א. הדליק במקום רוח מצויה
הנה מקשינן בגמרא (שבת כ"א ב') למאן דאמר כבתה אין זקוק לה,
דחזינן בברייתא דמצותה משתשקע חמה עד שתכלה רגל מן השוק,
וסלקא דעתיך דהיינו דבעינן שיהא דלוק עד שתכלה רגל מן השוק
ואי כבתה זקוק לה.
ומשנינן בתירוץ השני, דעד שתכלה הכוונה לשיעורה, והיינו
דאע"ג דבכבתה אין זקוק לה, אבל בעינן שבעת ההדלקה יהא ראוי
להדלקה כשיעור דעד שתכלה.
ומבואר במשנה ברורה סי' תרע"ג ס"ק כ"ה שאם הדליק במקום הרוח
וכבתה, אמרינן דזקוק לה, דהוי כאלו לא נתן בה שמן כשיעור , וצריך
לחזור ולהדליקה במקום שאין הרוח מצוי.
וכתב במשנה ברורה שם דמכל מקום ידליק שנית בלא ברכה. ויש
לדון מהו הטעם שלא יחזור לברך:
א. אינו ודאי שיכבה
הנה כתב במשנה ברורה (שער הציון שם ס"ק ל') דטעמא דאינו חוזר
ומברך, דדילמא לא היה ודאי שהרוח יכבהו. ומשמע מזה דאם היה
ודאי שהרוח יכבהו באמת חוזר ומברך.
ב. שמא יצא במשהו שמן
אמנם לכאורה יש לדון בפשיטות שלא יברך, דהרי כתב במשנה
ברורה (סי' תרע"ה ס"ק ח', ביאור הלכה סי' תרע"ב סע' ב' ד"ה כזה) דאם יש לו רק
שמן פחות מכשיעור ידליק בלא ברכה, דהרי דינא דבעינן שיעור בשמן
להדליק חצי שעה הוה ספיקא דתליא בב' תירוצי הגמרא.
מעתה צריך עיון אמאי כתב במשנה ברורה הנ"ל דאינו חוזר ומברך
רק מפאת שמא הרוח לא היתה מכבה, הרי גם אם ודאי שהרוח היה
מכבה מכל מקום אינו חוזר ומברך כיון דאיכא ספק דלא בעינן שיעור
בשמן ואם כן אף בהדליק משהו כבר יצא ידי חובתו, והרי גם באיכא
רוח מכל מקום הנר יכול להידלק לזמן כל שהו.
ויש ליישב דברי המשנה ברורה דקאמר לקושטא דמילתא, דהרי
בפרי חדש (מובא בשער הציון סי' תרע"ה ס"ק ט') כתב דאם הניח פחות
מכשיעור מכבה ומדליק בברכה, ונהי דפסק במשנה ברורה (שם) דלא
כהפרי חדש, מכל מקום כתב הכא לאלומי מילתא אף להפרי חדש.
ג. הדליק לפני הזמן
עוד יש לבאר דבאמת איכא גוונא דבאיכא רוח שודאי יכבה הנר
לכולי עלמא חוזר ומברך, דהרי נלענ"ד אם מדליק קודם הזמן והיה
שמן פחות מכשיעור שלא ידלק עד תחילת הזמן, לכולי עלמא לא יצא,
ואע"ג דאם הניח כשיעור וכבה קודם הזמן , סובר התרומת הדשן (סי'
ק"ב, וכך פסק בשולחן ערוך סי' תרע"ג סע' ב') דאין זקוק לה, היינו מפאת שהיה
ראוי לדלוק כל הזמן, אבל אם היה שמן שלא היה ראוי להיות אף
בתחילת הזמן לכולי עלמא לא יצא.
מעתה אתי שפיר דהוצרך המשנה ברורה למימר דרוח שאני דדילמא
היה דולק, דנפקא מינה דבגוונא הנ"ל אם הרוח ודאי היה מכבה
באמת היה חוזר ומברך.
[הגרא"ג זצ"ל]
