשה חולה שספק אם תמות מרוב צער, אטו לא קטלינן.
ג. מהו בספק
אם ספק אם יהרוג את הרודף, ולהצד שיהרגנו יהרוג עוד אחד, בזה אסרינן ליה, ולא דמי להא דודאי הצלת הנרדף עדיפא מספק של אחר, דהתם הצלה ודאית, אבל כאן רק ספק הצלה, ולצד שיהא הצלה ייהרג אדם אחר, אם כן אין להתיר.
ולהציל שנים שספק אם ימותו, על ידי שאחד ודאי ייהרג באופן הטיית חץ, בפשוטו אסירא. אך מדברי "יחוסי תנאים ואמוראים" (לרבי יהודה ברבי קלונימוס רבו של בעל ספר רוקח, אות ט', דף ל"ג א' במהדורת ירושלים תשכ"ג), בביאור הך דבן פטורא שמעינן שמוטב להציל שנים בספק מאשר אחד ודאי.
הגרא"ג זצוק"ל
